הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדיןצילום: עצמי

המשנה במסכת ראש השנה (א, ב) אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרום".

בראש השנה העולם כולו עובר לפני הקדוש ברוך ככבשים הנספרים על ידי הרועה. התלמוד מסביר במקום (ראש השנה ג, א) כי לעומת חודש ניסן, שהוא ראש השנה הייחודי לעם ישראל, הרי חודש תשרי הוא ראש השנה לאומות העולם. בחודש ניסן, או ליתר דיוק בי"ד בניסן, בחג הפסח, נולד עם ישראל. זהו ראש השנה היהודי. אולם באחד בתשרי חל ראש השנה לעולם כולו. מה התרחש בא' בתשרי?

המדרש (פסיקתה רבתי, מו) כותב כי "בכ"ה באלול ברא אלוקים את העולם". לפי זה, יוצא שהיום השישי - שבו נברא אדם הראשון כזכור מספר בראשית - חל בא' בתשרי, ולכן נקבע בו ראש השנה לאנושות.

דברי חכמים על אודות התאריך כ"ה באלול כציון יום בריאת העולם, וציון א' בתשרי כיום שבו נברא אדם הראשון, טעונים הבהרה. ברור שאין הכוונה לתאריכים כפשוטם. לפני שהיה עולם לא היה זמן ובוודאי שלא לוח שנה, כך שאי אפשר לתארך את יום בריאת העולם. יש כאן אמירה רוחנית: העולם הזה נברא. נקודה. בניגוד לתפיסת הפילוסופיה היוונית, הטוענת כי העולם הזה הוא קדמון, היינו תמיד היה ותמיד יהיה, חכמי ישראל התעקשו לומר שהעולם הזה הוא מחודש, היינו נברא בשלב זה או אחר.

הוויכוח הזה כאמור אינו ויכוח אסטרופיזיקלי, אין לנו יכולת לדעת מה היה לפני שהיה העולם. יש כאן ויכוח ערכי. לפי התפיסה שהעולם קדמון, המציאות אינה לא יותר מאשר טבע עיוור. העולם הוא סוג של מערכת מתכתית, דטרמיניסטית, בלי כוונה ובלי כיוון. מכיוון שכך הנגזרת היא שאדם יכול להתנהל בחייו האישיים בהפקרות, מכיוון שאין מטרה כללית לבריאה. לעומת זאת, התפיסה היהודית מדברת על כך שהעולם מחודש, מישהו יצר אותו, ומכיוון שכך סימן שישנה מטרה שבעבורה הוא נוצר. העולם אינו טבע גולמי התועה בלי מטרה, אלא ישנה ראשית שבעבורה נברא הכול, ומכיוון שיש ראשית אזי ישנה גם אחרית. והאדם קרוא לקחת את חייו ולהתאים אותם למטרה הכללית שבשבילה נברא העולם.

בראש השנה אנו מכריזים את הכרת היסוד של האמונה: יש ראשית. יש התחלה, יש אלוקים. ומכיוון שכך יש מוסר, יש אמת, יש כיוון. התובנה שעם ישראל הפנים בחודש ניסן ביציאת מצרים, מחלחלת בחודש תשרי לעולם כולו: "ה' מלך, ה' מָלך, ה' ימלוך לעולם ועד". כל תפילות ראש השנה הן סביב הנקודה הזאת: המלכת ה'. גם אם נתאמץ מאוד לחפש בתפילה בקשות ותחנונים לפני ה', הרי זה יום הדין לכאורה – לא נמצא. עניינו הבלעדי של ראש השנה הוא המלכת ה' במציאות כולה – האנושית והקוסמולוגית. ממילא זהו יום שמח ומלא תקווה. שבעה ימים לאחר ראש השנה, ביום הכיפורים, יגיע שלב המתח והחרדה בנוגע לחיים הפרטיים שלנו. אבל כעת, בראש השנה, אנו מלאים אושר בשל הגודל שנחשף לפנינו. פעם בשנה אנחנו נזכרים שיש כיוון לעולם.

ראש השנה מכונה יום הדין לא מפני שזה היום שבו אנו מבקשים סליחה מאת ה' על החטאים שעשינו כל השנה. את בקשת הסליחה, מה' ומבני האדם היינו אמורים לבקש בחודש אלול, ועוד נבקש כאמור ביום הכיפורים. בראש השנה אנו שוכחים את הבעיות הפרטיות שלנו ופשוט מתוודעים לאמת האלוקית, יום שבו מתגלה כיצד העולם אמור להיות ולא כפי שהוא עכשיו, אנו נחשפים אל המצב הרצוי, ולא המצוי. האנושות כולה, ולא רק היא - גם החי, הצומח והדומם - עומדים לדין. העולם הזה עומד מול המראה ונבחן האם הוא מותאם למטרה המקורית שבעבורה הוא נברא. זוהי המשמעות של יום הדין – היכן אנחנו בנוגע לאמת.

ניצחון התשובה

תקיעת השופר, או ליתר דיוק שמיעת קול השופר, הפכה להיות המצווה המזוהה ביותר עם ראש השנה. הרעיון של השופר הוא לקחת קרן חלולה של בעל חיים, עדיף אייל, ולהשמיע בו קול. השופר אינו כלי נגינה מלאכותי כדוגמת חצוצרה או חליל. חלק גדול מן ההלכות של עשיית השופר באות לשמור על הצביון הטבעי שלו (לא לעשות בו חורים, שלא יהיה שבור, ללא תוספות מלאכותיות וכדומה). השופר הוא ביטוי למציאות המקורית-אלוקית לפני שנגעה בה יד אדם. יתרה מזאת, אנו תוקעים בשופר בקול ללא מילים. מילים הן כבר ירידה לפרטים, למחשבות, לצדדים אנושיים. קול שופר הוא ביטוי לקול אלוקי, מקורי, קול מהדהד, שלא מן העולם הזה, המבקע את חלל האוויר ופותח אותנו לעולם שלם, רחוק רחוק מעבר לעולמנו הבעייתי.

התקיעה בשופר מתרחשת בשלושה שלבים: תקיעה (קול רצוף), שברים-תרועה (קול קטוע), ושוב תקיעה (קול רצוף). הקול האלוקי מתחיל בקול רצוף, תמים, בלי בעיות. משם הוא יורד לתוך סיבוכי העולם הזה ומתבטא בקול קטוע ומרוסק. אולם לאחר הסיבוכים – חוזרים שוב אל המקור, אל הקול האלוקי-טבעי. הנשמה חוזרת אל מקורה.

חשוב להדגיש כי המצווה איננה לתקוע בשופר אלא לשמוע שופר. כך אף הברכה שמברכים לפני תקיעת השופר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". בראש השנה אנו מצויים במצב פסיבי, נפתחים לקול האלוקי. נאמר בפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה" (תהלים פט, טז). משמעות השורש יד"ע בתנ"ך אינה ידיעה אינטלקטואלית, אלא חיבור של חיים, כדברי הפסוק: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א). אנחנו עם ש"יודע" את תרועת השופר, מזווג ומחובר אל הקול האלוקי. ופעם בשנה נפתח לאמת האלוקית המוחלטת.

לפני תקיעת השופר יש הנוהגים לומר את הפסוקים הבאים, הלקוחים מספר תהילים (פרק מז), ומבטאים את עניינו של השופר: "למנצח לבני קורח מזמור". הכינוי "למנצח" הוא סימן מוזיקלי המופיע פעמים רבות בפרקי תהילים. התוכן של ביטוי זה הוא הניצחון, ולענייננו: הניצחון של בני קורח. בתורה מסופר על אדם בשם קורח שעורר מחלוקת בעם ישראל ועל כן נבלע באדמה. עם זאת, המדרש מספר כי "בני קורח לא מתו מאחר והרהרו תשובה בליבם" (במדבר רבה, יח). בני קורח הם הביטוי לתשובה שיכולה להוציא את האדם גם כאשר הוא נבלע באדמה. לכן דווקא לבני קורח נאה לומר את מזמור החיים של ראש השנה. עלייתם של בני קורח מן השאול מרמזת על ניצחון התשובה על המוות.

"כל העמים תקעו כף הריעו לאלוקים בקול רינה. כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" - המציאות כולה עומדת בראש השנה אל מול האמת האלוקית וסופקת כפיים. היא עומדת בפחד מול התגלות ה', אל מול הנשמה הפנימית ההולכת ומעצבת אותה - יום הדין!

אך יחד עם התרועה הגדולה והשמחה העצומה יש גם מקום לחרדה: כיצד להיות מוכנים אל תוכן החיים האדיר הזה ההולך ומופיע? והנה מגיעה התשובה: "עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר" - בפסוק מופיע שם אלוקים ושם הוי"ה (שלפעמים אנו כותבים אותו בקיצור, ה'). "א‑להים" שווה בגימטריה למילה "הטבע". המילה א‑לוהים משמשת בספרות הסוד כמילת קוד להתגלות הבורא במערכות הטבעיות. לעומת זאת, שם הוי"ה מציין לא את המימד הטבעי, אלא את המימד הנסי, את התוכן המעלה את העולם אל מה שמעבר לו. באמצעות תרועת השופר אנו מעלים את העולם ממימד הטבע למימד הנס, ממידת הדין למידת הרחמים.

הרב לונדין הוא חבר בארגון קהלים

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)