בשבע מהדורה דיגיטלית

חרטה? לא מכירים

בימים אלה כדאי להזכיר את הפלג בעם שלא מכיר את מושגי הסליחה והחרטה: אדריכלי אוסלו, אריאל שרון וגם חלק מאנשי קיבוצי עוטף עזה. דעה

דוד אלהרר , כ"ו באלול תשע"ח

במקום לקרוא לו בשם גוש קטיף קראו לו בשם מחריבו. פארק אריאל שרון
במקום לקרוא לו בשם גוש קטיף קראו לו בשם מחריבו. פארק אריאל שרון
Photo by Dror Garti/FLASH90

בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, ימי חשבון הנפש בהם ראוי לפשפש במעשינו ובמחדלינו – כדאי להאיר נקודה מעניינת: ציבור שלם בתוכנו ויתר על הסליחה ואין לו כל עניין בכפרה.

המילים חרטה או הכאה על חטא נעדרות מן הלקסיקון שלו, הודאה בטעות ממנו והלאה והפנמה עמוקה כי לקח חלק בנזק עצום מוכחשת במצח נחושה. אלו האנשים שפיותיהם נחפזו להקדים את שכלם ולהם נתכנה התפילה "על חטא שחטאנו לפניך בטיפשות הפה".

חצי יובל חלף מאז הסכמי אוסלו ויש עוד אנשים בקרבנו שמצדיקים את ההבל האיום הזה. רואים את יוסי ביילין בטלוויזיה מסביר ומצטדק דבר שהוא עצמו אינו יכול להאמין בו, כי מה לעשות והמציאות טופחת בעוז אווילות וכסילות שאין להן הסבר. איש מהאדריכלים הכושלים הללו לא לקח בחשבון שאין ולא יכולה להיות בצד הערבי נכונות לפשרה כלשהי בטרם הכרעה ברורה למי יש את הכוח להכתיב פשרה. שלום עושים רק כשאין כל מוצא אחר וכל עוד יש לערבים שביב של תקווה – לא תהיה פשרה.

לפני 70 שנה הוקמה סוכנות הפליטים אונר"א, ארגון שנועד למנוע בכל מחיר אפשרות של פיוס וחיים נורמליים של פליטי מלחמה. 30.000 בעלי משכורות שכל תפקידם היה להנציח עוני ועליבות, לחרחר מלחמה ואף לקחת בה חלק פעיל על חשבון נשיהם, זקניהם וטפם. לא יאומן – 70 שנה העוול הזה נמשך מול כל העולם, עד שבא דונאלד טראמפ ותהה בפשטות – מה הדבר הזה? איך קיימת הסכמה מטופשת כל-כך לטיפוח פליטות לעולמי עולמים?

שלוש עשרה שנים מלאו לגירוש ולחורבן של גוש קטיף וצפון השומרון. איש מהתומכים באסון הזה אינו מכה על חטא בצער ובפומבי. בלב המדינה הוקם פארק מרהיב על שם אריאל שרון. שטחו 8.500 דונם, כמספר התושבים שגורשו וחרב עליהם עולמם. במקום לקרוא לפארק הזה בשם גוש קטיף קראו לו בשם מחריבו, שהוביל מהלך חסר אחריות, רק בשביל להימלט מאימת הדין כאיש מושחת שמחק באחת את כל פועלו המבורך למען המדינה.

תושבי היישובים בעוטף עזה, הסובלים כיום את תוצאות חורבן גוש קטיף, עדיין מחזיקים בדעתם שיש בצד השני פרטנר לשיח ושיג. קשה להם להתעמת עם עצמם כשהם נזכרים בהפגנותיהם ומחאותיהם למען הגירוש והחורבן. זו הרי הודאה בטיפשות גמורה. אז הם מוכנים לחיות בין צבע אדום לריצה מבוהלת למרחב מוגן. אז שיתפוצצו בלוני תבערה על בתיהם, שיישרפו שדות יבולים ובלבד שלא יודו בטעותם מול המראה.