שנה מורכבת במיוחד עברה על מערכת הביטחון שנאלצה להתמודד עם שלוש חזיתות פעילות ואינטנסיביות, בעזה, בסוריה וביהודה ושומרון.
ההתמודדות בשלוש הזירות הללו אינה צפויה להיעלם בקרוב, ונראה שהשנה הבאה הולכת להוות אתגר גדול אף יותר לראשי מערכת הביטחון. בעוד כחודשיים ייכנס לתפקידו רמטכ"ל חדש, שזהותו עדיין לא הוכרזה, כאשר לאחר הבחירות הצפויות להיערך בשנה הקרובה יתחלף ככל הנראה גם שר הביטחון, ורשימת האנשים שנושאים את עיניהם לתפקיד רק הולכת ומתארכת.
בכל הקשור למחליפו של איזנקוט, אומר שר הביטחון שוב ושוב בימים האחרונים כי הוא כבר יודע על מי מבין ארבעת האלופים - כוכבי, גולן, אלון וזמיר שהצטרף אחרון למרוץ - הוא הולך להמליץ, אך הוא ממתין להתכנסותה של ועדת המינויים הבכירים, שכרגע נאסר עליה להתכנס בשל עתירות על קרבתם של שניים מחבריה לראש הממשלה נתניהו.
בינתיים נראה שלפחות מועמד אחד מתוך הארבעה מודע לעובדה שהוא לא יקבל את התפקיד הנחשק. מדובר במועמד מעורר המחלוקת וסגן הרמטכ"ל הקודם יאיר גולן. את ההבנה הזאת אפשר היה לראות ביום שני השבוע במהלך שתי ועידות שנערכו במקביל. בוועידת המשפיעים בירושלים, בהתייחסותו לרמטכ"ל הבא, שרטט ליברמן את דמותו: "הבייס הפוליטי לא מעניין. לא בוחרים רמטכ"ל לפי הבייס. מה שחשוב הוא היכולות של הרמטכ"ל לנהל ולנצח מלחמות". בעודו מדבר בירושלים במהלך כנס של המכון למדיניות נגד טרור בהרצליה, אמר גולן כי "אני שומע את הסברות שניתן לייאש את האויב ולהכניע אותו על ידי פגיעה בתשתיות ואזרחים, ואני חושב שאין לסברה הזאת על מה להתבסס". מדובר ברמז עבה במיוחד למדיניותו של ליברמן בכל הקשור לזירה הבוערת ביותר של ישראל בשנה האחרונה, זירת עזה.
רחוקים מהסדרה בדרום
החודשים האחרונים בזירת עזה היו מתוחים במיוחד. זה החל בערב פסח, בצעדת השיבה הגדולה של אזרחי עזה לכיוון הגדר, אירוע שתוכנן כחלק מציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל. ההפגנות, שהחלו כמחאה אזרחית, קיבלו במהרה את חסותו של חמאס, שניסה לנצל אותן כדי להוציא פיגועים נגד מדינת ישראל. ההפגנות סימנו את פתיחתה של מערכת התשה ארוכה שלא עוזבת אותנו עד לרגע זה, ומתבטאת בטרור עפיפונים שהבעיר את כל הדרום. יותר מ‑30 אלף דונם עלו בלהבות בחמשת החודשים האחרונים, ולמרות היחלשות עפיפוני התבערה, גם בימים האחרונים עדיין יש שריפות בשטח.
לא רק בעפיפונים תוקף חמאס את יישובי הדרום. מפעם לפעם מתרחש סבב לחימה מלא, הכולל רקטות שנורות מהרצועה אל עבר עוטף עזה, כאשר בתגובה צה"ל מפציץ מטרות, לרוב מחסני תחמושת. בארבעת החודשים האחרונים נורו על ידי ארגוני הרצועה כ‑400 רקטות, שהובילו לפציעתם של יותר מ‑25 חיילים ואזרחים מרסיסים.
כל זה מתרחש כאשר חמאס מנהל עם ישראל מגעים חשאיים, בתיווך אנשי המודיעין המצרי, בנוגע להסדרה ארוכת טווח שזוכה לביקורות מכל עבר. החל מתושבי הדרום שהתייאשו מהתנהלותה של הממשלה, דרך גורמי ביטחון שמזהירים מפני הכרה בארגון הטרור כגורם השלטון הלגיטימי בעזה, וכלה במשפחות החללים, שיודעות שההסדרה אינה כוללת, נכון לעכשיו, את החזרת הבנים. יחד עם זה גורמים במערכת הביטחון אומרים ל'בשבע' שההסדרה נראית היום רחוקה במיוחד. "אנחנו הרבה יותר קרובים למלחמה מאשר להסדרה. כאשר חוליות של מחבלים ממשיכות לשגר עפיפונים ולהתקרב לגדר במטרה לפרוץ אותה, קשה לדבר על הסדרה. ישראל צריכה להיערך למלחמה ולא לשלום".
במסגרת ההסדרה, ששר הביטחון ממשיך להכחיש את המגעים שמתקיימים לגביה, עולה שאלת מצבה הכלכלי של הרצועה. במערכת הביטחון נוכחת התפיסה הרחבה שהמציאות ההומניטרית הקשה היא זאת שיוצרת את המתיחות ואת סבבי האלימות הקצרים. החשש מפני קריסה הומניטרית ברצועה רק התגבר בעקבות הפסקת המימון האמריקני של אונר"א והגדרות הפליטים החריגות שניתנות לפלשתינים. תפיסה זו הולידה שתיים מתוך שלוש התוכניות שנמצאות על השולחן לפתרון בעיית עזה. מצד אחד נמצאת תפיסתו של ליברמן באשר לשיקום אזרחי של הרצועה בתמורה לשקט. במסגרת המדיניות הזאת, שמקורבי השר אומרים שנועדה לפלג בין חמאס לתושבים, נפתחים ונסגרים לסירוגין מעברי הסחורות לרצועה. בפועל, אחת לכמה ימים נסגר אחד המעברים בעקבות תקריות שונות.
התוכנית השנייה שעל השולחן היא תוכניתו של שר התחבורה ישראל כץ, שהציע להקים נמל ימי מלאכותי שדרכו יעברו כל הסחורות לרצועה, ויוצב בו כוח בינלאומי שיבטיח שאין מעבר של אמצעי לחימה לרצועה. ההצעה, שזוכה לתמיכה די נרחבת, אם כי ברמות שונות, הוקפאה בעקבות התנגדותו של ליברמן.
תפיסה שגויה בצפון
מי שמקדם את התוכנית השלישית הוא השר בנט, שזכה להתנגדות כוללת מצד חברי הקבינט וגורמי ביטחון שונים. מטרת התוכנית שלו היא להוביל לפירוז של הרצועה באמצעות מתקפות אוויריות מסיביות. החשש של הגורמים השונים הוא שמהלך כזה יוביל למלחמה עם עזה, דבר שאיש אינו מעוניין בו בשל המציאות בחזית הסורית, שמוגדרת על ידי רבים במערכת הביטחון כזירה החשובה ביותר שיש לצה"ל כיום.
"אין ספק שהאתגר המרכזי שעומד היום בפני הצבא הוא מניעת התבוססותה של איראן בסוריה. איראן היא מעצמה אזורית, והכוח הצבאי שלה עצום", אומר ד"ר ערן לרמן, סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים. המטרה הזאת הופכת בימים אלה למרכזית ביותר בעקבות ההסכם עם סוריה.
הקולות שנשמעו מקצינים רבים בצבא, החל מהרמטכ"ל איזנקוט דרך קצינים בכירים שדיברו לציטוט ולא לציטוט, וכלה בפרסומים של דובר צה"ל רונן מנליס, הם של פגיעה משמעותית בנוכחותם של כוחות קודס האיראניים באזור. גם במערכת הפוליטית מרבים לחזור על הדברים. כראיה לכך פרסם צה"ל ביום שלישי השבוע כי בשנה וחצי האחרונות תקף צה"ל בסיסים, מוצבים, מאגרי נשק וכוחות איראניים בסוריה יותר מ‑200 פעמים. האחרונה שבתקיפות התבצעה שעות ספורות לאחר פרסום הנתונים. אחת התקיפות, שאותה צה"ל אינו מאשר כרגע ומיוחסת על פי מקורות זרים לישראל, התקיימה בעיראק בסמוך לסוריה, במסגרת איתות לטהרן שישראל לא תהסס לתקוף גם מעבר לגבולות סוריה.
אך מתחת לפני השטח גורמים ביטחוניים אומרים ל'בשבע' שהמדיניות של ישראל בסוריה נכשלה. "היינו צריכים לחתור לכך שאסד יעוף ולהציב מישהו במקומו, כי מה שקיבלנו כרגע זה גם את אסד וגם את איראן על הגבול", אומר הגורם. גורם ביטחוני נוסף אומר ל'בשבע' כי "ישראל אומנם הייתה בפלונטר, שכן חלק מכוחות המורדים היו למעשה טרוריסטים של אל-קאעידה. אבל בשורה התחתונה ישראל בחרה צד ויצרה קשרים עם ראשי כל הארגונים המורדים, ותמכה בהם ברמה כזאת או אחרת. אבל מהלך ישיר להפלת אסד ישראל לא עשתה, ואנחנו נשלם על כך את המחיר".
אם ישראל באמת בחרה צד, למה היא לא לקחה חלק פעיל?
"הייתה אשליה בישראל, כמו שברק אמר בתחילת מלחמת האזרחים, שאסד ייפול מעצמו על ידי כוחות המורדים בלבד, וחבל להסתכן בהצטרפות גלויה. זה היה הימור שכשל. בסוף, כשהבנו שזה לא הולך לקרות, זה כבר היה מאוחר מדי כי הרוסים נכנסו לתמונה. מה שקורה מאז זה קרב מאסף שאנחנו מנהלים, מתוך הבנה, שאיש לא מעז לומר אותה, שאיראן לא תעזוב את סוריה בקרוב".
"קרב המאסף" שצה"ל מנהל בשנה האחרונה הוא מסיבי במיוחד. כ‑800 פצצות הוטלו במהלך התקיפות הרבות, שכל אחת מהן מתבשלת במשך שבועות ארוכים. יכולות המודיעין של ישראל כה רחבות וכה חזקות בתוך סוריה, כך שבצה"ל מעריכים שההסכם בין איראן לסוריה לא יפריע לפעילות השוטפת של הצבא והמערכה להוצאת איראן מסוריה. אך למרות צפירות ההרגעה מהצמרת הביטחונית, אין סיבה להירגע. היכולות האיראניות והסוריות רק משתפרות, ועם סיום המלחמה יוכלו הצבאות להפנות יותר תשומת לב לפעילות הישראלית בזירה. כבר בפברואר הופל מטוס F-16 על ידי טיל נ"מ של צבא סוריה. מדובר בהפלת המטוס הראשונה מאז ראשית ימי מלחמת לבנון הראשונה, אי שם בשנת 83', והחשש הוא שמעתה ואילך נראה יותר מקרים שבהם כוחות צה"ל ייפגעו במהלך התקיפות האוויריות.
מה שמייחד את שתי הזירות הללו, העזתית והסורית, הוא העובדה שעיקר הפעילות בהן מתבצע מהאוויר. בכלל, כבר כמה שנים מעמדו של חיל האוויר הישראלי, שמאז ומתמיד היה גבוה במיוחד והיווה שובר שוויון אזורי, רק הולך ומתחזק. אך יחד עם זה, ברור לרבים שמלחמה לא מנצחים מהאוויר. "זאת שיטת פעולה מצוינת של מה שאנחנו קוראים מב"מ (מערכה בין מלחמות, א"מ). כשאנחנו נמצאים במב"מ, התקיפות חייבות להתרחש מהאוויר בלבד, אז הן מדויקות ויעילות. שימוש בכוחות רגליים ומשוריינים לא מתאים לסגנון מלחמה שכזה", אומר ד"ר לרמן.
ומה לגבי מלחמה של ממש, כדוגמת צוק איתן?
"שם לכולם ברור שאי אפשר להסתמך על חיל האוויר בלבד וחייבים כוחות קרקעיים. אתה לא יכול לנצח מלחמה מהאוויר. ב‑2006 חשבו כך, וכולם מכירים את התוצאות. גם לפני כן הבינו בצבא שזו גישה לא נכונה, אבל ההתנהלות הפנימית בצה"ל הובילה לכך שרק בסוף המלחמה נכנסו הכוחות הקרקעיים".
אבל עושה רושם שצה"ל משקיע יותר ויותר בפיתוח יכולות האוויר שלו, על חשבון הכוח הקרקעי.
"יש דיון שלם בתוך צה"ל על האיזונים בין כוחות הקרקע לאוויר, אבל ברור לכולם שחייבים כוחות קרקעיים כדי לנצח מלחמה. העניין הוא שכוחות אוויריים מרחיקים את המלחמה, אבל אי אפשר להסתמך רק על פעולות אוויריות בשביל להרחיק מלחמה. זה צריך לבוא בשילוב עם לחצים מדיניים".
אלפי נשקים ביו"ש
בזירה הפעילה השלישית, יו"ש, השימוש בכוחות אוויריים אינו רלוונטי. שם אין מנוס מנוכחות מסיבים ומלאה של כוחות צה"ליים כדי לשמור על שקט ומציאות ביטחונית יציבה. בפועל, מבין שלוש הזירות, באופן אבסורדי ביותר זירת יו"ש הייתה השקטה ביותר מחד, והרצחנית ביותר מאידך. עשרה חיילים ואזרחים נרצחו בפיגועים שיצאו מיו"ש בשנה החולפת, ביניהם הרב רזיאל שבח והרב איתמר בן-גל.
מה שמוביל לשתי התופעות המנוגדות לכאורה הוא העובדה שכוחות צה"ל נמצאים בכל השטח באופן שוטף, והמעבר ביו"ש יחסית חופשי. החיכוך בין אזרחים ישראלים לערביי יו"ש הוא יומיומי, ועל כן, למרות השקט ותחושת הביטחון הכללית באזור, מרבית הפיגועים מתבצעים באזור זה.
אך השקט הזה צפוי לעבור טלטלה בקרוב, כאשר קרבות הירושה ברשות צפויים להתגבר בשנה הקרובה. "אנחנו נמצאים בישורת האחרונה של עידן אבו-מאזן, ולדעתי גם של הרשות", אומר המזרחן ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר אילן. "הרשות כבר היום נתפסת כגוף לא לגיטימי בעיני רוב הציבור הערבי ביו"ש, וזה רק ילך ויחמיר אחרי לכתו של אבו-מאזן. הוא כבר מבוגר ולא בריא, וזה ניכר בשטח. בכל אזור יש שליטה של גורם אחר, שמחזיק בנשקים רבים. בג'נין זה דחלן, שם יש לו אלפי נשקים. בדרום הרשות זה ג'יבריל רג'וב שגם לאנשיו יש המון נשק, והגורם השלישי הבכיר שרוצה לרשת את אבו-מאזן מתוך הרשות הוא מאג'ד פרג', ראש מנגנון המודיעין של הרשות. כולם כוחות חזקים ואנחנו נראה קרבות רחוב המוניים".
הנשק ההמוני שנמצא ביו"ש גורם לחשש גדול בקרב צמרת צה"ל. ההבנה היא שבכל רגע נתון הוא עלול להיות מופנה לכיווננו, כחלק מקרבות הירושה או בניסיון להצית אינתיפאדה חדשה, סיכוי שיתגבר ככל שכוחו של אבו-מאזן ייחלש. על פי תסריט האימים, אלה עשרות אלפי נשקים שיכוונו כלפי כוחות צה"ל בקו הראשון, וכלפי אזרחי ישראל בקו השני.
החשש השני שמקנן אצל ראשי מערכת הביטחון נוגע לחמאס. אין זה סוד שהארגון רוצה להשתלט על הרשות ביום שאחרי אבו-מאזן, כאשר איסמעיל הנייה מכוון לתפקיד הנשיאות. הפחד הגדול הוא חזרה לתסריט שהתרחש במצרים. לאחר הפלתו של מובארכ, כל גורמי הצבא היו מסוכסכים ביניהם וניהלו קרבות ירושה, כשבסופו של דבר את הבכורה לקחו האחים המוסלמים שהיו היחידים שמאורגנים לכדי ממשל. במערכת הביטחון חוששים מתסריט זהה שחמאס יעשה ברשות.
"הבעיה המרכזית של ישראל היא שאין לה תוכנית אסטרטגית. היא מעולם לא החליטה האם היא רוצה להקים מדינה פלשתינית או לא. עד היום לא היה שום דיון בממשלה בנושא, וגם נאום בר אילן לא התקבל בממשלה ולא נעשה על דעת הממשלה. גם אין החלטה האם רוצים למוטט את שלטון חמאס, או להשאיר אותו שהוא ימוטט את הרשות. בכלל, המערכת מתנהלת מאירוע לאירוע, ולא חושבת על עיצוב המציאות" אומר קידר.
זה כנראה האתגר הגדול ביותר של מערכת הביטחון והמערכת המדינית לשנה הבאה: בשכונה שבה היציבות רק הולכת ומתערערת, ועם חשש לזירה נוספת בלבנון מול חיזבאללה, צריך לגבש תוכנית אסטרטגית מלאה עם מטרות קונקרטיות לעיצוב הג'ונגל שסביב הווילה שאנחנו חיים בה.