בשבע מהדורה דיגיטלית

כוכבים אלמונים

נבחרת העתודה של ישראל הייתה אלמונית עד לזכייתה המפתיעה באליפות אירופה, שזיכתה אותה בהכרה מראש הממשלה ובחיבוק לאומי

אלי סהר , כ"ו באלול תשע"ח

נבחרת העתודה נוחתת בישראל לאחר הזכייה
נבחרת העתודה נוחתת בישראל לאחר הזכייה
צילום: רועי אלימה, פלאש 90

יממה לפני יציאת נבחרת העתודה (שחקנים עד גיל 20) של ישראל לאליפות אירופה בעיר קמניץ (מזרח גרמניה של פעם), נסעתי לאימון הנבחרת להתרשמות אחרונה.

ביציאה מהאולם פגשתי את מאמן הנבחרת, אריאל בית הלחמי, שאותו אני מכיר כשכן בגבעת שמואל קרוב לעשרים שנה. הוא ביקש שנברך אותו שיזכה במדליה ואני הסתכלתי עליו במבט משתאה. "מדליה? תנצח בשמינית הגמר ותהיה בין שמונה האחרונות וזה כבר יהיה טוב", ניסיתי להנמיך את הציפיות שלו. "יש לנו חבר'ה טובים", הוא הסביר לי, אבל אז הזכרתי לו: "אתה יודע מה תאריכי הטורניר?" שאלתי והמשכתי: "מתחילים בב' באב ומסיימים במוצאי תשעה באב. ויהודי שיש לו עסקים עם גויים או דין איתם עדיף שידחה זאת לאחר מכן. המזל לא בדיוק איתנו בימים אלה". בית הלחמי הנהן ואמר: "נכון, מזה אני הכי חושש".

למחרת ארז בית הלחמי את תיקו, כולל התפילין, והמריא עם הנבחרת שברובה שמות לא מוכרים לחובבי הכדורסל וחלקם האחר נערי פוסטר. יובל זוסמן, לדוגמה, נמנה השנה על סגל מכבי תל אביב אבל אפילו באימונים הוא לא שותף. חלק נוסף היו בנים של זרים שהגיעו לארץ, קיבלו אזרחות בזכות נישואיהם לישראלית ובניהם הפכו להיות צברים. כזה הוא מייקל בריסקר, הקלעי הפנטסטי מרעננה, בנו של מארק, שגם הוא התחיל ברעננה. האחר הוא דני אבדיה, בנו של זופר, שחקן נבחרת יוגוסלביה בשנות השמונים, שהגיע לרמת השרון בתחילת שנות התשעים ואחד האנשים הכי מצחיקים ששיחקו כאן.

במוצאי שבת עלתה הנבחרת למשחקה הראשון מול גרמניה המארחת, שנהנתה מעידוד ומאווירה ביתית אבל נעזרה במזל ובסל שלוש מדהים עם השריקה וניצחון 59-61. הפסד כזה במשחק הפתיחה יכול למוטט כל נבחרת, אבל בית הלחמי הרגיע: "נצא מזה. יש פה חבר'ה מיוחדים". והחבורה הבאמת מיוחדת הזאת שלחמה, לחצה, חטפה וקלעה, עברה בקלילות את היוונים והשבדים בדרכה לרבע הגמר.

כאן כבר חיכתה לנו נבחרת ספרד. מעצמת כדורסל עולמית, החל מהילדים ועד הבוגרים. מ‑2006 תמיד הם על הפודיום באליפות העתודה. שעת הצהריים של ז' באב, 19 ביולי למניינם, הייתה מהקסומות שידע הכדורסל הישראלי לדורותיו. הנבחרת הביסה בקלות את הספרדים ההמומים 98-75, ואני מודה שבדקות הסיום של השידור נעתקו המילים מפי. ישראל מנצחת את ספרד? ב‑23 הפרש? היינו כחולמים. אפילו אתרי האינטרנט גילו את הנבחרת, ולשעה קלה הכותרת הראשית עסקה בניצחון הסנסציוני על הספרדים.

בית הלחמי נשאר לצפות ביריבה העתידית שלנו. ברגע שהצרפתים ניצחו בשנייה האחרונה את הסרבים, הוא חייך: "עכשיו יש לנו סיכוי טוב יותר". ואכן, בשעה שהלכנו לקונן על חורבן הבית, זוסמן אבדיה, גיל בני הנפלא וחבריהם מוטטו את הצרפתים ועלינו לגמר מול הקרואטים.

פתאום בתשעה באב לאן שלא תפנה, אם זה לבית הכנסת, לשיעורים בנושא החורבן או בדרך לסופר המקומי, אתה נשאל על סיכויי הנבחרת שלפני כן איש לא ידע על קיומה. את סעודת שבירת הצום עשיתי כבר מול המסך והחבורה של בית הלחמי שברה מצידה את הקרואטים. הטלפון מראש הממשלה בנימין נתניהו בשידור ישיר הבהיר לבית הלחמי שהוא נמצא בחלום. קולו נסדק ודמעות נראו בעיניו. למחרת התקבלה הנבחרת בכבוד מלכים בשדה התעופה, כולל פגישה עם הנשיא ראובן ריבלין, שהקדים לפגוש את השחקנים בדרכו לקרואטיה.

הזכייה של נבחרת העתודה באליפות אירופה הגיעה בנקודת השפל הכי עמוקה של הכדורסל הישראלי, שנאלץ להילחם על מעמדו בליגה מרובת זרים ומתאזרחים לשעה. פתאום נזכרו כולם שיש כאן כדורסל ישראלי וצריך לשמור ולטפח אותו, ואפילו מכבי תל אביב הבטיחה לזוסמן, שנבחר למצטיין האליפות, שתוציא אותו מהפוסטר לפרקט. ייתכן שהזכייה של בית הלחמי והחבורה המדהימה שגיבש תהווה נקודת ציון חדשה שבה הכדורסלן הישראלי זוקף את קומתו מחדש.

אלי סהר

פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט וישראל היום