בשבע מהדורה דיגיטלית

החרדים זה אנחנו

גל הסדרות והסרטים שמציבים במרכזם דמויות מהעולם החרדי ועלילות דרמטיות מתוכו כבר אינו מתנשא ומכליל את המגזר הזה כבעבר

נטע אריאל , כ"ז באלול תשע"ח

נטע אריאל
נטע אריאל
צילום: איתי בן-עזרא

גל חדש של סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע שעוסקים בגיבורים חרדים ובחברה החרדית נראה לאחרונה על המסכים והמרקעים: הסדרות 'כיפת ברזל' ו'שבבניקים' בטלוויזיה, והסרטים 'הבלתי רשמיים' של אלירן מלכה, בוגר בית הספר לקולנוע 'מעלה', 'דרייבר' של יונתן אינדורסקי, 'למלא את החלל' ו'לעבור את הקיר' של רמה בורשטיין. גם שתי העונות, והשלישית בדרך, של הסדרה 'שטיסל' (אורי אלון ויונתן אינדורסקי), גרמו לצופים רבים לצלול לעומק ההוויה החרדית, ואף להתאהב בהווי ובדמויות.

מה מקור המשיכה הדרמטית אל החברה החרדית? האם זאת מציצנות לעולם שונה ואקזוטי, או שאולי החברה החרדית, השמרנית והסגורה היא מקום לחיכוכים ולדרמות עזות יותר? קיים חשש שהעניין הדרמטי בחברה החרדית - שנוצר ומבוצע בדרך כלל על ידי יוצרים שאינם חרדים - יבטא הכללה והתנשאות מסוימת, שתציג את החרדים כסטריאוטיפ, כמין "אחרים זרים ומוזרים". הרי הדימוי של החרדים, כפי שהוא משתקף לא פעם בתקשורת ובציבור שאינו חרדי, הוא לא פעם שלילי ומכליל.

גם ב'מעלה', כחלק מהרצון ליצור סרטים בהשראת ההוויה והמחשבה היהודית, עוררה החברה החרדית את דמיונם של התסריטאים והבמאים, שאינם בהכרח חרדים בעצמם. ביקשנו מהסטודנטים להיות זהירים: לא להציג את החרדים בצורה סטריאוטיפית, כמין רובוטים הלכתיים, אלא כבני אדם. את הבמאים והתסריטאים שלנו, שבדרך כלל אינם חרדים, שאלנו: מדוע הדרמה שכתבתם חייבת להתרחש בחברה החרדית? למשל, האם בחברה שלנו, שאינה חרדית, אין דרמות על רקע בעיות שידוך בגלל "חוסר התאמה", דעות קדומות וחיכוכים בין משפחות?

מבט מעמיק בסדרות ובסרטים שנוצרו לאחרונה מגלה, לטעמי, תמונה אחרת. יוצרי הסדרות והסרטים שהזכרנו משתמשים בחרדים כמשל: הקיצוניות של גיבורי הדרמה החרדיים והחרדיות משמשת כמראה מגדילה ללבטים ולדרמות שלנו - החילונים, הדתיים, וצופים שאינם יהודים. למשל, יעקב כהן, גיבור 'הבלתי רשמיים' (בגילומו של שולי רנד החרדי), הוא בעל בית דפוס חרדי-ספרדי שדוחף להקמת ש"ס. דמותו היא וריאציה מעניינת, מקורית ואנושית על דמות המהפכן שקורא תיגר על הסדר החברתי הקיים ומנצח – אך משלם מחיר אישי כואב, ממש כמו משה רבנו, ז'אן ד'ארק, צ'ה גווארה והמלט. גם חלומותיהם ולבטיהם של ארבעת המוסקטרים - השבבניקים הצעירים מהסדרה המדוברת, מזכירים את הלבטים של כל סטודנט צעיר, פעלתן ושוקק, שמואס בממסד החברתי והאקדמי, רוצה להיאבק בו ולשנותו, נישא על גלי חלומות של גדולה, תקוות רומנטיות ותשוקות, ובה בעת מתעתד להשתייך לאותו ממסד ולאותה מערכת שהוא מאתגר.

החרדי והחרדית, עטויים בלבושם המזוהה ומתויגים באופן סטריאוטיפי, הופכים בסדרות ובסרטים הללו לאמצעי סיפורי דרמטי, שמופעל כלפינו: הדימוי המוקדם והדעות הקדומות שלנו, שמושלכים על החרדים, חוזרים ומוטחים חזרה בפרצופנו כבומרנג. דרמה, רגש והומור קלועים ביצירות הללו: חשבנו שזה "הם" – והנה, זה "אנחנו"! מאחורי הזקנים והבגדים השחורים, ומתחת לפאות, לכובעים ולשביסים, אלה אנשים ונשים שנאבקים על כבודם ועל חלומותיהם, על מקומם ועל אהבותיהם, ממש כמונו. הביגוד שלהם, דמוי מדים אחידים, מכריח את היוצרים לחדד את האפיון האנושי של גיבורי הדרמה, ואותנו, כצופים, להזדהות עם הדמויות בזכות תכונותיהן האנושיות הייחודיות, ולא בגלל מאפיינים חיצוניים.

באופן הזה מוצגים החרדים שבסרטים ובסדרות שמנינו כמשל אנושי שמציב שאלות לכולנו: חשבנו שהחרדים קיצוניים – אבל מה אנחנו? ומה זה אומר על חיינו ועל הפער והחיכוך המתמיד שבין העיקרון לחולשות האנוש, בין השאיפה לעצמאות וביטוי עצמי לתחושת הבדידות והאובדן, בין היחיד לחברה, בין הדחף לכפירה לצורך באמונה ובין האסור למותר. ומעל כל אלה מרחפת הדרמה הגדולה שבין האדם הקטן לאלוקיו, ובין היחיד לגורלו.

נטע אריאל

מנהלת בית הספר לקולנוע 'מעלה'