לחץ נגדי על טראמפ. היישוב עמיחי
לחץ נגדי על טראמפ. היישוב עמיחיצילום: מרים צחי

שם נאה נבחר לו ליישוב עמיחי אשר בעמק שילה. אכן עם ישראל חי, חי עם עוצמות אדירות אשר גם גורמים בעלי כוח רב אינם מסוגלים לבלום.

אין מדינה בעולם שתומכת במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם ידידתנו הגדולה ארצות הברית ניצבת בקרב התובעים לחדול מלהעמיק את אחיזתנו בלב ארצנו. ואף על פי כן הגענו להיקפים מרשימים.

למרבה האבסורד, דווקא ארצות הברית היא האויבת הגדולה ביותר של מפעל ההתיישבות בשומרון ויהודה, זאת משום שמהלחצים של מדינות אירופה ישראל יכולה להתעלם, אולם התכתיבים האמריקניים הם שהכניעו את נתניהו לבצע סדרת גזירות נרחבת כלפי ההתיישבות ביו"ש ולמרבה הבושה גם בירושלים. בראש הגזירות ניצבת ההחלטה שלא להקים יישובים חדשים ובעקבותיה, וגם בעקבות ההשלמה של מנהיגות יש"ע, התרחבה הגזירה לצמצום דרסטי בהיקפי הבנייה.

רבים בקרבנו מתמוגגים מהמדיניות החדשה של ארצות הברית כלפי ישראל ובמיוחד מהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, צעד שכמובן אין לזלזל בו, אך שוכחים יסוד אידיאולוגי בסיסי: "חסד לאומים חטאת". אין כנראה אפשרות לקבל תמיכה וסיוע מבלי שנידרש למחיר ערכי כואב. איננו יודעים עדיין את פרטי תוכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, אך לבטח יקבל יסוד זה את ביטויו ב"תוכנית השלום" שאמורה להתפרסם בקרוב.

אבל הבעיה העיקרית איננה בלחצים האמריקניים. הבעיה היא במנהיגינו, ובראשם ראש הממשלה. כאשר אנו, מדינת ישראל הריבונית, מאפשרים לגורם זר לקבל ולאשר כל תוכנית בנייה, כולל אזורי תעשייה, ולהיות מעורב בכל פרט, זו לא רק שגיאה ונזק אלא גם חרפה. אינני יכול שלא להזכיר שוב כיצד בתקופת המערכה הגדולה של גרעין אלון מורה וגוש אמונים בתחנת הרכבת בסבסטיה, הגיש השגריר האמריקני מברק לראש הממשלה דאז יצחק רבין מאת הנשיא האמריקאי ג'רלד פורד, בתביעה לסלק את המתמקמים, כלשונו, מתחנת הרכבת בסבסטיה. תגובתו של רבין הייתה מאלפת. הוא החזיר את המברק לידי השגריר האמריקני, תוך שהוא מבקש ממנו שיחזיר את המברק לנשיא ארצות הברית ויאמר לו שיואיל נא שלא להתערב בעניינינו הפנימיים. בהמשך גם סירב רבין לדרישה האמריקנית לספק להם את המפות של היישובים ביש"ע.

אנו ניצבים היום מול ראש ממשלה שחצה כבר קווים אדומים רבים. הוא לא ניצל אירועי טרור קשים כדי לפרוץ את התכתיבים האמריקניים ברמה אסטרטגית, כמו גם הפרות בוטות של ההסכמים שנעשו על ידי הרשות הפלשתינית. הוא הסתפק בתגובות מלל או בהחלטות שמיד נסוג מביצוען, דוגמת הבנייה במתחם E‑1 במעלה אדומים.

אם אנחנו רוצים להביא לשינוי יסודי בהתנהלותו של ראש הממשלה כלפי מפעל האחיזה ביו"ש, עלינו לייצר לחץ משמעותי עליו. לחץ בעוצמה כזו שתביא את ראש הממשלה לומר לאמריקנים "אני חייב", "אני מוכרח".

וכאן יש לחזור לעמיחי ולמאבקם של גיבורי עמונה, שאומנם נגררו למאבק בעל כורחם, אך ניהולו ובמיוחד המסרים הערכיים והעקרוניים שהעבירו, תוך הפעלת מסירות בדרגה גבוהה הראויה להערכה, הביאו לתוצאה משולשת רבת חשיבות. הראשונה והברורה: פריצת הטאבו על הקמתם של יישובים חדשים. השנייה: המיקום, שהוא בעל חשיבות גבוהה, הן בהיותו בלב גב ההר בשומרון, הרחק מעבר למה שמכונה גושי התיישבות, והן ביוצרו רצף של התיישבות יהודית מפתח תקווה במערב, בואכה אריאל ושילה אל בקעת הירדן במזרח.

והשלישית, ואולי החשובה ביותר: יצירת מודל מאבק אשר רק דומה לו במאפייניו הערכיים והמסירותיים יכול לדרבן את ראש הממשלה להתייצב כראוי מול הלחצים האמריקניים, שאולי אף יגברו בתחומים מסוימים.

לסיום, יש לזכור כי שלטון הימין אינו מובטח לעד ועדיין יכול להתרגש אסון על מפעל ההתיישבות. אסון שהדרך הנכונה למנוע אותו היא המשך מסיבי של מפעל ההתיישבות. המשך בהיקף שכזה ניתן להשיג אם מנהיגינו יגייסו את רבבות התושבים ביו"ש, אשר מוכנים עקרונית להטות כתף למאבק שכזה, יחד עם רבים מרחבי ישראל, ויפתחו במאבק מתמשך בעל מאפייני מסירות נוסח אנשי עמונה ונוסח שביתת הרעב של יוסי דגן, אבי נעים ונפגעי הטרור. למאבק מסוג זה יישאבו רבים מחברי הכנסת ואז תוכל להיווצר דינמיקה קואליציונית שתביא את נתניהו לומר לנשיא טראמפ: אני חייב, אני מוכרח. נתניהו אולי אפילו רוצה את זה, אז בואו נעזור לו.

בני קצובר

ממקימי גוש אמונים ואלון מורה