אלוף (מיל') איתן בן אליהו
אלוף (מיל') איתן בן אליהוצילום: פרטי

מלחמה אכזרית ועקובה מדם עדיין מתרחשת בסוריה. הקונפליקט האלים הזה, שהחל בשנת 2011, שונה בתכלית מאירועי המלחמה שנקלענו לתוכם בתדירות גבוהה מאז הקמת המדינה ועד היום. ראוי ללמוד אותו ולהפיק את הלקחים הנדרשים.

גם אנחנו מעורבים במלחמה הזאת. אולם בשונה ממלחמות עבר, הפעם לא מתקיים מפגש פנים מול פנים בין צה"ל ובין צבא האויב. היעד של ישראל הוא לסלק את האיראנים מאדמת סוריה ולשם כך אנחנו מנהלים מערכה מדינית בכל ערוץ אפשרי ובמקביל גם צבאית. צה"ל פועל בשיטת "מנגד". כלומר, חיל האוויר פועל מטווח רחוק, אפילו בלי להיכנס לתוך טווח מערכות האנטי מטוסים הסוריות.

הלקח הראשון מתייחס לזהות המדינית של האויב. כאשר המלחמה בסוריה החלה, היו שהניחו שבתוך כמה חודשים אסד ייפול ותקום ממשלה חלופית - זה לא קרה. בקרב ההנהגה המדינית של ישראל וגם בשיח הציבורי התלבטנו בשאלה באיזה צד עלינו לבחור. כיום אין בכלל ספק שהשתלטות של האופוזיציה יחד עם ארגוני טרור שהקיצוני בהם הוא אל-קאעידה, הייתה יכולה להיות הגרועה ביותר לישראל. מתברר ששלטון אסד, שנתמך מבחוץ בעיקר על ידי רוסיה, הוא דווקא גורם שמייצב את סוריה ובסופו של דבר ברור לחלוטין שזוהי החלופה הפחות גרועה לישראל. בניגוד לארגוני טרור, אויב ריבוני עם שלטון יציב שמחזיק בנכסי מדינה אפשר להרתיע, ובמקרה של מלחמה אפשר גם לנצח אותו.

הלקח השני עוסק בתוצאה המדינית שנוצרה בעקבות המלחמה. כל עוד ניצחונו של אסד לא היה ברור, רוסיה נזקקה לאיראן לצידה. על אף שלאחרונה נוכחותה של איראן הפכה לגורם מפריע לרוסיה, התחזק הציר איראן-סוריה-חיזבאללה, שמאיים על ישראל. הציר המאיים הזה יצר במקביל ובלי התנגדותה של ארצות הברית את ציר רוסיה-ישראל המבוסס על זהות איטרסים וחתירה משותפת ליציבות אזורית. הציר החדש מסייע לישראל לכרסם בניסיונות החדירה של איראן לאזור, ובאותה עת מחזק את מערכת הקשרים עם ירדן, סעודיה, האמירויות ומצרים, מגמה שמחזקת את ישראל במזרח התיכון השברירי.

השלישי הוא הלקח האסטרטגי. החל משנות התשעים מתנהל מאבק בין ישראל לאיראן סביב פיתוח הגרעין. המאבק המדיני מלווה בחיפוש דרכים להפעיל על איראן גם מנוף צבאי. איראן נמצאת במרחק של יותר מ-2,000 קילומטרים מישראל. בתנאים הללו קשה לישראל לאיים צבאית על איראן, ובוודאי לנהל נגדה מערכה צבאית מקיפה. והנה, דווקא תיאבונה של איראן להעמיק את חדירתה לאזור גרם לה לשגר כוחות צבא ואמצעים לתוך שטח סוריה. כך בפועל נכנסה איראן לתוך טווח השליטה של חיל האוויר הישראלי. לפתע אנחנו יכולים להכות צבאית באיראן בטווח של 250 קילומטרים במקום 2,500 קילומטרים, בלי שיהיה צורך להיכנס ללב המעטפת של ההגנה האווירית הסורית. הניסיון לאיים על ישראל גרם לאיראן לאבד את חסינות המרחק, וסלל לישראל את החופש לאיים ואף לפעול צבאית נגדה עמוק בתוך טווח הנוחות של חיל האוויר.

הלקח הרביעי הוא צבאי. מזה שני עשורים מתנהל במערכת הביטחון ובצבאות העולם דיון עמוק בשאלה מה חלקו של כוח אווירי במערכה, והאם ישנם מצבים המצדיקים קיום מערכה צבאית מוצלחת מבלי לערב בה כוחות קרקע בתוך שטח האויב. המתנגדים נשענו על אבן יסוד באסטרטגיית צה"ל כפי שהייתה מקובלת במשך ארבעים שנה, והיא שיש להעביר כמה שיותר מהר את הלחימה הקרקעית לתוך שטח האויב. אחרים טענו שלושה דברים: א. לישראל יש את הכוח לפעול ביעילות רבה מהאוויר. ב. לעיתים חדירה קרקעית לתוך שטח האויב לא רק שאיננה נחוצה, היא אף עלולה להפוך לנטל מיותר ותקשה על ישראל לנהל מדיניות שלאחר המלחמה. ג. במציאות של היום, פעולה נחושה מהאוויר יכולה להכריע את המלחמה.

הלקח מהמלחמה בסוריה הוא שפעולה בלעדית מהאוויר לא רק שדי בה כדי לסייע כראוי למערכה המדינית, אלא שתהיה זו שגיאה לערב בה חדירת כוחות קרקע. הלקח המובהק הזה למעשה תקף היום גם בזירת עזה.

האמצעים הטכנולוגיים שבידי חיל האוויר וגופי המודיעין, לוחמת הסייבר, הרובוטיקה והחלל מאפשרים לנהל מערכה צבאית אווירית גם בלי לערב כוחות על הקרקע. האמריקאים, שגם הם למדו את אותו לקח, קוראים לזה "Do not involve boots on the ground".

אלוף (מיל') איתן בן אליהו

לשעבר מפקד חיל האוויר