שופטי בג"ץ
שופטי בג"ץצילום: מארק ישראל סאלם, פול

שוב נוצרה השבוע התנגשות מילולית בין שרת המשפטים איילת שקד ובין החונטה המשפטית של שופטי בג"ץ בהווה ובעבר.

וכמו בדרך כלל כך גם הפעם – הצדק עם איילת שקד. כי עצם העובדה שבג"ץ קבע דיון בעתירות נגד חוק הלאום הוא נורת אזהרה אדומה, בוהקת ומהבהבת. ואם יחליטו שופטי בג"ץ שיש להם סמכות עקרונית לדון בביטול חוק יסוד, זו תהיה רעידת אדמה - גם אם לגופו של עניין יחליטו הפעם שלא לבטל את חוק הלאום. ואם האקטיביזם השיפוטי החזירי ירחיק לכת עד כדי החלטה לבטל את חוק הלאום – זה יהיה קץ הדמוקרטיה הישראלית ותחילתה המוכרזת של דיקטטורה שיפוטית בישראל.

כאשר שופטי בג"ץ בהנהגת אהרון ברק ניכסו לעצמם את הסמכות לבטל חוקים שעומדים בסתירה לחוקי יסוד, הם טענו שזכות זו הוענקה להם על ידי הכנסת. לפי טענתם השנויה במחלוקת, לחוקי היסוד יש מעמד של חוקה, ובעצם חקיקתם הכנסת העניקה לשופטים סמכות לבטל חוקים שמנוגדים להם. כמובן שטענה כזאת אינה עומדת כאשר השופטים באים לבטל חוק יסוד. אין שום חוק אחר שיש לו עליונות על חוק יסוד, ושמכוחה יהיו השופטים רשאים לבטלו.

בתשובה לטענה זו המאיימת להגביל את כוחם, חלק משופטי בג"ץ גיבשו את תורת "עקרונות השיטה", שיש להם מעמד מעל לחוקי יסוד. אבל אותם עקרונות שיטה לא נקבעו ולא נוסחו בשום מקום. לא מדובר אלא בערכים ששופטי בג"ץ מאמינים בהם והחליטו לתת להם עליונות - על דעת עצמם ולא מכוחו של שום חוק. מדובר בשלטון אוליגרכי, דעת מיעוט של קבוצת אינטלקטואלים ששמה את עצמה מעל לרצון העם ובחירתו, ועוד מעזה לקרוא לזה דמוקרטיה.

יש לקוות שהתבונה, ההגינות והמחויבות לדמוקרטיה יגברו. במשטר דמוקרטי מה שקובע הוא רצון העם, שאותו מבטאים נבחריו. אם תתחולל כאן עוד מהפיכה שיפוטית, אסור שחברי הכנסת יקבלו את הדין גם הפעם. עליהם לצאת ולהוביל את המאבק על המשטר הדמוקרטי בישראל.

מי שמאמין נזהר

לאחר שתא"ל עופר וינטר מצא מקלט ומעט קידום בתפקיד מזכירו הצבאי של שר הביטחון, הופנו השבוע מטחי הסיכול הממוקד המיועדים לקצינים בכירים חובשי כיפה אל מפקד עוצבת הגולן החדש, אל"מ אבינועם אמונה.

אל"מ אמונה עשה את רוב המסלול הצבאי שלו בחטיבת הצנחנים. הוא נחשב לקצין מוערך ומבטיח, בעל עבר קרבי עשיר. במבצע צוק איתן הוא פיקד על גדוד הצנחנים 101, שזכה בצל"ש על תפקודו במבצע. בהמשך פיקד בין השאר על היחידה המובחרת מגלן. בעקבות מינויו למח"ט עוצבת הגולן, הוא ביקש שלתפקיד דובר החטיבה שעובד לצידו יתמנה חייל ולא חיילת. בקשתו התקבלה, אך מישהו עם נשמה טובה דאג להדליף את הסיפור לתקשורת. ב'הארץ' מיהרו לפרסם ידיעה נגד הקצין הבכיר שבה נקבע כי מדובר ב"הדתה שקטה, אפורה וזוחלת", המנוגדת לפקודת השירות המשותף. הפובליציסט אורי משגב, איש השמאל הקיצוני ו'הארץ', כתב בדף הפייסבוק שלו: "אם אתה לא יכול לשבת בג'יפ עם חיילת אז אתה לא יכול לפקד על נשים. ובישראל 2018 זה כנראה אומר שלא תתקדם בצבא, כי בצבא יש גם נשים". בעיני משגב ודומיו, המלחמה בהדתה יותר חשובה מהמלחמה בחיזבאללה. מצידו, שצה"ל יוותר על מיטב קציניו הקרביים הבכירים ויפלוט אותם מהשירות, העיקר שלא תיפגע האפשרות של חיילת שבאה לשרת שנתיים בדוברות צה"ל לקבל תפקיד.

מדובר בסדר עדיפויות מעוות אפילו לפי אמות המידה של השוק האזרחי. מנהלים בכירים בחברות כלכליות, שלאיכות תפקודם יש השלכות משמעותיות על הכנסות החברה והפסדיה, מקבלים מידה רבה של חופש בבחירת האנשים שעובדים קרוב אליהם. הם רשאים להפעיל שיקולים אישיים במינוי עוזריהם, ואינם נדרשים לתת על כך דין וחשבון. כשמדובר במח"ט קרבי בצה"ל, שתפקוד לא אופטימלי שלו עלול לעלות בדם, בוודאי נכון להתחשב בהעדפותיו האישיות לגבי סביבת העבודה שלו ולאפשר לו לבחור את אנשיו.

בניגוד לניסוח המזלזל של משגב, לא מדובר במי ש"לא יכול לשבת בג'יפ עם חיילת". זו לא נסיעה חד-פעמית עם נוסעת מקרית מצד אחד של הבסיס לצידו השני. מדובר בעבודה משותפת בחיכוך יומיומי של קצין בכיר ונערץ עם חיילת צעירה הכפופה לפיקודו, שפעמים רבות מתקיימת בתנאי שטח ובלי לצאת הביתה במשך ימים ארוכים. אלו יחסי עבודה קרובים ואינטנסיביים, שבמקרים לא מעטים מתפתחים ליחסי הערצה שהופכת להתאהבות שגולשת לרומן מרצון או לניצול סמכות. חיילות במצבים כאלה נחשבות לחסרות יכולת סירוב ובחירה מול מפקדיהן, ולכן במקרה של רומן הן יכולות על פי חוק להתלונן על עבירה פלילית של ניצול יחסי סמכות. הלובי הפמיניסטי, שנלחם על שיבוץ חיילות בתפקידים כאלה, שוכח שחלק מתפקידו הוא גם להגן עליהן מפני מצב כזה של פגיעות חסרת אונים.

וצריך גם לזכור שמלבד זכותן של חיילות לקבל תפקיד, יש עוד נשים שצריכות להילקח בחשבון במשוואת הזכויות הזאת. הן אומנם לא מגויסות לצה"ל, אבל כאזרחיות הן תורמות לו לא פחות, בדרך כלל הרבה יותר, מהחיילות שמשרתות בדוברות צה"ל. אלו הן נשותיהם של הקצינים הבכירים. במשך שנים ארוכות הן נושאות בעול הבית ומגדלות את הילדים כמעט לבד. הן חיות בדאגה יומיומית לשלומם של בעליהן אשר מסכנים את נפשם למען ביטחוננו, וזוכות לראות אותם רק אחת לשבועיים-שלושה. והן בוודאי יעדיפו שבעליהן שנמצאים הרחק מהבית ימים ארוכים לא יסתובבו בשטח, לילה כיום, כשלצידם בחורות צעירות. אותן נשים מסורות ראויות להתחשבות לא פחות מהחיילות שמבקשות לעצמן תפקיד מאתגר ומספק. מן הראוי שתהיה התארגנות נשית שתתמוך בקריאה כזאת, שנותנת כבוד לערכי המשפחה לא פחות מאשר לערכי המימוש העצמי של הפרט.

זה לא אומר שחיילות לא יכולות לשרת בצה"ל, אבל כמו שאמר פעם אבא שלי, ביחסים בין המינים כמו בעת נהיגה בכביש – שמירת מרחק מונעת תאונות. אין לנו צורך בעוד מקרים קשים כמו זה של אותו תת-אלוף מבטיח, גיבור ישראל, שנזרק מצה"ל בחרפה לאחר שהורשע ביחסים אסורים וניצול של מי שעבדה צמוד אליו כרל"שית שלו. חבל שאין אפשרות לגרום לכל קציני צה"ל לאמץ כללי הרחקה שימנעו מקרים כאלה. זה היה חוסך לא מעט מקרים של חיילות שנפגעו ושל קצינים בכירים שצה"ל הפסיד בגלל שלא שלטו ביצרם, ועוד מקרים רבים שאומנם לא הגיעו לכלל תלונה על עבירה פלילית או משמעתית, אבל גרמו להרס משפחות. "אז שישלטו ביצרם, ולא ידירו נשים ויפגעו באפשרויות התעסוקה של החיילות", טוענים כוהני הדת הליברלית. אז כן, רוב האנשים אולי ישלטו ביצרם, אבל למה להגיע בכלל למצב של מתח מיני וגירוי יצרים? האם זה לא מסיח את הדעת מן העבודה? ומה לגבי המיעוט שלא ישלוט ביצרו? האם לא נכון להנהיג כללי זהירות שימנעו גם את אותם אנשים מליפול לעבריינות?

כמה חוסר כנות יש בשיח שבז לאנשים שדבקים בהלכה ומעדיפים לשמור מרחק מהאזור המסוכן. כאילו חסרות לנו דוגמאות לאנשים שהיו חותמים על כל מילה בדף המסרים הפמיניסטי-ליברלי, אבל נכשלו בעצמם בעבירות מין. די ברור שאנשים מפורסמים כמו חיים רמון, חנן גולדבלט, ארי שביט או משה איבגי היו מתנגדים לכל ריחוק בין גברים לנשים רק כדי למנוע תקלות. כך גם קציני המשטרה הרבים, מאורי בר-לב ועד ניסו שחם, שאיבדו את תפקידם בגלל עבירות מין. המציאות הוכיחה עד כמה הם בעצמם היו זקוקים לגבולות כאלה.

ועד שנזכה שבכל צה"ל ייקבעו כללים כאלה, לכל הפחות יש לגבות ולתמוך בקצין שבאופן אישי מבקש להיצמד לכללי הצניעות וההלכה ששומרים על המשפחה היהודית, ולעודד קצינים נוספים ללכת בדרכו. ואולי נזכה שיתקיים בנו "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

לגופו של עניין

שתי מילים מיותרות שכתבתי כאן בשבוע שעבר התפרשו על ידי חלק מהקוראים כביקורת אישית על השר אורי אריאל. לא לכך התכוונתי, אבל אני מודה באשמה - התנסחתי באופן לא מוצלח שגרם להבין כך את דברי. אני לא חוזר בי מהמחמאות שכתבתי על אישיותו ופועלו של אריאל. גם לא השתנתה דעתי שלמען חיזוק המפלגה וחיזוק כוחו האידיאולוגי והפוליטי של המחנה התורני, האיחוד הלאומי זקוק להנהגה חדשה, צעירה ונמרצת לקראת הבחירות הבאות. רבים מעריכים שבהתמודדות ישירה בינו ובין ח"כ סמוטריץ' במרכז המפלגה, אריאל צפוי להפסיד. מוטב היה שכל חברי המרכז שלא מתכוונים לתמוך בו בהצבעה חשאית יתגברו על אי-הנעימות ויאמרו לו את זה, ובכך יסייעו לו לקבל החלטה נכונה, שתחסוך ממנו עוגמת נפש. אם אני צודק בכך ואם לא, אני מצטער ומתנצל על אותן שתי מילים שלא היו צריכות להיכתב.

לתגובות: [email protected]