הסרבנות הערבית: מסן-רמו לקולומביה

מוועדת פיל ועד רעיונות טראמפ דרך אינספור תחנות עוברת הסרבנות הערבית להסדרה כלשהי עם הישות הציונית. בפניכם תזכורת היסטורית קצרה.

איתמר צור , כ"ט באלול תשע"ח

אבו מאזן וטראמפ
אבו מאזן וטראמפ
צילום: רויטרס

ההצעה האחרונה שהניח הנשיא דונלד טראמפ על שולחנו של מחמוד עבאס הינה ניסיון נוסף למצוא פשרה היסטורית שבין הצדדים.

פשרה שאולי היא יצירתית יותר – לאחר ש-25 שנה מטפטפים לנו שהפיתרון היחיד לסכסוך הינו הקמתה של מדינה פלסטינית.

רגע לפני שהשנה החדשה נפתחת לה, זו הזדמנות טובה לערוך סיקור קצר על ההצעות הרבות שנעשו על מנת לגשר בין הצדדים - הצעות שנוסחו בעיקר על ידי המערב שרואה בסכסוך היהודי-ערבי סכסוך טריטוריאלי גרידא.

הקמתו של המנדט הבריטי בפלשתינה על ידי חבר הלאומים ברוח הצהרת בלפור שם נאמר ש"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה" (כך במקור, הציונות העדיפה לתרגם את פלשתינה ל"ארץ ישראל"). המטרה המוצהרת היתה כמובן הקמת יישות לאומית כלשהי ליהודים באיזור, אולם זמן קצר לאחר מכן נמסר עבר הירדן המזרחי לעבדאללה בן חוסיין מחיג'אז – מעין מענק על תרומתו ותמיכתו בבריטים.

בשנת 1936 הגיע לארץ ויליאם רוברט פיל והועדה שנשאה את שמו, גיבשה חלוקה טריטוריאלית של שטחי ארץ ישראל המערבית למדינה ערבית שתסופח למדינת עבר הירדן (כ-85% מהשטח בין הים לירדן) ומדינה יהודית באיזורי הגליל ומישור החוף, תוך כדי חילופי אוכלוסין הדדיים. בריטניה עצמה תמשיך ותשלוט בירושלים, בית לחם ויפו ותפקח על ענייני החוץ והביטחון של שתי המדינות. ההצעה נדחתה על הסף על ידי ההנהגה הערבית שדחתה כל אפשרות של חלוקת הארץ עם היהודים. הנהגת היהודים היו חלוקים בנושא בעיקר בשל ויתור על נחלת אבות ומיעוט השטחים המיועדים למדינה היהודית. אולם בעיקרו של דבר היתה מוכנה ההנהגה להסכם חלוקה כזה או אחר.

הסירוב הערבי המוחלט להחלטת ועדת פיל, הביא לכינוסה של ועדת וודהד בשנת 1938 שקיזזה עוד יותר בשטחים המיועדים למדינה היהודית. בשלב זה גם ההנהגה היהודית דחתה את ההצעה.

ועידת השולחן העגול התקיימה בשנת 1939 בצל כבד של מלחמה כללית באירופה וחשש של יהודי אירופה לגורלם. התכנסות הועידה נועדה לכישלון מלכתחילה, שעה שהמשלחת הערבית סירבה לשבת על אותו שולחן עם נציגי המשלחת היהודית, אך הסכימה לקבל את המיעוט היהודי בפלשתינה – ללא מדינה וללא עליה יהודית. הבריטים עצמם היו זקוקים לשקט בעולם הערבי בשל האתגרים באירופה וניטו להתגמש עוד יותר לטובת העמדה הערבית. בשלב זה המשלחת היהודית שכללה בין השאר את ד"ר חיים ויצמן, דוד בן גוריון ומשה שרת פרשה מהועידה שאת מסקנותיה הם קיבלו לאחר מכן – הקמתה של מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי תוך כדי שמירת זכויותיו של המיעוט היהודי וכן הגבלה כמעט מוחלטת של העליה היהודית לפלשתינה. היהודים ובעיקר ארגון האצ"ל ראו בהחלטה זו בגידה מטעם הבריטים, ואילו ההנהגה הערבית נטתה לקבל החלטה זו רק במידה ותוגבל העליה היהודית באופן טוטאלי. ארגון האצ"ל פתח במרי גלוי נגד הבריטים.

הציונים היו צריכים להמתין לסיומה של מלחמת העולם, עת נתפנו המעצמות להמשיך ולדון בשאלת הפתרון הסופי לבעיית פלשתינה. תוכנית מוריסון-גריידי היתה תוכנית בריטית-אמריקאית שהחליטה על חלוקת השטח ל-3 אוטונומיות: יהודית (בשטחיי הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ומישור החוף עד תל אביב), ערבית (ביהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה) ובריטית (שאר השטח הכולל גם את ירושלים והנגב) – בראש הפדרציה הזו יעמוד נציב בריטי.

תוכנית זו נדחתה על הסף על ידי גם על ידי הערבים וגם על ידי היהודים שחששו לשלום אחיהם ניצולי השואה ותושבי ארצות ערב. השאלה הועברה לאומות המאוחדות שהגישו 2 הצעות לפיתרון הסכסוך: הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית או חלוקת השטח לשתי מדינות: ערבית ויהודית, כאשר לראשונה, נכלל הנגב בתחומי המדינה היהודית. שתי ההצעות נדחו על ידי ההנהגה הערבית שטענה כי לא ניתן להסכים למשהו ששאינו צודק מלכתחילה.

ההנהגה היהודית התלבטה קשות, דחתה את ההצעה הראשונה אולם קיבלה עקרונית את הצעת החלוקה שכללה בין השאר את פינוי העיר נהריה מיהודיה. ההכרה הבינלאומית בזכות היהודית למדינת לאום מצויינת עד ימינו אנו. בריטניה מצידה הבטיחה לפנות את כוחותיה עד לתאריך 14 במאי 1948.

הסירוב הערבי להצעה זו היה בדם, עת הותקף אוטובוס 2094 של אגד על ידי פורעים ערבים ונפתחה מלחמת העצמאות. ההמשך ידוע: מדינת ישראל הוקמה תחת אש הקרבות ובסיום המלחמה, זכתה לשטח נרחב יותר מהסכם החלוקה, ונוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. ירדן מצידה סיפחה את השטח שכבשה, יהודה, שומרון ומזרח ירושלים, בניגוד לחוק הבינלאומי, ואילו מצרים הנהיגה ברצועת עזה הכבושה שלטון צבאי נוקשה. אולם הצעה נוספת כמעט ונשכחה – ערב המלחמה, נפגשה גולדה מאיר כשהיא מחופשת לערביה עם המלך עבדאללה שהציע ליהודים אוטונומיה במקום מושבם וייצוג נכבד בפרלמנט הירדני. מאיר דחתה את ההצעה הנדיבה, למרות החשש הכבד מחייליו של הליגיון הירדני.

מלחמת ששת הימים היתה הניסיון הכמעט אחרון למיגורה של המדינה היהודית על ידי המדינות הסובבות. תוצאות המלחמה ידועות וישראל היתה הריבון בשטחים רבים שהיו בעלי אוכלוסייה ערבית-מוסלמית שלא אהדה את ישראל בלשון המעטה.

בשנת 1987 נפגשו שר החוץ שמעון פרס ויוסי ביילין עם חוסיין מלך ירדן ועלתה הצעה לפתרון: סיפוח יהודה ושומרון לממלכה הירדנית תוך כדי הסכם שלום בין ישראל לירדן. ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר סירב להצעה ונפתחתה האינתיפאדה ראשונה. המלך חוסיין מצידו ויתר על כל תביעה טריטוריאלית בשטח.

בשנים 1992-1993 ניהלו שוב פרס וביילין שיחות חשאיות עם בכירים פלסטיניים – מה שהוביל להסכמי אוסלו שבשלב הראשון העבירו סמכויות אזרחיות רבות ברצועה עזה ובאיזור יריחו מישראל לאש"ף. הסכמי אוסלו ב' של שנת 1995 מנציחים למעשה את הסטטוס קוו הקיים היום: חלוקת שטחי יהודה ושומרון לשטחי A (שליטה אזרחית ובטחונית פלסטינית), B (שליטה אזרחית פלסטינית ובטחונית ישראלית) ו-C (שליטה אזרחית ובטחונית ישראלית). כל ההצעות שלאחר מכן לא יושמו כלל:

ועידת קמפ-דייוויד בשנת 2000, אזרה אומץ ודרשה להחליט על +נושאי הליבה, קרי ירושלים והפליטים. על פי ההסכם 94% מהשטחים יועברו למדינה הפלסטינית והם כוללים שטחים בעלי רוב ערבי בירושלים. ישראל תחליט על כמות פליטים מוגבלת שתורשה לשוב. ערפאת סירב לכל הצעה שהגשה והואשם על ידי הנשיא קלינטון בכישלון. במקביל נענתה הצעתו הוותרנית של ראש הממשלה אהוד ברק בדם ואש באינתיפאדה השניה. הנשיא קלינטון עוד ניסה להחיות בכוח את השיחות בועידת טאבה – אולם העוינות היתה גדולה מנשוא. לימים, כאשר פינה ביל קלינטון את החדר הסגלגל לטובת ג'ורג' בוש הבן, התקשר אליו יאסר ערפאת, הודה לו על פעילותו ואמר לו כי הוא היה נשיא טוב. קלינטון הודה לערפאת בנימוס אמריקאי טיפוסי וענה לו כי בגללו הוא לא היה נשיא מצויין.

ראש הממשלה הישראלי האחרון שניסה למצוא פתרון טריטוריאלי היה אהוד אולמרט שהציע הצעות מרחיקות לכת הרבה יותר מברק. ההצעה כללה סיפוח פלסטיני של כ-94% משטחי יהודה, שומרון ועזה ו-6% נוספים משטחי ארץ ישראל הריבונית, חלוקתה של ירושלים כולל מסירת העיר העתיקה לידיים פלסטניות וקליטתם של עשרות אלפי פליטים במהלך 10 שנים. היתה זו, לדבריה של מזכירת המדינה קונדוליזה רייס: "The best deal ever" ("ההצעה הטובה ביותר אי פעם"). לתשובתו של מחמוד עבאס אנו ממתינים עד היום. לימים יטען עבאס כי הוא מכיר בזכויותיהם של 5 מיליון פליטים פלסטינים לשוב לבתיהם והצעתו של אולמרט אינה מספקת. מומחים פלסטינים וגורמי שמאל יתלו את כישלון השיחות במצבו של אולמרט כ"ברווז צולע" בשל החקירות הפליליות נגדו.

הנשיא דונלד טראמפ, מנסה לבצע כעת מהלך שמכונה באנגלית אמריקאית: New Deal – שמשמעו חלוקה מחדש של קלפי המשחק. ראשית הוצאתה של ירושלים מנושא המשא ומתן ולאחר מכן הפסקת התקצוב לצאצאי הפליטים הפלסטינים. פעולות חד צדדיות אלה גרמו להנהגה הפלסטינית להכריז על האמריקאית כ"לא רלוונטים" לניהול המשא ומתן – אך עם זאת, הנשיא מחמוד עבאס לא דחה את הצעת הקונפדרציה הטראמפית על הסף. מה יהיה גורלה של הצעה זו? נאלץ להמתין לסיומם של עשרת ימי תשובה כדי לדעת.

חג שמח ושנה טובה.