התחלה/ יוני 1944 נס ציונה. ההורים עלו מתימן בינקותם, בשנות ה-20. הם התגוררו בכרם התימנים בתל אביב. בשנת 36' ירו על הבית של אביו בתל אביב, אז המשפחה עברה לנס ציונה. האב עבד בתחנה לחקר החקלאות, האם הייתה עקרת בית. ארבעה ילדים, הוא הבכור.
לימודים/ ממלכתי ב' שנקרא היום אשכול, "פתחתי את המחזור הראשון". כשסיים את בית הספר העממי, נאלץ ללמוד במקום שבו יממן את הלימודים בעצמו: אורט יפו. "שלושה חודשים עבדנו ושלושה למדנו". בית הספר היה רחוק, הוא היה קם בחמש בבוקר, נוסע עם אביו, משם אוטובוס ליפו, ועוד שניים-שלושה קילומטרים של הליכה רגלית. "הייתי יושב על הלימודים עד חצות. זו הייתה תקופה מאתגרת והייתי גאה בהישגיי".
פשוט שריונר/ "אבי היה לוחם בהנדסה. כשהייתי ילד הוא סיפר לי איך הם היו מוציאים אנשים שרופים מתוך טנקים. זה נחרת בי". החיל היחיד שהוא לא רצה להגיע אליו היה שריון. הוא התחיל בטיס, ובגלל בעיה בריאותית הגיע לצנחנים. בעיה נוספת פסלה אותו מלהיות חי"רניק. אז הוא הגיע לשריון.
הדחה ופיצוי/ הוא סיים את קורס מפקדי הטנקים כמצטיין ויצא לקצינים. אבל אז הוא הודח, "אמרו שאין לי כושר מנהיגות". בהתערבות של דוד אלעזר הוא נשלח להשלמה החילית של קורס הקצינים. "חטיבה עליונה בלי לעשות חטיבת ביניים". סיים בציון הגבוה ביותר אך קיבל דרגת ממ"ק - ממלא מקום קצין. "זו הייתה בושה. לא הסכמתי ללכת עם הדרגות האלה. בסוף הצבא נכנע ונתן לי דרגת סג"מ".
ששת הימים/ הוא היה בטנק הראשון שחצה את הגבול למצרים, הראשון שכבש את חאן יונס, ואת רפיח. "המלחמה הייתה קשה מאוד". הטנק שבו לחם נפגע, אז הוא קפץ לטנק השני, כשזה נפגע הוא קפץ לשלישי. "הייתי צריך להוביל את חטיבה 7 לכיוון אל עריש ואז קיבלנו פגז. לא הצלחתי לצאת מהטנק, הייתי לפיד בוער. לבסוף הצלחתי, וכיסיתי את עצמי בחול הדיונות". שניים מצוות הטנק נהרגו. הוא קיבל את עיטור המופת.
60 אחוז כוויות/ הוא היה נשוי צעיר, רעייתו הייתה בחודש השביעי. "אמרו לה ולהורים שלי שהסיכויים קלושים". השיקום היה ארוך. הוא כלל המון ניתוחים פלסטיים ואמבטיות מי מלח, "תקופה סוערת וכואבת". הוא תחב מגבת לפה כדי לא לצעוק ובכה רק בהיחבא "הבנתי שאני חייב לשמור על שפיות ושאני לא רוצה להפיל את הכאב על הקרובים לי. אמרתי לעצמי: זה מבחן החיים שלי. ידעתי גם שאלוקים שמר עליי ונשארתי בחיים, אז אני צריך להיאבק".
בחזרה לצבא/ אחרי תקופת ההחלמה הוא עשה לעצמו מבחני יכולת, זייף את הפרופיל והלך לקורס צניחה, "צנחתי 12 פעם במקום 4". הוא חזר לשריון למרות מגבלה ברגל, ולמרות הזיכרונות הקשים. "ידעתי שיש לי משהו תת הכרתי שעלול להתפרץ, אבל לא דיברתי על זה עם איש. חששתי שלא יבינו". כשראה חייל סורי נשרף או חייל סורי קופץ מהטנק זה החזיר לו הכול "כמו מכת חשמל. הסטתי את הפנים".
עמק הבכא/ במלחמת יום כיפור הוא היה מפקד גדוד 77 והוביל קרב בלימה קשה ברמת הגולן. לסורים היו 470 טנקים, לצה"ל 150. את המערכה ניהל כשגופו מחוץ לצריח. "לא חושב שהייתי מניף דגל לבן בשום מצב. הייתה לי אחריות כבדה, חיילים הסתכלו וראו את העורף שלי, אחרים שמעו כל מילה בקשר. הייתי שחקן יחיד על הבמה, והייתה לי הנחישות לומר 'לא תנצחו אותי'. המדינה מצפה ממך, אתה מניף כרגע את הדגל ולא תיתן שהוא ירד".
רגע הניצחון/ ארבעה ימים נמשך הקרב. הסורים ניסו לעלות על הגבעה וכל פעם נבלמו. הוא וצוותו הורידו בעצמם 25 טנקים. "התחיל להיות שקט לא ברור, הכול בער, היו מדורות מסביב. בהתחלה אתה יושב מכווץ, מחכה להתקפה נוספת, אבל אז אתה מבין שזה נגמר". לא היה לו זמן לשמוח, "הרבה הרוגים מסביבך ואתה חש עדיין בסכנה". מאוחר יותר נודעו לו הבשורות הרעות האישיות.
שכול משפחתי/ במלחמה נהרגו אחיו עמנואל, "שהלך בעקבותיי לשריון" והתחתן כמה ימים לפני ראש השנה. "היית חתונה שמחה, רקדנו עד אור הבוקר". גם אחיה של אשתו נהרג. "אילן. אשתו הייתה בהיריון מתקדם. הוא היה האח הצעיר. האח הבכור נהרג במלחמת העצמאות". ההתמודדות הייתה קשה מאוד. "אחרי המלחמה הייתי מג"ד בגולן. כשחזרתי הביתה ראיתי שהמצב קשה מנשוא. חשבתי שאם לא אהיה קרוב, לא תישאר לי משפחה". הוא ביקש להיות מוצב למשך תקופה באזור המרכז. עד היום כשהוא מדבר על ההרוגים גרונו נשנק.
דליה/ היא קרובת משפחה, "הכרתי את המשפחה שלה, אבל אותה לא. בשנת 64' אמי ביקשה שאבוא לחתונה משפחתית. הגעתי, הכרנו, ומאז אנחנו 52 שנה ביחד". הטיפ: "הכול מבוסס על אהבה, וממשיך בכבוד הדדי. חשבון בנק אחד והחלטות שמקבלים יחד".
הברכה/ הבכור, דרור, הוא מנהל טכני של מפעל גדול, נשוי ואב לשלושה ילדים, גר בכפר הנגיד. ורדית, עוסקת באיפור ותסרוקות לכלות, נשואה ואם לשניים גרה בשורש. דותן עוסק בציוד הגברה, נשוי ואב לשתיים, גר בנס ציונה.
יהודי תימן/ אחרי 27 שנות שירות החליט לפרוש. "לא קודמתי. הרגשתי כמו רכב מקולקל בצד הדרך". יצחק שמיר, שהיה אז ראש ממשלה, פנה אליו וביקש שיסייע להעלות את יהודי תימן. "שלחנו לשם שליחים, הבאנו אותם לפה. זה היה מרגש. כשהם הגיעו, נעמדנו להתפלל בשדה התעופה. אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שהם מתפללים בדיוק כמו אבא שלי? ירדו לי דמעות". במהלך השנים עשה תפקידים ציבוריים רבים במגוון מגרשים.
פוליטיקה/ הוא הלך לחינוך והיה יו"ר רשת עמל. כמעט במקרה התגלגל לפוליטיקה. "הייתי במפלגת העבודה מכיוון שהיא קשורה להסתדרות". הוא נרשם לפריימריז שבועיים לפני שהתקיימו והגיע למקום ה‑15. מאוחר יותר הקים את מפלגת 'הדרך השלישית'. "זה היה שיעור מאלף". הוא מאוד מעריך את חברי הכנסת שעובדים קשה, וחס על אלה שלא זוכים לכיסוי תקשורתי. "העניין הוא שהקהל הישראלי אוהב להחליף גרביים. שליש מהח"כים לא ממשיכים לקדנציה נוספת".
יום בעקבות לוחמים/ לפני 15 שנה "חיפשתי דרך להשפיע על קיומה של המדינה". הוא החליט להשפיע על בני ה‑17‑18, "לתת להם אחריות על קיומנו כאן". בשיאו של היום הוא מרצה בפני כ‑40 אלף תלמידים. במשך שבועיים הוא אוכל וישן בעמק הבכא ומספר על הקרב ועל ערכי הציונות. בסופן של השיחות הוא מניף את הדגל וזוכה למחיאות כפיים וללא מעט דמעות התרגשות.
הספרים/ הוא החל למשוך בעט מיד אחרי מלחמת יום כיפור. "כולם דיברו על התבוסה הגדולה ואני לא הסכמתי עם זה. היה לי צורך עמוק לכתוב". בהינף קולמוס הוא כתב את 'עז 77' שהיה לרב מכר - 150 אלף עותקים ותרגום לשבע שפות ועדיין מתרחב לשפות נוספות. מאז כתב עוד חמישה ספרים, אחד מהם ראה אור לאחרונה.
מנהיגות במעגלי החיים/ "החלטתי להעמיק במושג מנהיגות. התחלתי לחקור את הנושא מימי משה רבנו ועד ימינו". הוא ראיין מנהיגים ממגוון תחומים - ספורט, פוליטיקה, צבא, רבנות. אפילו אם ל‑13 ילדים. אחר כך ניתח את תשובותיהם. "תוך עשרה ימים נמכרו אלפיים עותקים ואני מאמין שעוד יגלו את הספר".
אם זה לא היה המסלול/ "בגיל 14 הייעוד שלי היה להיות מסגר מכני. כשסיימתי את הסדיר הייתי אמור לנהל מוסך שאבי פתח על שמי, אבל אז חתמתי קבע". הוא לא מביט לאחור וחושב מה היה אילו. "כל החלטה שקיבלתי, בכל צומת דרכים, הייתה נכונה לזמן ולמקום".
מלחמת יום כיפור/ "זה מבחן שאלוקים הציב לנו, כאומה. איבדנו את הרגישות למצבנו הלאומי. הרגשנו שאנחנו כל יכולים. מלחמת יום כיפור הייתה מבחן לקיומו של העם. צלחנו אותו אבל הצלקת עמוקה ונמצאת בתוכנו. בעיניי זו הייתה מלחמת בריאות. קיבלנו סטירה מצלצלת שהחזירה אותנו לשפיות".
העם זז ימינה/ "כשנבחרתי לכנסת היו 44 ח"כים למפלגת העבודה. היום זה לא יקרה. העם עבר כמה תהליכים והפנים שהוא נלחם על קיומו. הוא שבע מאשליות והבין שלא יצליח לגרום לפלשתינים לאהוב אותנו. הם רוצים לשלוח אותנו מכאן".
במגרש הביתי
בוקר טוב/ קם בסביבות חמש, קורא עיתון, "לא מסגיר איזה, לא עושה פרסומת", ולוגם איתו את הקפה הראשון. אחר כך למחשב. בשמונה הוא מתאמן בבית הלוחם ושוחה שם במשך שעה. "אחר כך רץ לעמל היום".
פסקול/ הוא מעדיף אקטואליה על פני מוזיקה. אבל בשעותיו הרבות בדרכים "אני כל הזמן בטלפון".
שבת/ זה מתחיל בשישי בצהריים עם "מפגש הפרלמנט" - קבוצה שייסד, "אוכלים ושותים, שרים שירי שבת ושומעים שיעור על פרשת השבוע". בערב הילדים באים במינונים משתנים. "קידוש וארוחת ערב חגיגית, זמן איכות עם הנכדים".
פנאי/ ספורט, קריאה וחריש של שבילי הארץ. "מדי חודשיים בערך, קבוצה של 20 ג'יפים, נכי צה"ל. בכל פעם עושים מסלול אחר". הוא קובע את המסלול והוא גם המוביל "כבר 20 שנה".
אחזקת הבית/ הוא מתקן דברים בבית וגם מוריד את הזבל. "אני לא שוביניסט, אבל מודה שהמטבח הוא טריטוריה של דליה. אני לא יודע איך מפעילים את המכשירים שם", והתנצלות: "אני עסוק כל הזמן".
דמות מופת/ כשהיה ילד העריץ את מאיר הר ציון. ההתפעלות מדמות מנהיגותית של ימינו שמורה לבן גוריון, "והדמות התנ"כית שאני מתפעל ממנה היא משה רבנו".
כשתהיה גדול/ "יש לי 15 שירים שהגיעו לרדיו, שישה ספרים, סרט שביימתי והפקתי", אז כן, הוא מבסוט. בכל זאת יש שאיפה לכתוב עוד ספר, ומשאלה כמוסה שהוא לא בטוח שיממש אותה "ללמוד לנגן. אני חושב שהנגינה מביאה ערך מוסף, משהו אחר".
לתגובות: [email protected]