בשבע מהדורה דיגיטלית

"מדינת ישראל לא עושה דבר למען אברה"

ארבע שנים מאז שנכנס לרצועת עזה ונעלמו עקבותיו, משפחת מנגיסטו מתוסכלת מחוסר היחס של הרשויות כלפיה, ומחפשת את התמיכה מהציבור

עפרה לקס , ד' בתשרי תשע"ט

"הבנו שאם נשתוק הסוף שלו לא יהיה טוב". משפחת מנגיסטו
"הבנו שאם נשתוק הסוף שלו לא יהיה טוב". משפחת מנגיסטו
צילום: לירון מולדובן

"אם אברה היה הבן של ראש הממשלה, הוא היה הופך כל אבן ומגיע לכל פינה כדי להביא אותו. אבל מכיוון שלי אין אמצעים ולא קשרים, אני נושאת תפילה לאלוקים שיביא לי אותו. זה מה שיש לי", כך אומרת אגרנש מנגיסטו בעיניים כבויות.

ארבע שנים בדיוק חלפו מהיום שבו טיפס בנה, אברה, על גדר התיל הדוקרנית שמפרידה בין חופי עזה למדינת ישראל. ארבע שנים של כאב יומיומי, שעתי, רגעי. חוסר הוודאות אוכל כל חלקה טובה. היא מצטלמת לריאיון, מצייתת להוראות הצלם, אבל האמת היא שהיא כבר עייפה. "ארבע שנים אני מצטלמת לכל מיני כתבות, אבל זה עדיין לא עוזר לי. אין לי מידע על הבן שלי, אני לא יודעת איפה הוא נמצא. אם היינו חיים במדינת עולם שלישי, היינו שולחים אנשים עם נשקים והם היו מביאים אותו הביתה. כאן המציאות היא אחרת", היא אומרת. בנה, אילן, מוסיף את הזווית שלו: "בארבע השנים האלה נכנסים למסלול שאין בו מחשבה. פועלים, עושים ונפגשים, אבל זה לא חיים. אנחנו פועלים כמו רובוט. חוסר ודאות זה הדבר הכי אכזרי שיש".

בסרטון שמתעד את חציית הגבול של אברה הוא נראה קטן, צנום ומאוד נחרץ. התצפיתניות שעל הגבול זיהו את התנועה של אברה עוד כשהיה שני קילומטרים מהגבול. הן הזעיקו את כוח צה"ל. כוח של שלושה חיילים שהיה בסמוך לא קיבל אישור לנוע לעבר המקום. כשכבר התקבל האישור, והכוח הגיע, היה כמעט מאוחר מדי. אברה כבר היה קרוב לגדר, אבל לא קרוב מדי, לא באופן שהיה צריך למנוע מהחיילים לעצור אותו. בגלל העיתוי, שהיה סמוך מאוד לצוק איתן, חשדו בהתחלה החיילים שמדובר במחבל. אולי יצא ממנהרה, התחרט וסב על עקביו לתוך עזה. הם ירו צרור באוויר וצרור לכיוון הרגליים. אברה לא נשכב על הרצפה ולא ברח. הוא עצר, הסתכל עליהם ואז המשיך לגדר. הנחישות שלו לעבור את הגבול עוררה בחיילים שצפו בו את התחושה שבוערת בו אש זרה, אחרת. שהוא אינו מחבל וגם לא אזרח מן השורה. הכוח לא הגיע אליו ולא עצר בעדו. מומחי ביטחון שניתחו את ההתנהלות הזאת, שנחשפה בתחקיר של התוכנית 'עובדה', אומרים שהיה כאן מחדל גדול. גם היום, אחרי ארבע שנים, האירוע לא תוחקר. המפקדים אמרו אז לחיילים "אל תדברו על מה שהיה". ההשתקה הזאת תאמה בדיוק את ההתנהלות מול המשפחה.

אילן: "הייתי בעבודה כשקיבלתי את שיחת הטלפון מהשב"כ. חשבתי: 'אני, שב"כ? מה לי ולהם?'. ניסיתי להריץ תסריטים בראש, לחשוב מה עשיתי. אמרו לי: 'אילן, יש אירוע ביטחוני, אנחנו רוצים להיפגש איתך'". הם הגיעו אליו לעבודה. בהתחלה הרגיעו אותו אנשי כוחות הביטחון שהוא לא נחשד בשום עבירה, אחר כך התחילו לגשש בנוגע לאחיו. "הם שאלו מתי בפעם האחרונה ראיתי את אחי. אמרתי השבוע, כשבאתי לבקר את אמא. הם אמרו: אנחנו לא יודעים איך להגיד לך, אבל אחיך חצה את הגבול לעזה אתמול. שאלתי: בטוח שזה אח שלי אברה? אמרו: כן, אברה מנגיסטו'. אני זוכר שכעסתי עליו. אמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, דווקא לשם הוא החליט ללכת, לעזה? היום אני יודע שאדם עם בעיות נפשיות לא מודע לסכנות שהוא נכנס אליהן ואי אפשר לשפוט אותו".

לאילן לא הייתה שהות ארוכה מדי להתאושש ולעכל. הוא התבקש להיות המבשר, זה שיספר לאמא מה קרה. "לא ידעתי איך אני מספר לה שהבן שלה עכשיו בסכנת חיים. לא היה לי זמן. בדרך חשבתי איך אני ארכך את הבשורה. הגעתי הביתה, התחלתי להגיד לה כמה שהעזתים לא כל כך רעים, שהם שותים קפה כמו אצלנו בעדה. מפה לשם אמרתי לה: 'אמא, אפשר להפסיק לחפש את אברה. לצערי הוא חצה אתמול את הגבול לעזה'. אמא הרימה ידיים לשמיים וכמעט התעלפה".

אנשי השב"כ ביקשו מהמשפחה לשמור על שתיקה. על הפרשה הוטל צו איסור פרסום. הם אמרו שהדבר יסייע למדינה לפעול למען אברה בערוצים חשאיים. הם גם הבטיחו שיעשו הכול. "אנחנו היינו משפחה שחרב עליה עולמה. האמנו שהמדינה באמת תעשה את כל המאמצים ותמצא את הדרך. בסוף, מדובר בבחור שחצה את הגבול והוא לא בריא. בעשרת החודשים הראשונים האלה היינו לבד עם הכאב. בקושי שיתפנו חברים וקרובי משפחה. כשראינו שהזמן עובר ולא קיבלנו שום פיסת מידע עליו, הבנו שאם נשתוק, הסוף שלו לא יהיה טוב". מי שביקש לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לתודעה הציבורית היה עיתון 'הארץ'. העיתון עתר לבית המשפט, המשפחה חברה אליו, וצו איסור הפרסום הוסר.

אגרנש: "איסור הפרסום היה טעות מרה. אם היו מפרסמים את זה מספיק בסמוך, אז היה אפשר לגייס גופים הומניטריים שיסייעו לעזור ולהביא אותו. השתיקה הייתה ארוכה מדי. אבל אמרו לנו, אז שתקנו, וזה עשה רע". אגרנש משוחחת איתי בעזרת מתורגמן. 17 שנים נמצאת המשפחה בישראל, אבל השפה עוד לא שגורה על לשונה. כשהיא מדברת בשפת האם שלה, המילים יוצאות מפיה בשטף, נחרצות וכואבות. בלי אזהרה מופיעות גם הדמעות ויורדות במורד הלחיים. היא לא נלחמת בהן. הן כבר הפכו לחלק משגרת יומה.

"אברה" באמהרית זה אור

משפחת מנגיסטו עלתה לישראל במבצע שלמה. אברה היה אז בן חמש, החמישי מבין שבעה אחים ושלוש אחיות. "הפירוש של אברה באמהרית זה אור", אומר אילן. "לפני כמה שנים שאלתי את אמא: למה קראתם לו אברה? הרי באתיופיה מאחורי כל שם יש סיפור. אמא סיפרה שכשהיא ילדה אותו המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה והיא לא ידעה איך תגדל אותו ואותנו. פתאום הדוד שלה הגיע לבקר, ולפני שהלך הוא השאיר סכום כסף ששינה את כל התמונה. ההורים ראו בזה אור וברכה והחליטו לקרוא לתינוק החדש אברה - אור". אילן מספר על ילד חכם, אהוב על כולם ותמיד עם שמחת חיים. "פעם אמא אמרה: אני כבר מזדקנת, מי יטפל בי כשאהיה מבוגרת מאוד? אברה מיד קפץ ואמר: אמא, מה את מדברת? אני אדאג לך, אני אטפל בך".

אבל העליצות ושמחת החיים של אברה חדלה באחת. שנתיים לפני שחצה את הגבול נפטר אחיו מיכאל, שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים. אברה היה מאוד מחובר למיכאל, האח שהלך לגולני והצטיין במהלך השירות שלו. "אברה העריץ את מיכאל. הוא ידע שאם הוא לידו, אף אחד לא יתעסק איתו". במהלך שנת 2012 חש מיכאל ברע, ותוך שבועיים הלך לעולמו. "זו טרגדיה שמלווה את כל המשפחה עד היום, אבל מי שנפגע מזה הכי קשה היה אברה". כבר בימי השבעה זיהו בני המשפחה שהוא התחיל להסתגר ומיעט לדבר, ושכנעו אותו ללכת לטיפול נפשי. בהתחלה הוא הסכים, אבל אחרי עשרה ימים כבר שוחרר. "לצערי הטיפול לא עזר. הוא היה מסתגר, היה מתפרץ, היו מקרים שהוא היה יוצא מהבית ולא חוזר. פעם הוא יצא מהבית ומצאנו אותו בטבריה". חוץ מההתמודדות עם פטירת האח, נאלצה המשפחה להתמודד עם המהפך הקשה שהתחולל באברה, שהפך לשבר כלי. אברה סירב להתאשפז שנית. מכיוון שהוא בגיר, הרשויות לא הסכימו לאשפז אותו, אלא ברצונו. בסופו של דבר המשפחה הצליחה לכפות עליו אשפוז. להפתעתם תוך שבוע הוא שוחרר. "אמרו לאחי הגדול: בשביל מה הבאת אותו? הוא לא מתפרץ ולא הולך מכות עם אף אחד. הם לא ידעו שהנפש שלו סובלת". אברה שוחרר כשהוא מתבקש לקחת תרופות פסיכיאטריות. אבל כמו שקורה לא פעם, הוא סירב ליטול אותן. "זאת הייתה מלחמה תמידית, עד היום ההוא שבו הוא חצה את הגבול".

ארבע שנים שאגרנש, אחיו של אברה ואביו לא יודעים מה קורה איתו. מי מחזיק אותו, באילו תנאים, ואם מישהו מודע למצבו הרפואי. ההערכות של צה"ל שפורסמו לאחרונה גורסות שמנגיסטו מוחזק חי בידי חמאס, כמו גם הישאם אלסייד, האזרח הבדואי שחצה אף הוא את הגבול לעזה. אגרנש זועקת את אי השוויון בין אסירי חמאס ובין בנה. "באסירי חמאס שנמצאים פה מטפלים בכפפות של משי. הם מקבלים השכלה, אחלה תזונה ולא חסר להם כלום. גם האזרחים שלהם מגיעים לכאן ומקבלים את הטיפול הרפואי הכי טוב. כל זה בזמן שאני לא יודעת מה קורה עם הבן שלי. אם הוא מקבל בכלל טיפול. הילד לא לקח סכין ולא נשק, הוא לא הלך להילחם. הוא פשוט חצה את הגבול".

"המקרה של אברה הוא אנושי והומניטרי ממדרגה ראשונה", אומר אילן, "לצערי הממשלה לא משתמשת בכל הערוצים שיש לה. היא לא מעלה את הסוגיה הזאת בכלל". לפני חמישה חודשים ביקר בישראל טדרוס גברהיסוס, מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי, שהוא במקרה גם אזרח אתיופיה. אחרי הביקור בישראל הגיע גברהיסוס לעזה. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה פנתה אליו ושאלה מדוע לא נפגש עם משפחת מנגיסטו לפני שהלך למדינת חמאס. הרי הוא יכול היה להיות שליח קלאסי של המדינה והמשפחה בעניין הזה. "הוא אמר לה: לא ידעתי, אף אחד לא פנה אליי", אומר אילן.

המשפחה לא נחה לרגע. היא נפגשה עם ראש הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, הארגון שאמון על מצבם של האסירים הביטחוניים הערבים בישראל, וגם השתדל בנושא גלעד שליט. מהפגישה יצאה הודעת גינוי, הצהרה, לא הרבה מעבר לכך. לא מעט מדינות וגופים מעורבים עד צוואר במצבם של הפלשתינים. הם עוקבים אחרי כל חריגה בהתנהלות של מדינת ישראל. "הם כותבים דו"ח על הפלשתינים, אבל בישראל לא טורחים לבקש שיוסיפו את אברה לצד השני של המשוואה. לצערי עד היום לא דווח על כך שיש אזרחי ישראלי בשם אברה שמוחזק בשבי החמאס ונמנעת ממנו כל זכות בסיסית". המשפחה הרחיקה לא מזמן לארצות הברית ונפגשה עם נציגי קהילות יהודיות, עם שגרירי מדינות באו"ם ועם ארגוני זכויות אדם. "כל מי שאנחנו מגיעים אליו מבין שיש כאן סוגיה שונה. זה לא חייל, זה לא קשור לסכסוך ואין הצדקה להשאיר אותו בשבי", אומר אילן, "אבל אנחנו נפגשים איתם ובזה זה נגמר. אין לנו באמת את היכולת להיות איתם בקשר רציף. קשרים דיפלומטיים זה משהו שהמדינה צריכה לעשות והיא לא עושה דבר".

מצוות פדיון שבויים

ב-23 באוגוסט מלאו לאברה 32 שנים. המשפחה לא רצתה לציין את האירוע הכואב, אבל עם כל הקושי היא ידעה שזה יהיה עוד דבר שישאיר את שמו ואת תמונתו בתודעה. עיריית אשקלון ציינה את האירוע באופן מכובד. בני הנוער של העיר התארגנו לכתיבה אנושית של הספרות 32. למרות העשייה המבורכת, המשפחה לא מרגישה שהיא מצליחה לרתום את השרים ואת חברי כנסת. "כרגע השליח של ארצות הברית למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, זועק את כאב המשפחות בטוויטר יותר מאשר חברי כנסת וראש הממשלה. זה מקומם. עשינו כל כך הרבה פגישות עם חברי כנסת אבל אף אחד לא מתאמץ להעלות את הנושא של אברה לסדר היום. ברגע שהם מבינים שיש לך משפחה וציבור שעומד מאחוריך אז הם רואים שהנושא חשוב וצריך לפעול. לצערי אנחנו עדיין לא נמצאים במקום הזה של תמיכה של כלל הציבור".

הממשלה צריכה לפעול אבל אנחנו יודעים איך זה עובד. אם עושים רעש, הוא עולה למעלה ומרעיד את החלונות הגבוהים. אתם מרגישים שהחברה הישראלית איתכם? שיש מספיק תמיכה?

"במקרה של אברה היינו צריכים לראות הזדהות ותמיכה של ככל הציבור. זו סוגיה אנושית, מצוות פדיון שבויים, זה לא עניין פוליטי. כרגע לצערי אין תמיכה המונית אבל יש מספר לא מבוטל של אנשים שתומכים במשפחה ובמאבק. לפני כמה שנים אנשים בכלל לא הכירו את השם אברה. היום אנשים נחשפים יותר". כיום יש ליגת קט-רגל ארצית שנושאת את שמו של אברה, עיריית אשקלון מגויסת ובשנה האחרונה הצטרפו למאבק גם בכירי שב"כ לשעבר כמו יובל דיסקין ואלי בכר. גם חבריו של רון ארד נותנים כתף למשפחה. "המגמה", אומר אילן, "חיובית".

אתם חושבים שחלק מהקושי להביא את הנושא למודעות ולפעולת הממשלה קשורה לזה שאתם מהעדה האתיופית ולא ישראלים-חילוניים מהשבט הנכון?

"יכול להיות. במקרה של אברה יש את כל הסטיגמות. אנשים מסתכלים אחרת על אנשים עם בעיות נפשיות, אז ככה שיש כמה נדבכים בסוגיה של אברה. חוץ מזה יש עדיין את הכוויה מעסקת שליט".

נכון. אני שומעת אנשים שנרתעים מהתגייסות למען אברה כי הם חוששים שבקצה המהלך מחכה עסקת שחרור מחבלים.

"אנחנו לא מדברים על שחרור מחבלים. יש כאן סוגיה הומניטרית. הממשלה צריכה לדרוש בראש מורם את השבתו על ידי ארגונים הומניטריים. הגינות והדדיות".

יש סיכוי שהוא במצרים כמו שיש מי שאומר?

"לצערי אנשים מפיצים שמועות חסרות אחריות. נקודת ההנחה של המדינה היא שאברה חי והוא בעזה. יודעים שהוא נכנס חי וגם בחודשים הראשונים מערכת הביטחון ידעה שהוא בידי חמאס. עד היום אין מידע אחר שסותר את זה. לפני תקופה פנינו לארגון רופאים לזכויות אדם. ניסינו להעביר אליו סרטון. הם הוציאו לתקשורת הודעה שחמאס אומר שהם העבירו אליו את הקלטת. כל נציג לא רשמי שאנחנו מנסים לשלוח מול חמאס חוזר עם התשובה של חמאס: 'כל מי שאצלנו מקבל את כל התנאים כמו שצריך', כלומר חמאס לא טוען שהוא לא בידיו".

אגרנש: "לגלעד שליט יש משפחה בצרפת, היו להם גם אמצעים ותומכים. לי אין כלום, רק מדינה. אולי בגלל ששליט היה דומה לראש הממשלה, אולי בגלל שהיו לו קשרים הוא התאמץ להביא אותו. יכול להיות שאני קצת זרה. המדינה עשתה מאמץ גדול להעלות אותנו לכאן ונתנה לנו חיבוק חם. אבל במקרה הזה היא לא עושה כלום".

אילן נזהר שלא להיכנס לפוליטיקה. כמו כל העם הזה הוא מייחל לשקט וצופה בעיניים כלות אחרי המגעים בין ישראל והחמאס. בחדשות מדברים על נמל ועל שדה תעופה, והוא מקווה שהמדינה לא תשכח גם את האזרחים שלה עצמה שנמצאים שם. "אני מקווה שישראל לא תחמיץ עוד הזדמנות להשיב את הבנים שלנו. זה יהיה הזוי אם המדינה תיתן להם כל מיני הטבות הומניטריות ולא תתבע מהם הגינות והדדיות. אם הם יפקירו את הבנים זה יהיה עוול נוראי".