למה הם מתעקשים לברוח מיו"ש?

ד"ר דרור אידר רואה בחזון אוסלו המשך ישיר לבריחה של המבקשים להיום "עם נורמאלי" להתנתק מחבלי ארץ שמזכירים לו את עברו ואת עתידו.

שמעון כהן , ז' בתשרי תשע"ט

ההסכם ומשמעויותיו
ההסכם ומשמעויותיו
צילום ארכיון: Gary Hershorn, רויטרס

בימים האחרונים צויין בלא מעט בימות מלאת 25 שנים להסכמי אוסלו ובמאמר שפרסם בערב השבת האחרונה ב'ישראל היום' מעלה הפובליציסט, ד"ר דרור אידר, עורך מדור הדעות בעיתון, את הקביעה לפיה הרצון בשמאל להיפטר מיהודה ושומרון מהווה חלק מהשאיפה לחיים של "עם נורמאלי" עם ללא משקעים היסטוריים וחזונות משיחיים.

בראיון ליומן ערוץ 7 התבקש ד"ר אידר להרחיב מעט אודות הרעיון הכללי שהציג ונשאל אם לכאורה הדברים שהוא מייחס לשמאל אינם תואמים למעשה גם את תפיסתו של משה דיין שלא רצה וותיקן נוסף ובחר למסור את מפתחות הר הבית לוואקף.

אידר משיב במבט כללי הרבה יותר, כזה שנפתח עוד בתקופת ההשכלה, כאשר "התפיסה הייתה שכל המרחב הדתי, הממסד, האמונה והחיים הדתיים הם האשמים במצב הפוליטי, מדיני, כלכלי, חברתי, תרבותי השפל של יהודי אירופה, מרכזה ומזרחה. המוני הצעירים במאה ה-19 הסתכלו בכיליון-לב על אנשים בני גילם שחיים בצורה נורמאלית עם מדינה משלהם, עם עבר ועתיד, ושאלו מה איתנו. את האשמה הם הטילו על ההנהגה הדתית והאמונה".

במסות שפרסמתי בעבר, ואפנה את המאזינים למסה שפרסמתי לפני עשר שנים תחת הכותרת 'אם כל ההתנתקויות' ובה ניתחתי את זה במובן פרוידיאני של רצח אב. האחים הבכורים, האליטה, שאמורים היו להמשיך את ההנהגה הרבנית אמרו לאב הקדמון, לאל ולאמונה, 'זוז הצידה ותן לנו להסתדר לבד'. ההיפרדות הזו מחבל הטבור הדתי גרמה לאינדיבידואליזציה וגיבוש הקולקטיב של העם ולמעשה גם להצלחה של החזרה הביתה, אבל זה לא היה רצח אב אלא הדחקה של הממד הדתי שהוא בתודעה העמוקה שלנו, וכך אחרי שאנחנו מתיישבים ומסתדרים החצי המודחק שב למרכז הזירה ותובע את חלקו בשיח הציבורי וזה מפחיד מאוד את הצאצאים הפוליטיים והתרבותיים של מי שביצעו את הקריעה הזו. הם מפחדים מהדבר הזה והם קוראים לו משיחי, כלומר משהו שאני לא יודע ולא יכול לשלוט בו".

בהקשר זה רואה ד"ר אידר את מלחמת ששת הימים כמפגש לא מתוכנן לאותה אליטה שתכננה להקים משהו חדש ומנותק מהעבר עם חבלי הארץ הגדושים בתודעה עצמתית ובסמליות, והמפגש הזה מפחיד מאוד עבורם. בהסכמי אוסלו, הוא מסביר נעשה ניסיון להימלט מהאזורים הגאוגרפייים הקשים להתמודדות ולשליטה עבורם, שטחי יהודה שומרון וירושלים.

בשם מגמה זו, מעיר ד"ר אידר, מייצרים המבקשים להימלט מהאזרוים הללו גלוריפיקציה של הימים שטרם ששת הימים, ותיאורם כימים נפלאים וטובים נשמעים תיאורים ילדותיים שמהם עולה וניבט הפחד שבה לידי ביטוי גם בשיח ההדתה המתחולל בימים אלה.

"יש כאן עם שיש בו שני ממדים, ממד דתי וממד לאומי, יש כאן תרבות ומסורת דתית עשירה ועם זה סדרי ממשלה ושלטון ותפיסה אוניברסאלית. שני הצדדים הללו של יהודה וישראל נאבקים אחד עם השני ומהמאבק הזה יוצא כר פורה להתפתחות אינטלקטואלית היסטורית, אבל גם בסיס למלחמה, מתח וחשש מכפייה של כל צד מהצד השני".

בדבריו מזכיר אידר שיח שקיים בעבר עם הסופר עמוס עוז ובו אמר לעוז כי "יש הבדל בין געגועים לחבלי ארץ שאינם בידיך, לכן קיבל בן גוריון את הסכם החלוקה כי לא היה לנו אז כלום ביד, לעומת מצב שבו כאשר כבר זימן לנו שר ההיסטוריה את החזרה לחבלי הארץ הזו. במצב כזה לוותר זו הפקרות וזו התבוסה של אוסלו. זו אמירה שהדבר גדול עלינו ואנחנו רוצים להחזיר את המתנה. בינתיים זה לא קורה כי יש משהו יותר עמוק מהרצון של הפרטים לברוח מעצמם, אז הפרטים כפרטים יכולים לברוח אבל העם כקולקטיב לא הצליח מעולם לברוח מהזהות שלו".

האם דבריו אלה של אידר אינם מעידים על שיח חרשים בין ימין לשמאל, שהרי בעוד הימין מדבר על כך שזהו ערש הולדתו של העם, בשמאל רואים בדיוק בכך סיבה להיפטר מהאדמות הללו? לטעמו של ד"ר אידר המענה שלילי שכן אמנם השיח והוויכוח יוצר חיכוך ופירוד, אך לטעמו "זה גורם לנו לשמוע אחד את השני ולהבין שזה לא כל כך מפחיד, שהצד השני לא רוצה להרוס אותנו".

ברוח זו ממשיך אידר ומתאר את הווכחנות היהודית-ישראלית כחלק מהDNA היהודי ארוך השנים. "אנחנו עם שמשחר לידתו מתווכח. אין יהודי שלא מתווכח. אנחנו מתווכחים עם עצמנו. כל דף תלמוד הוא ויכוח על כל טענה ואמירה. ישנו הסיפור הפנטסטי שאין כמותו, שאבי האומה מתווכח עם אלוהים על סדום. גם השם 'ישראל' מטביע בתוכו את הוויכוח עם האל, 'שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל'.

''גם למשה רבנו לא היה רגע של נחת מהעם שהתווכח אתו על כל דבר. לכן הדמוקרטיה היא דבר טבעי לעם היהודי. מלך ישראל היה ראש האזרחים ולא מלך אבסולוטי כמו באירופה. גם כששמואל אומר שהאל בחר בשאול צריך היה עוד לקחת אותו לגלגל ולומר 'יחי המלך' ויש מי שלא מקבל את מרותו, וכך גם דוד".

אידר ממליץ לכולנו שלא לחשוש מהמאיימים בקץ הדמוקרטיה ומזכיר לנו כי עם ישראל הוא בן כ-3200 שנה ואם נחלק זאת באורך חייו של אדם – 80 שנה הרי ששנה בחייו של עם היא כ-40 שנה, והמשמעות היא שמדינת ישראל בת ה-70 אינה אלא בגיל קצת יותר משנה וחצי בסדרי גודל של חיי אדם, בתקופה כזו לא נכון ולא ניתן לדרוש שהכול יתרחש בבת אחת. "תגידו תודה. הייתם עקרים 1800 שנה. בואו נחכה שהעם הזה יגיע לבר מצווה...".