זכרונות, תשובות והנחיות מהרב שפירא

לקראת יום השנה לפטירת הרב שפירא זצ"ל נזכר הרב יואל בן נון בנושאים בהם זכה לשמוע את תשובותיו והנחיותיו בעניינים הלכה ואקטואליה

הרב יואל בן-נון , ח' בתשרי תשע"ט

הרב אברהם שפירא זצ"ל
הרב אברהם שפירא זצ"ל
צילום: Flash 90

הגעתי לשיבת מרכז הרב בירושלים באלול התשכ"ג, עם סיום לימודיי בתיכון הדתי בחיפה. מיד נכנסנו לסדר קבוע ובו שיחת מו"ר הרצי"ה זצ"ל בביתו בסעודה שלישית של שבת, ושיחה נוספת אחרי ההבדלה.

אז היינו הולכים מרח' עובדיה 30 לרח' עובדיה 3, לשיעור עם מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל (בפינו תמיד 'רֶבּ אַברוֹם') ב'קצות החושן'. אהבנו מאד את המעבר החד משיחות הרצי"ה לעיון למדני ב'קצות החושן', כמו שני קצות הקשת של עולם התורה.

כבוד הרב קידם אותנו תמיד בחיוך, ולפעמים שאל על מה דיבר 'רֶבּ צביהודה', וכאשר גמגמנו (כי קשה היה לסכם שיחות הרצי"ה במשפט אחד), אמר בחיוך: זה כמו דברי נבואה – נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה.

היו גם כאלה שבאו ישירות לשיעור ב'קצות'. היו שיחות קצרות ושאלות לפני השיעור ואחריו, ושם נוצר הקשר האישי שלי עם כבוד הרב.

דיווח למשטרה – מלכות ישראל

מנחם פליקס הפתיע את כולנו פעם אחת בסיפור הבא: חלמתי חלום, ובו נסעתי באוטובוס וראיתי תאונה מחלון האוטובוס. ראיתי מי אשם, וירדתי מהאוטובוס לצלצל למשטרה. בדרך לטלפון נבהלתי, וחשבתי, הרי הם דנים לא כדיני תורה, ואולי אני גורם להרשעת אדם, שלא כדין, ובמקום לצלצל למשטרה צלצלתי (בחלום) לכבוד הרב. עכשיו ברצוני לשאול את רבנו, מה הייתי צריך לעשות במקרה כזה (לא בחלום)?

ענה כבוד הרב ואמר: לצלצל למשטרה!

שאלנו: בגלל 'דינא דמלכותא'?

ענה כבוד הרב: לא. בגלל 'מלכות ישראל', והחל להסביר את ההבדל בין 'דינא דמלכותא' שחל גם על מלכויות הגויים, ויש דעות בראשונים, שלא חל בארץ ישראל כי האדמה לא שייכת למלך, לבין 'מלכות ישראל' מכוח רצונם ובחירתם של רוב ישראל בארץ ישראל.

שאלנו: והרי יש פורקי עול בין הנבחרים והמחוקקים?

ענה כבוד הרב: כל זמן ששומרי מצוות ופורקי עול משתתפים יחד בעצה ובחקיקה לגופו של עניין, ואין בזה משהו עקרוני נגד התורה, זה דין המלכות. אנו שוללים רק חוקים שהמניע שלהם הוא מאבק נגד הדת.

שאלנו: האם יש מלכות בלי מלך?

ענה כבוד הרב: לפי הרמב"ם היה דין מלך גם למשה וגם ליהושע, ואפילו ראשי גולה שבבבל, וכבר כתב הרב קוק כך לימינו ב'משפט כהן'.

מעולם לא קיבלתי שיעור כה חד וברור בסוגיות אלה. חזרתי נפעם לישיבה.

אחרי שנים רבות (כבר בבית החדש בקרית משה) אמר לי כבוד הרב, שחידוש הלכות צבא ומלחמה בימינו אחרי אלפי שנים הוא ממש נס. ההלכה מתנהלת לפי מסורת רצופה, וכאן לא היה ממי ללמוד שום דבר. (כבוד) הרב שלמה גורן (זצ"ל) זכה לסייעתא דשמיא מיוחדת במינה בהתחדשות הזאת, אבל, לדעת כבוד הרב, זה מאורע חד פעמי, שאינו יכול לחזור בכל נושא הלכתי העומד על הפרק.

איך אפשר להיות בטוחים?

לפעמים, שואלים עיכבו את כבוד הרב בטלפון, ואנחנו פתחנו ספרים שראינו בספרייתו. פעם אחת הרב נכנס וראה אותנו קוראים בשקיקה בספר של הרבי מסאטמר – הרב חייך ואמר: ספר שכולו ציטוטים מדברי תורה, ואין בו שום דבר חיצוני, ובכל זאת, הכל עקום – אז איך אפשר להיות בטוחים שאנחנו לא טועים? זה שמצטטים דברי תורה, זה לא ביטחון מספיק, ותמיד צריך לחשוב שוב ושוב שמא אנו טועים בהבנה.

אחריות תורנית

אחרי שנה ורבע נשארתי אחרי השיעור כדי לומר לכבוד הרב, שאני עומד להתגייס. כבוד הרב אמר לי: במקום שאין אנשים, היה אתה לאיש. האחריות על כל דבר של תורה, במקום שאין מי שגדול ממך – עליך, וה' יהיה בעזרך.

זו הייתה מעין 'סמיכה', גדולה מכל מה שקיבלתי בחיי, כולל הסמיכה לרבנות מאת כבוד הרב (וכבוד הרב מרדכי אליהו) כרבנים ראשיים. תמיד רצתי לפני שבת לבדוק את העירוב, אף שלא הייתי קשור לרבנות הצבאית. בכל מקום בצה"ל, בסדיר ובמילואים, תמיד חיפשתי קשר אישי ישיר עם המפקד הבכיר בשטח, שמא אזדקק לכך ברגע של בעיה הלכתית.

במלחמת ששת הימים, אחרי לחימתנו בשחרור ירושלים, בשבת בצהרים הגענו לרמת כורזים אל מול הגולן, אבל ברגע האחרון הטילו את המשימה שיועדה לנו על חטיבת הגמ"ר האזורית. קיבלנו הוראה לחזור לאוטובוסים כי חוזרים לבית שאן, ובשעה שש בערב תיכנס הפסקת אש לתוקף. ראיתי מרחוק את מפקדנו מוטה גור עם חבורת הפיקוד, רצתי אליו, ושאלתי: הנסיעה לבית שאן היא חלק מהמלחמה? – שבת היום! – ענה לי מוטה גור: יואל, עדיין המלחמה לא נסתיימה, ואין לדעת אם הפסקת האש תכובד. אינני יכול להתערב בשיקולי הפיקוד, מדוע הם רוצים אותנו בבית שאן. אבל אני מבטיח לך – מרגע שנגיע לבית שאן, לא תהיה שום פעילות עד מוצאי שבת. כך היה. הגענו לבית שאן, האוטובוסים עצרו, דוממו מנועים, פתחו דלתות וכל כוחות החטיבה ישבו למנוחת שבת על הדשא עד חשיכה.

כעבור כמה שנים האיר הרב יהודה עמיטל זצ"ל את עינַי בדברי המכילתא (כי תשא, פרשה א') – "ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי הגויים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, תלמוד לומר: 'מחלליה מות יומת', אפילו כהרף עין מות יומת".

ברוך השם שזכיתי לכך, מכוח האחריות שהטיל עלי כבוד מו"ר, ומכוח הסמכות שנתן בי.

חתן דומה למלך

משפחתנו גרה בחיפה. משפחת אשתי מהקריות ליד חיפה. החתונה התקיימה בירושלים (בי"ז באדר התשכ"ח) כי אני התעקשתי וההורים ויתרו. ידעתי שכבוד מורי ורבותי לא יוכלו לנסוע לחיפה, ובכל מאודי רציתי בברכותיהם בחתונתי. הרב שלום נתן רענן ('רֶבּ נוֹסֶן' בפינו) סידר חופה וקידושין, וראשי הישיבה ברכו בשבע הברכות. תמונות מעידות.

כעבור יומיים נסענו לחתונה נוספת של תלמיד בישיבה, ומשם לשבת חתן וכלה בחיפה. האוטובוס עמד ליד הישיבה. בדרך לאוטובוס ראה אותי כבוד הרב סוחב מזוודה כבדה. ללא היסוס חטף מידי את המזוודה ואמר: חתן דומה למלך. מלך לא סוחב מזוודה. מיד רץ בחור ולקח את המזוודה מכבוד הרב. חשתי בושה. כבוד הרב חייך.

מקורות לפסיקה

באתי לביתו של כבוד הרב כדי להראות לו דבר שכתבתי על גבולות הארץ, לצדד בדעה שכל סיני כלולה בגבולות מסעי (ונחל מצרים בקצה הדלתה של הנילוס) – גיליתי, שהרמב"ן במצוות יישוב הארץ (בספר המצוות, בהשמטות למצוות עשה, ד') לא מביא את גבולות מסעי המצומצמים אלא את הפסוק מספר דברים על נהר פרת. הרב אמר לי, שהוא סומך על הרדב"ז בתשובה (חלק ו' סימן ב' אלפים ר"ו), שפסק לפי רס"ג, וקבע את גבול נחל מצרים בוואדי אל-עריש (לפי קווי הגבול המצומצמים יותר המקובלים גם אצל רוב החוקרים), והוא לא לוקח בחשבון הלכתי את דברי ריה"ל בספר הכוזרי, לפיהם כל סיני, שֵׂעיר ופארן הם חלק מארץ הנבואה, כי הם דברי הגות ולא דיון הלכתי. הבאתי לפניו דברי הגר"א בפירושו ליהושע (א', ד), וענה לי הרב: אפילו דברי הגר"א אם נכתבו לשם פרשנות, אין להם אותו משקל כמו תשובת רדב"ז שנכתבה כהכרעה הלכתית, ולפיה אפשר גם להתיר עגונה.

לימים השתכנעתי מפרופ' יהודה אליצור, שאמנם גבול מצרים העתיקה היה סמוך לתעלת סואץ של ימינו, וגבול הארץ בוואדי אל-עריש ובהר הנגב, אולם מדבריות סיני ופארן היו נחשבים בעולם העתיק כמו ים, מחוץ לגבולות הארצות, וראיה מהולכי מדברות, שנחשבים בתהילים ק"ז ובהלכה כמו יורדי הים. התורה ניתנה במדבר, שנחשב כמו ים, לא 'שייך' לשום ארץ, אלא לבורא העולם לבדו.

ספרי התורה והמסורה המדויקת

בתחילת דרכה של עפרה בארץ בנימין, אחד החברים בגרעין המייסד, דוד קאפח בנו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, הביא לאביו ספר תורה שתרמו לנו, והרב קאפח הגיהו כמסורת המדויקת של יהודי תימן לפי הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ח', ד), על פי מסורת ה'כתר', הוא "הספר הידוע ... שהגיהו בן אשר (=גדול חכמי המסורה הימי הגאונים) ... ועליו סמכתי (=הרמב"ם) בספר התורה שכתבתי כהלכתו ...". שמענו, שתהרב קאפח מקפיד לברך רק על ספר תורה כזה, כי יש 9 הבדלים בכתיב ובחלוקת פרשיות בין המסורה התימנית לבין מסורת ספרי התורה בספרד ובאשכנז (לפי הכרעות הרמ"ה הלוי אבולעפיה ור' מנחם די לונזאנו).

היו לנו בעפרה ספרי תורה בכתב האשכנזי ובכתב הספרדי, וגם הספר שהוגה לפי מסורת תימן. באתי לבית כבוד הרב (עדיין ברח' עובדיה 3) ושאלתי את כבוד הרב איך לנהוג. כבוד הרב אמר לי: כל הספרים כשרים – לא לעשות שום הבדל בין ספרי תורה של עדות ישראל. שאלתי אם כבוד הרב קרא את ספרו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל, כתר ארם צובא, שבו ההסבר המלא של הנושא – השתלשלות ההכרעות ו-9 ההבדלים שנותרו בין ספרי תורה אחרי הכל – רק 9 הבדלים מתוך מאות ואלפים שהיו בכתבי היד העתיקים. כבוד הרב ענה לי שלא קרא, ואם אביא לו ישתדל לקרוא. הבאתי לו מביתי את הספר על כתר ארם צובא. כעבור שבועיים באתי שוב לבית כבוד הרב, שאמר לי בחיוך: זה ספר קשה. את ההקדמה הצלחתי לקרוא.

ידעתי שההקדמה הארוכה היא עיקר הספר מבחינת ההשתלשלות וההלכה. בסוף ההקדמה כתב הרב ברויאר על היתרון של מסורת תימן (לפי הרמב"ם ו'הכתר'), והציע ליישוב מתחדש שיוכל לבחור ספר תורה כמסורת תימן. כבוד הרב חזר על הוראתו הראשונה באותן המילים: לא לעשות שום הבדל בין ספרי תורה של עדות ישראל.

על פי פסיקת כבוד הרב נהגנו בעפרה, והוצאנו כל פעם ספר תורה אחר בלי לעשות שום הבדל. 8 מ-9 ההבדלים לא נשמעים כלל לאוזן, וגם רוב הקוראים בתורה לא ישימו לב אם כתוב בדברי קין "גדול עֲוֹני מִנְשֹׂא" או "מִנְשׂוֹא" (בראשית ד', יג); או אם כתוב במנורה (שמות כ"ה, לא) "תֵעָשֶׂה" או "תֵיעָשֶׂה"; או באיסורי קהל ה' (דברים כ"ג, ב) "פצוע דַכָּא" או "דַכָּה"); [מסורת תימן ראשונה ב-3 הדוגמאות; הניקוד והטעמים בספר תורה הם כמובן מסורת תורה שבעל פה];

אבל בפרשת נֹח יש הבדל אחד שנשמע לאוזן – "ויהיו כל ימי נֹח" (כמסורת תימן) או "ויהי" (כרוב ספרי התורה, בראשית ט', כט); ידענו שאם נקרא בספר התימני בכל שבת איש לא ירגיש, אבל בפרשת נֹח כל הקהל ישמע וידע, כי הקהל ינסה לתקן את הקורא, וידענו, שאין לקהל ידע מספיק להבין שיכולים להיות הבדלים בין ספרי תורה, וגם תלמידי חכמים עוד מימי הגמרא לא היו בקיאים בחסרות ויתרות כמו שכתוב בגמרא (קידושין ל ע"א) – על כן לא הוצאנו בשבת נֹח את הספר התימני. אחרי כמה שנים, ואחרי שקראו בראשית בספר התימני בא אלי דוד קאפח בהשכמת שבת נֹח, ואמר: כבוד הרב שפירא פסק לא לעשות שום הבדל, ואנחנו מחביאים את הספר התימני בשבת נֹח כבר כמה שנים, וזה נראה כפגימה חלילה – בעצה אחת עם הרב (של עפרה) אבי גיסר הוצאנו את הספר התימני, הדרכנו את הקורא להמשיך לקרוא ולא לשמוע לתיקוני הקהל ששאג "ויהי", הרב גיסר ואני עשינו סימן ביד שזה בסדר, והרב גיסר הסביר את הנושא לציבור בתום התפילה. אותה שבת הגיעו רוב החברים לקידוש כשעה אחרי תום התפילה מגודל ההפתעה וההתרגשות.

חג בעצמאות?!

אחרי תפילה חגיגית בליל העצמאות בישיבה, ברך כבוד הרב את כולנו בברכת 'חג שמח' – שאלנו בפליאה: איזה 'חג'? וענה לנו רבנו: כלשון בני אדם, כלשון בני אדם.

הלכתי לעיין ומצאתי שורש כוונתו בשו"ע או"ח סימן תרס"ח, א (על נוסח התפילה בשמיני עצרת), ובשערי תשובה שם. כמובן, שכבוד הרב לא התכוון לנוסח תפילה, אלא ללשון בני אדם בדיבור רגיל של ברכה.

ברוך ה' שחלק מחכמתו ליראיו

קיימנו ערב בעפרה לכבוד הכתרת הרב גיסר כרב היישוב בהשתתפות כבוד הרבנים הראשיים לישראל אז. כשנכנסו שניהם לבית הכנסת ברך המנחה, ר' יואל אליצור (בשם ובמלכות) ברוך ה' שחלק מחכמתו ליראיו. כבוד הרב נבהל, הסתכל מסביב, הצביע על כבוד הרב מרדכי אליהו ואמר: עליו אפשר לברך. אמרנו: גם על כבוד הרב אפשר לברך. אמר כבוד הרב: לא, לא, זה מוגזם.

כולל לתנ"ך

קבוצה קטנה של אברכים מישיבת מרכז הרב, חלקם כבר גרו בעפרה (ביניהם הרב אבי גיסר, שהפך אחר כך לרב של עפרה) ואחרים עמדו להגיע אליה, ביקשו ממני להקים 'כולל לתנ"ך' בשעות אחרי הצהריים בעפרה עם סדר לימוד בבקיאות ובעיון ועם שיעור קבוע שלי. מעולם לא היה כדבר הזה, וכבוד הרב אמר: 'חדש' אותיות 'חשד', כלומר, לא כל 'חדש' אסור מן התורה, אבל יש מקום לחששות מחידושים.

אחרי שיקול דעת, כבוד הרב הסכים.

לאחר כמה שנים אמר כבוד הרב: רוב הלומדים נראו מתאימים לכיוון הזה, אבל אחד מהם (הרב יהודה זולדן, כיום, המפקח על הוראת תורה שבע"פ בחמ"ד) יש לו ראש למדני, והיה חשש שאצלכם הוא יקבל חשיבה שונה, והלמדנות תיפגם. אולם כעת רואים שלימוד התנ"ך בהיקף ובעומק רק מגדיל ומעמיק גם את הלמדנות.

רוב הלומדים כיהנו ומכהנים עד היום כרבני יישובים, ובתפקידים תורניים חשובים.

דו שיח עם אנשי שמאל

במסגרת מאמצינו להידבר גם עם יריבי מפעל ההתנחלות ביש"ע, וכאשר זיהינו נכונות, הזמנו את הסופר עמוס עוז לשבת לעפרה. בשבת היו לנו שיחות אישיות בעלות ערך לשנים רבות, ובמוצאי שבת דיבר עמוס עוז בפני הציבור של חברי וחברות עפרה, כעין 'אספת חברים', ונאמרו דברי תגובה מצידנו. הדברים התפרסמו והיכו גלים.

זמן מה אחר כך הוזמנו לפגישה עם כבוד הרב בביתו (עדיין ברח' עובדיה 3), וכבוד הרב אמר לנו: בתחילה הסתייגתי מהיוזמה הזאת, בעיקר ממתן במה לסופרים כאלה בקרבנו, אבל במבט לאחור אני רואה שצדקתם, ו"גדול השלום" (בתוך עם ישראל).

כעבור זמן, ובעקבות שיחות רבות ומפגשים, חתמו בני שיחנו והסופר עמוס עוז בתוכם על גילוי דעת נגד עקירת יישובים יהודיים (גם אם יהיו הסכמים מדיניים). גילוי הדעת הזה השפיע עמוקות על מקבלי ההחלטות, ודווקא בממשלות ישראל בראשות תנועת העבודה נקבעה מגמה עקרונית, שלא ייעקרו יישובים יהודיים מעל אדמתם.

משמעת הלכתית-ממלכתית

מעת לעת סערו הרוחות בציבור ביחס לפעולות נקמה והרתעה של יחידים, מתוך הרגשה שיש להם כביכול תמיכה תורנית-הלכתית. הייתה דרישה להבהרת הדרך ההלכתית הראויה על ידי כבוד הרבנים הראשיים. בפגישה רבת משתתפים בלשכתו של כבוד הרב הראשי לישראל יחד עם כבוד הראשון לציון, אמרו שניהם כאחד:

רק כוחות הביטחון של מדינת ישראל יש להם רשות וסמכות להפעיל כוח בכל מצב לפי הצורך, וכל יחיד חייב להישמע להוראות.

הם לא רצו להיכנס לעיונים ולניסוחים הלכתיים מורכבים ולפרסמם, מפני שמכל ניסוח כזה מישהו עלול להוציא פלפול של 'היתר' לפעול במצבים שונים, ולכן די באמירה הכללית, שחייבים לפעול לפי ההוראות של כוחות הביטחון בלבד.

גיור

ברוך השם, קלטנו בעפרה משפחות רבות של עולים גם מרוסיה וגם מאתיופיה, מיַרכְּתֵי צפון ומכנף דרום, וחברים מעפרה היו פעילים מאד בנושאי העלייה והקליטה גם בהיקף לאומי. מטבע הדברים שאפנו לקרב אל תחת כנפי השכינה משפחות מעורבות, ומשפחות עולים שהרבנות הראשית קבעה עבורם 'גיור לחומרה'. מדיניות זו נראתה לנו כדרכו של משה רבנו ביציאת מצרים – לקרב משפחות מעורבות, ולא להרחיקן.

ידענו היטב את הקשיים העצומים בדרך, אך קשיים מעולם לא הרתיעונו, כשם שלא הרתיעונו ממאבקי ההתיישבות ביש"ע.

כבוד הרבנים הראשיים לישראל סמכו אז את ידיהם על הרכבי גיור מקומיים, וסמכו גם על בית דין לגיור בעפרה (הרב גיסר, אחד האברכים ואני; כבוד הראשון לציון חתם חתימת קיום ואישר את הגיור). כל זה נעשה מתוך ידיעה ברורה שהקשר שלנו עם העולים ועם המשפחות יביא לגיור של יושר ואמת גם בקבלת מצוות הרבה יותר מאשר במערכת ארצית-ממלכתית (כפי שהוקמה אחר כך).

העולים מאתיופיה הזדעזעו ונפגעו עמוקות מעצם הספק ביהדותם, וגם לא היה אצלם שום מושג של 'מקוה' – באתיופיה טבלו רק בנהרות, וכל תפיסת ההלכה שלנו נראתה בעיניהם מוזרה מאד ובלתי ניתנת להבנה.

בהכירי מעט מחומרות הטהרה שנהגו בקהילות 'ביתא ישראל' באתיופיה ידעתי, שאצלם גם 'מומר' שהתרחק משמירת מצווה או טהרה, היה חייב לעבור תהליך של קבלת מצוות מחודשת, לצום, להיטהר ולטבול – לכן אמרתי לעולים מאתיופיה, שאילו היו הם ראשי החכמים ב'ירושלים' ורוב העם, ואנחנו היינו באים שרידים ופליטים בהירי עור מארץ צפון, הם היו מחמירים איתנו בדרישות החזרה למצוות ולטהרה כמנהגם, הרבה יותר ממה שהרבנות הראשית דרשה מהם. אחרי רגע של תדהמה, הם פרצו בצחוק, והרבה מתח השתחרר.

כיוון שידעתי שרק 'האוֹרית' (התורה בתרגום לשפת געז, אתיופית עתיקה, דומה קצת לארמית עתיקה) נחשבה אצלם באתיופיה סמכות מוחלטת (כמובן, עם המסורת בעל פה, של חכמי הדת בקרבם, הקייסים), פתחתי עמהם חומש ויקרא וקראתי עמהם (בעברית) – "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א, לו). קריאה זו שכנעה אותם בהחלט לקבל את ה'מקוה' בעפרה לטבילות טהרה.

אמנם 'הגיור לחומרה' המשיך להיות מכשול כבד. ידענו שיש דעות בהלכה, לקבל גם טבילות טהרה בדיעבד כטבילות גיור, וחשבנו, שאולי כך נוכל להתקדם בצורה טובה. פנינו בשאלה אל כבוד הרב, אולם הוא ראה בזה פרצה מסוכנת, ולא נטה לסמוך על דעות כאלה. במכתב מערב ראש השנה תשמ" כתב כבוד הרב:

הר הבית

כמי שזכה בחסדי ה' לעמוד ברגליו על הר הבית בששת הימים, לא יכולתי להינתק ממחשבה וחיפוש כל דרך לקרב את עם ישראל אל הקודש. בין השאר הקמתי עם כמה חברים מעפרה וממקומות אחרים תנועה בשם 'אל הר ה' ' – לא פעלנו ולא רצינו לפעול בניגוד לפסקי הרבנות הראשית לישראל, אבל חשבנו לנכון ליצור נוכחות יהודית חזקה בשערי הר הבית מבחוץ, מתוך מטרה להחזיר את עם ישראל בהמוניו אל השערים בשלב ראשון. מטרה מרכזית ראינו ב'שער השלשלת' (הסמוך לרחבת הכותל מצפון) ובבניין 'המַחכַּמה' שלידו, שממילא נחשב במערכת הביטחון כמבנה חיוני להגנה על רחבת הכותל. בקומה העליונה של 'המַחכַּמה' היו שני חדרים מעל עובי החומה של הר הבית היא חומת הכותל המערבי, והגג של האכסדרה המקיפה את הר הבית מבפנים.

הרב שלמה גורן זצ"ל נהג להתפלל שם מעת לעת, במיוחד תפילת מנחה בתשעה באב, ונהג לומר שם נוסחי תפילה שמתאימים לדעתו להר הבית בלבד. פעמים אחדות השתתפתי בתפילות אלה, אך נכנסתי לתוך שני החדרים רק אחרי טבילה כי כך נהג הרב גורן, שראה בזה כעין כניסה להר.

ביקשתי מכבוד הרב להקדיש זמן לעיון בסוגיה, ונפגשנו כמה פעמים. כבוד הרב פתח באמירה: אני יהודי ירושלמי. גדלנו וחונכנו בירושלים על רתיעה עמוקה ועל יראה גדולה, ואפילו לגעת באבני הכותל לא העזנו, ומכל שכן, לא תחבנו אפילו אצבע או פתק בין האבנים. בכל זאת נכנס כבוד הרב לעיון יסודי בעיקר בסוגיית 'גגות ועליות שלא נתקדשו' (פסחים פה ע"א; רמב"ם הל' בית הבחירה פרק ו', ז).

טענתי לפניו כמה טענות:

ספק רב אם עובי החומות והאכסדרה הפנימית כלול בשטח המקודש של ההר מלכתחילה, ובנוסף לכך, חומת הכותל המערבי ארוכה בהרבה מ-500 אמה, ובנויה כגוש אחיד, ומסתבר שהיא בנייה שנוספה בימי הורדוס ולא נתקדשה.

'גגות ועליות לא נתקדשו', ולכן, קדושה הלכתית מלאה אין מעל לעובי החומות, וגם לא בגג האכסדרה, אלא אם היא בדיוק בגובה רצפת העזרה, והסיכוי לכך קלוש. לכן, אפשר להתיר כניסה ותפילה לשם בלי קושי גדול מבחינה הלכתית.

רואים משם את מקום המקדש מקרוב מאד, אך אי אפשר להרוס אל הקודש, כי אין כניסה פנימה משם.

מקום כזה יכול להיקבע כמקום תפילה ליהודים בהר – יותר קל להגן עליו מפני פורעים מאשר על יהודים שנכנסים פנימה ממש, ואם ניאבק בנחישות, בתמיכת הרבנות הראשית, יש סיכוי (כמו שקרה בהתיישבות).

כבוד הרב חשב, שהסיכוי הפוליטי להצעה זו הוא אפסי, אך נטה להסכים עם העיון ההלכתי התיאורטי על בסיס 'גגות ועליות', ולעומת הסיכוי הקלוש שהגגות האלה היו פעם בגובה העזרה, הרי מדובר בהוספות על התחום המקודש, כי יש 500 אמה ברוחב הר הבית בלי האכסדרה המקפת של היום.

כמובן, היתרון הברור והמכריע הוא, שאי אפשר כלל להיכנס משם אל הקודש. לדעתו, אילו היה סיכוי פוליטי ייתכן שהיה לזה מקום מצד ההלכה.

יחד עם זה חזר ואמר, שקשה עליו מאד אפילו הדיון התיאורטי הזה, בגלל 'מורא מקדש' כמסורת ירושלים.