בשבע מהדורה דיגיטלית

מלאכים ודמיונות - ביקורת סרט

הסרט על אשרף מרוואן, המרגל שהתריע בפני המודיעין על מלחמת יוכ"פ עשוי באופן מוצלח מאוד, רק חבל שהקשר שלו למציאות לא מאוד ברור

אסף משניות , י"א בתשרי תשע"ט

לא ג'יימס בונד, אבל סרט מרגלים טוב. 'המלאך'
לא ג'יימס בונד, אבל סרט מרגלים טוב. 'המלאך'
צילום: Nick Briggs

כשנטפליקס הודיעו על כניסתם לישראל, זאת הייתה שאלה של זמן עד שהם יחלו להפיק סרטים וסדרות ישראליים.

את טבילת האש שלה עושה נטפליקס עם 'מלאך', סרט שמבוסס על סיפורו של המרגל אשרף מרוואן, האיש שהזהיר את ממשלת ישראל לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

צריך להבהיר משהו כבר בפתיחה. אומנם במאי הסרט הוא ישראלי, עשרה שחקנים מרכזיים בו ישראלים והסיפור הוא הכי ישראלי שיש, אבל אין בסרט הזה שום דבר ישראלי. מבנה ההפקה שלו לקוח היישר מהוליווד. תקציבו, המוערך ב‑12 מיליון דולר, משקיף ממרחק עצום על תקציבי הסרטים הישראליים. חברות ההפקה שלו הן קנדיות-אמריקאיות. מרוואן קנזארי שמגלם את אשרף מרוואן הוא הולנדי ממוצא טוניסאי, וטובי קבל שמגלם את מפעילו דני בן אוריה, הוא בריטי. אין בו פריים אחד בישראל, והמשפטים הבודדים שנאמרים בעברית נשמעים כזרים לסרט.

הסרט מתיימר להציג את סיפורו של אחד מגדולי המרגלים הישראליים בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. מרוואן היה חתנו של נשיא מצרים נאצר ויד ימינו של יורשו סאדאת. קרבתו לשלטון ולמידע המצרי הרגיש ביותר הייתה חסרת תקדים. לעיתים אף שימש כשליחו המיוחד של סאדאת למשימות רגישות ביותר.

את מעמדו זה הסרט מספר בצורה יוצאת מהכלל, כולל את הפוליטיקות המצריות הפנימיות. בכלל, קצב הסרט וזרימתו מעולים. מדד של סרט טוב הוא מתי הפעם הראשונה שאתה מביט בשעון, ואם זה קורה כשעה לאחר תחילתו מדובר בסרט מוצלח במיוחד. זה המקרה כאן. אומנם זה סרט ריגול, אבל אל תצפו למותחן כדוגמת ג'יימס בונד. הוא הרבה יותר מזכיר באווירה ובסגנון את גשר המרגלים הנפלא.

סיפורו של מרוואן, כפי שהוא מוצג, מרתק. החל מפנייתו הראשונית למוסד, בעודו זועם על חמיו שדרש להחזירו מלונדון לקהיר, דרך גיוסו בפועל למוסד כמה שנים מאוחר יותר, המידע שהעביר לאורך השנים וכלה באירועים שהובילו למלחמת יום כיפור. הבעיה בכל הסיפור היא חוסר דיוק משווע.

צריך להיות הוגנים, רב הנסתר על הגלוי באשר למרוואן. רק בשנת 2002 נחשף שהוא ריגל למען ישראל בימי המלחמה, וחמש שנים מאוחר יותר נפל ממרפסת מעונו בלונדון אל מותו. עד היום התיק נותר פתוח. מה שכן ידוע הוא שמי שיזם את המגע הוא מרוואן עצמו, ומניעיו היו כלכליים. ישראל לא סחטה אותו כדי שישתף עמה פעולה. בסרט מוצג סיפור אחר, לפיו ישראל דחתה אותו לראשונה, וכשהתברר לה מי הוא ומה מעמדו איימה לחשוף אותו ובכך גייסה אותו לשירותה. גם הדרך שבה העביר את המידע לאורך השנים שונה משמעותית מאיך שהיא מוצגת בסרט.

אך אלה אי דיוקים היסטוריים לא מהותיים. חוסר הדיוק המהותי הוא התפקיד שנותן הסרט למרוואן. השאלה האם מרוואן באמת שירת את ישראל או היה נאמן דווקא למצרים, שנויה במחלוקת הן בישראל והן במצרים. בישראל זו מחלוקת בין ענקי המודיעין דאז. צבי זמיר, ראש המוסד בזמנו שנפגש עם מרוואן כמה פעמים, סבר שמדובר היה במרגל ישראלי חשוב מאין כמוהו. אלי זעירא, מהאחראים הראשיים למחדל מלחמת יום הכיפורים, טען שמדובר בסוכן כפול. בין אם מדובר באמת, או בין אם מדובר בניסיון של זעירא להסיר את האחריות מעל כתפיו ולזרוק אותה על המוסד, אין לטיעון זה כמעט תומכים.

אך הסרט בחר בדרך אחרת, שכתיאוריה נשמעת יוצאת מהכלל, אך כלל לא ברור אם יש לה אחיזה במציאות. על פי הסרט, מרוואן היה המושך בחוטים של המלחמה. הוא החליט על דעת עצמו להוביל למלחמה, מבלי שהצדדים ידעו על כך. הוא תכנן פעולות רחבות היקף נגד ישראל, ואז סיכל אותן כדי לזכות באמון המוסד מחד, והדליף את תוכניות המלחמה של מצרים, שנקבעו בישיבות שבהן היה מעורב מאידך. הוא התריע על פרוץ המלחמה, אך עשה זאת 40 שעות לפני פריצתה, ולאחר שהתריע כבר פעמיים על מלחמה שלא יצאה לפועל. יתר על כן, לפי יוצרי הסרט הוא קבע את המועד. מטרתו, כך מוצג בסרט, היא להוביל לשלום בין ישראל למצרים, מה שלבסוף קרה.

ועדיין מדובר בסרט מצוין, גם אם מהימנותו ההיסטורית לוקה בחסר. ההשקעה הרבה וקאסט השחקנים הנהדר שכולל בין היתר את ששון גבאי, אורי פפר ומיקי לאון הישראלים, הופכים אותו לסרט שווה צפייה.