בשבע מהדורה דיגיטלית

עלייה להרגל

בסוכות התלמידים מתרגלים מחדש לחופש, ההורים מתרגלים נשימות ובנות השירות מגלות מה נהיה מהחדר שלהן

דביר שרייבר , י"א בתשרי תשע"ט

כדי שלדותן יהיה איפה לישון. אילוסטרציה
כדי שלדותן יהיה איפה לישון. אילוסטרציה
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל זמן יש את בין הזמנים. כאילו אומרים לנו: התרגלתם למסגרת? היה קשה? יופי. עכשיו קחו פסק זמן, תנשמו עמוק ושובו אלינו אחרי החגים כדי להתרגל מחדש עד חנוכה, אשר ידוע גם כבין הזמנים דרבנן.

מי שהתחיל מסגרת בא' באלול היה צריך להתרגל להרגלים החדשים בלי פסקי זמן באמצע. בגלל זה סידרו השנה שאחד בספטמבר ייצא שבוע לפני החגים, כדי לתת זמן להתרגל. לא לתלמידים, להורים. כי עם כל הכבוד לנוער, להתרגל לקום בשש וחצי בבוקר במקום בשתים עשרה זה לא כל כך נורא.

הרבה יותר קשה להתרגל מחדש לנהל בוקר עם לו"ז רצחני, להעיף מהמיטות שק"שים אנושיים שרוצים לעשות גשר עד מרחשוון ועד בכלל, לארגן להם בגדים למרות שהם לא זרקו את הבגדים המלוכלכים לכביסה אתמול, וגם לפני אתמול, ולפני לפני לפני אתמול, לווסת את התור לשירותים, להכין לכולם כריכים בלי שאף אחד יגיד "איכס/אוף/שוב חומוס?!/אמרתי שאני לא אוהב אבוקדו!", לדאוג שכל אחד ייקח את האוכל שלו ולא את האוכל של הכלב, לעזור לילדים לצאת מהבית בלי להתנגש בקיר בזמן שהעיניים שלהם עדיין עצומות, והכי קשה – להתמודד עם "כואב לי הראש/הגרון/הבטן/הריסים/יש לי אלרגיה חריפה לבית הספר" בלי שזה ייראה כאילו לא אכפת לנו מהבריאות שלהם, ומצד שני בלי שהם יישארו בבית וימשיכו את החופש הגדול עד פסח ועד בכלל.

בשביל זה צריך תקופת הסתגלות מבוקרת: שישה ימי לימודים, הפסקה לראש השנה, יום צום, סיור סליחות, יומיים לימודים, יום כיפור, יום כפרה עליך בשביל מה ללכת לבצפר ליום אחד, שבוע וחצי חופש. בנטו זה יוצא פחות אפילו ממה שנשאר למורה מתחיל אחרי שמשרד החינוך התלבש לו על התלוש.

אבל גם לחזור הביתה צריך להתרגל. אני מכיר למשל משפחה אחת, לא משנה מי, שהבת שלה חזרה הביתה אחרי חודש התרגלות בשירות הלאומי, ובעודה פורקת מעל גבה השחוח את התיק התפוח שמה לב שאפעס, משהו שונה קצת בבית.

"מה זה?!", צעקה הבת שירות, שלצורך העניין נקרא לה בתשי, "מי נגע בחדר שלי?!?!".

"מה את רוצה?", רצה אליה אמה, "את השארת את החדר שלך מבולגן!".

"אז איך הוא פתאום מסודר?!", רתחה בתשי.

"הבלגן הפריע לדותן".

"מה יש לדותן לעשות בחדר שלי?".

"שיעורי בית".

"בחדר שלי?!".

"זה כבר לא החדר שלך", התערב דותן, שבדיוק העיף מהמגירות את היומנים הסודיים שלה, "עזבת את הבית, לא?".

"יצאתי לעשות שירות לאומי, יא חצוף! וממתי אתה בכלל מכין שיעורי בית?".

"אני לא".

"אז למה יש על הרצפה שאריות של פופקורן וקולה?".

"כי אירחתי את החבר'ה לערב כיתה".

"שאני אבין, אתה אירחת את כל הכיתה שלך בחדר המסכן שלי?!".

"לא כל הכיתה".

"תודה רבה באמת".

"היה אחד שלא הגיע".

"מה? אמא!!!".

"תוציאי מפה את התיק שלך במקום לצעוק, הוא סותם את החדר. אה, ובדרך קחי את הדובי עם הלבבות, הוא עושה לי לא טוב בעיניים".

"מה עוד? אולי אתה גם רוצה לישון במיטה שלי?".

"אני עושה את זה כבר חודש".

"ואיפה לדעתך אני אמורה לישון?".

"יש לך דירת שירות, לא?".

"עוף לי מהחדר!".

"בסדר, אני מפנה לך אותו. אבל זה זמני, אל תתרגלי".

בשביל זה יש שלושה רגלים, כדי להתרגל, אבל לאט, רגל אחרי רגל. בגלל זה בונים סוכה, כדי שלדותן יהיה איפה לישון בזמן שבתשי מתרגלת לרעיון שאחרי החגים שוב יחללו לה את החדר. לפחות עד אסרו חג היא יכולה להתרפק על ההרגלים הישנים, לאכול אוכל של בית, להיפגש עם חברות וליטול את ארבעת המינים (ככה היא מכנה את אחיה הקטנים) ולנענע אותם בכוונה גדולה ובהידור. מצוות הרגל, עניין של הרגל.

**** אבא של חייל ****

היתרון הגדול בלהיות חייל זה שהצבא דואג לכל צרכיך. לא צריך לדאוג למזון, כי יש חדר אוכל (חדר יש, אוכל לא תמיד). לא צריך לדאוג למיטה, כי אתה ממילא לא ישן. ולא צריך לשלם ביטוח בריאות, כי יש מערך רפואה צה"לי.

כך שכאשר הבן התחיל להרגיש כאבים קלים בכף היד הוא לא ייחס להם חשיבות, כי הוא חשב שזה קשור לכאבים הרגילים של עצם הפז"ם. אחרי שבועיים, כשהכאבים בכל זאת לא חלפו, הוא פנה למפקד וביקש לראות רופא. רופא לא היה בבסיס באותו יום, וגם לא באותו חודש, אז המפקד שלח אותו לחפש בגוגל תמונות של ד"ר האוס, כדי שהוא בכל זאת יראה רופא.

הכאבים משום מה עדיין לא עברו, לכן הבן פנה שוב למפקד. הפעם חלפו לא יותר משבועיים-שלושה עד שרופא צבאי התייצב בבסיס, בחן את ידו של בני ואמר שיש לו קווי מתאר מעניינים, אבל כדי לספק אבחנה צריך קודם לעשות צילום רנטגן.

מה שטוב בצבא זה שלא צריך לעבור את כל הביורוקרטיה שאזרח צריך לעבור. כשאזרח נשלח לצילום הוא צריך לקבל הפניה, לקבוע תור, להוציא התחייבות ולא לזוז בזמן שהוא מתרנטגן. אצל חיילים הכול הרבה יותר פשוט: מתקשרים למרפאה הצבאית, מחכים שיענו, וכבר אחרי יום-יומיים אפשר לקבוע תור לעוד חודש-חודשיים. אז בני החייל קבע תור, עדכן את מפקדיו, וביום המיועד נטל את ההפניה הרפואית ונסע לחר"פ או איך שלא קוראים לזה בצה"ל. הוא הגיע לחר"פ אחרי ארבע שעות נסיעה, חיכה בתור שעה וחצי, ואז יצאה קצינה אחת ואמרה לכולם ללכת כי המרפאה מושבתת בגלל ביקורת פתע שנקבעה מראש.

"אז למה לא הודעתם?", התמרמרו החיילים.

"הרגע הודעתי, לא?", נזפה קצינת החר"פ המחרפנת.

"חיכיתי חודשיים לתור הזה", מחה בני החייל.

נו, אמרו עיניה, אז מה זה בשבילך לקבוע תור חדש.

שוב טלפונים, שוב המתנה, שוב תור לעוד חודשיים ועוד קצת, וכל זה בשביל צילום רנטגן של כף היד. למוד ניסיון התקשר הבן יום לפני היום הגדול כדי לוודא שהכול בסדר, שלא מחקו אותו בטעות מהיומן, שלא מתוכננת ביקורת ושאין איזה חג פתאומי של טכנאי הרנטגן. "הכול בסדר", אמרה לו הפקידה של החר"פ, "תבוא מחר".

למחרת הוא נסע ארבע שעות, הגיע לחר"פ והתייצב בפני הפקידה החורפּת. "אה, כן", היא פיהקה, "המכונה של הרנטגן מקולקלת. תקבע תור חדש".

"בדיוק היום היא התקלקלה?", התמרמר החייל המותש.

"לא", הרגיעה הפקידה, "היא מקולקלת כבר שלושה שבועות".

"אבל אתמול התקשרתי ואמרתם שהכול בסדר!".

"התקשרת?", בהתה הפקידה, "אז תתקשר שוב אחרי החגים".

"עד שאני אזכה להיכנס לצילום אני כבר אצא לאזרחות", הוא נאנח.

"אתה רואה?", היא עודדה אותו, "הזמן עובר מהר".

ומה שהכי חשוב, אחרי שהוא ישתחרר עלויות הצילום כבר ייפלו על קופת החולים, וזה יחסוך לצבא מיליונים. ועוד אומרים שמערכת הביטחון לא מתייעלת.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com