בשבע מהדורה דיגיטלית

זכות אבות

פרויקט אושפיזין הפגיש את בני המשוררים יהודה עמיחי ומאיר אריאל ז"ל, לראשונה בחייהם.

יוני רוטנברג , י"א בתשרי תשע"ט | עודכן: 12:03

מסע טבעי מהבית אל החזרה בתשובה. שחר אריאל (משמאל) ודוד עמיחי
מסע טבעי מהבית אל החזרה בתשובה. שחר אריאל (משמאל) ודוד עמיחי
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"בצעדים כבדים אני נושא מחשבות קלות / כשם שבנעוריי נשאתי מחשבות כבדות גורל / על רגליים קלות, כמעט רוקדות מרוב עתיד".

בלחן נוגה ואיטי, בקולו הרך והעמוק, חתוך בחיתוך דיבורו המפורסם, שר מאיר אריאל את מילותיו של יהודה עמיחי. היה זה ביצוע חד פעמי, לא מוכר, לשיר "חתונה מאוחרת" בערב שירי משוררים של שנת 1998. גלי צה"ל הקליטו את הערב ההוא, ורק בזכות ההקלטה השיר נשמר ויצא באוסף 'המיטב' של אריאל לאחר מותו. עשרים שנה אחר כך מחברות אותן המילים את בניהם של השניים, כשהם שעונים על הדלפק במזנון בית המלון בנווה אילן. "כמעט רוקדות מרוב עתיד", משחזר בדיוק שחר אריאל, בנו של הזמר המבצע, את מילותיו של יהודה עמיחי, ובנו דוד עמיחי מהנהן בהנאה. שחר ודוד אומנם לא פגשו זה את זה מעולם, אבל לא היו זקוקים ליותר משתי דקות כדי לצלול זה לתוך עולמו של זה. הם דוברים את אותה השפה, מהבית.

"בחדר של אבא, שהיה מין בוטקה קטן בחצר שהוא קרא לו 'הבוטקה של השומר', היו מסודרים ספרים עד התקרה, ושולחן קטן מול חלון. בין כל הספרים שעמדו כשהצד הצר של הכריכה שלהם כלפי חוץ, אחת לכמה זמן נשלפו שניים שעמדו עם הכריכה החוצה. הספרים האחרונים שנשלפו, לפני מותו, היו של אבות ישורון ויהודה עמיחי", מספר שחר לדוד על החיבור בין שני האבות. עמיחי הבן מזכיר בתגובה ציון דרך משותף נוסף - העובדה ששני המשוררים קיבלו יחד את פרס ישראל.

"אבא מאוד אהב את המשוררים בני דורו, ולימד אותנו את השירים", ממשיך שחר לתאר את הרקע המשותף לשניים, שהולך ונחשף במפגש הזה בלי שידענו עליו מראש. "הוא נהג לומר על יהודה עמיחי, לפני שפתח ספר שלו, 'בואו נראה איפה יהודה אוחז'. אבא גם היה דורש שמות, הוא לא היה מוכן לוותר על המשמעות המילולית של ביטויים. כשראה בעיתון את הכותרת 'התחיה מתה' על מפלגת התחיה, בלי ששמו גרשיים, הוא כעס מאוד על זה שהעזו לומר כך על תחיית עם ישראל. גם את השם של יהודה עמיחי הוא נהג לפרק לארבע מילים, והקפיד על זה: 'יהו' – כלומר יהודי, 'דע' – עליך לדעת, ש'עמי - חי'. כל פעם שהזכרנו משהו על יהודה עמיחי הוא עצר אותנו, ותיקן – 'יהו, דע! עמי חי'".

היד המברכת הפכה לכיפה מגוננת

הן שחר והן דוד חזרו בתשובה, כל אחד בדרכו. אבל שניהם גם מספרים על מעבר לא חד בכלל מהבית שבו גדלו אל חיק העולם הדתי. אצל דוד היה זה מותו הטראגי של אביו, שטרף את ספינת חייו והוביל אותה אל חוף המבטחים של האמונה. "הבית שבו גדלתי אומנם לא היה דתי, אבל תמיד היה בו קידוש, חגים ואיזה סוג של מסורתיות", מספר דוד על בית אבא עמיחי. "אחרי שאבא נפטר, החזרה בתשובה באה במימד תחושתי. אני זוכר שישבנו שבעה, והגיעו חבורה נחמדה של בנים מתיכון הרטמן כל בוקר כדי לעזור לי לומר קדיש. לא כל כך הבנתי מה משמעות המילים, אבל הרגשתי שזה כמו תחבושת על הלב. כל פעם שאמרתי אותו בשבעה, וזו הייתה תקופה לא קלה, הרגשתי משהו מעבר לחזרה על טקסט, משהו שמאוד מתחבר אל הלב".

התהליך הבשיל והתקדם ללימוד והכרה שכלית, ובהמשך לקיום אורח חיים דתי מלא. במבט לאחור מצביע דוד על אירוע דרמטי שאירע לו עם אביו, שקינן אצלו עמוק והוביל לתהליך התשובה. כמשורר מוערך בכל העולם, שספריו תורגמו לארבעים שפות, הוזמן יהודה עמיחי ללמד באוניברסיטת ייל. באותה תקופה, שבה התגורר בארצות הברית, לא חש בטוב והלך להיבדק. באחת הבדיקות התגלה כי הוא סובל ממחלה סופנית נדירה, שרק חמישה אנשים בעולם סובלים ממנה. עמיחי, על אף שהבין את המשמעות החמורה של הבשורה, ענה בדרך האופיינית לו: "תמיד ניסיתי להיות שונה ומיוחד, אז גם עכשיו אהיה כזה". מאותו רגע, מעיד דוד בנו, הוא שאל כל העת את אשתו אם כבר הגיע הזמן לברך את הבנים. בניו ואשתו, שרצו לדחות את הקץ, מנעו ממנו לעשות זאת. עד שיום אחד, שעות ספורות לפני מותו, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, הוא קרא לבניו ובירך אותם בברכת הבנים – "ישימך אלוקים". "אני מרגיש שהיד הזאת שבירכה אותנו, הפכה עם הזמן לכיפה שמגוננת עליי ויושבת לי על הראש", אומר דוד בהתרגשות.

"באתי מבית מסורתי", מזדהה גם שחר עם התיאור של דוד, "לא דתי במובן המקובל, אבל קידוש, חגים והמון אהבת תורה וידע על התנ"ך. בגלל שעבדתי עם אבא בעשור האחרון לחייו, ההחלטה שלו להפסיק לעבוד בשבתות השפיעה עליי ישירות. התחלתי לטעום את המתיקות הזאת, אבל זה הבשיל אצלי רק אחרי מותו. המהלך שלי היה תהליך טבעי - לא עשיתי מסע מהקוטב החילוני אל התשובה, אלא נולדתי במקום קרוב לגבול, ועשיתי צעד אחד לכיוון היראת שמיים".

אחרי מות אביו, הצטרף שחר לאחיו אהוד, ויחד הם הוציאו אלבומים והופיעו תחת השם "האחים אריאל", עם קאברים לשירי אביהם וגם שירים משלהם. בימים אלה יוצא שחר עם אלבום סולו ראשון משלו, עם מילים ולחנים מקוריים לחלוטין. "מעולם לא הרגשתי כילד שגדלתי בצילו. אהבנו זה את זה מאוד, אבא היה נוכח מאוד בחיים שלנו, רגיש מאוד. רק בטירונות ידעתי שאני 'הבן של'", הוא מתאר, ומוסיף בהומור: "בקיבוץ משמרות שבו גרנו, המכובדים היו מרכזי הענפים, אנשים בעלי השפעה. אבא שלי לא זכה לעבוד בכותנה בקטפת, אלא רק במהדק, הוא לא היה נחשב".

את היצירה העצמית שלו, שחר מתאר כניזונה מהאב אבל גם מקורית בו זמנית. "אני לא חושב שמישהו מעלה על דעתו שאני מנסה להעתיק אותו, הוא היה יחיד בדורו. כמו שאבא הרגיש שהוא שואב מיהודה עמיחי ומאלתרמן, ולפני כן מעגנון ושלום עליכם, כך אני בדור אחריו מושפע ממנו אבל בסגנון ביטוי שלי, והדימויים שלי שייכים לדור שלנו. אני מרגיש שאם יש עליי צל של אבא, אז זה לא כמו עצים שמפרישים רעלן והורגים את כל הצמחים שמתחתם, אלא כמו עצים שהצל שלהם עוזר לצמחים שתחתיו להתפתח ולגדול", הוא ממשיל בדייקנות.

אביו של כל אחד מכם יצר כאדם חילוני ומתוך תפיסת עולם כזאת. איך אתם, כאנשים שנקודת מבטם השתנתה, רואים היום את היצירה של אבא?

דוד: "מנקודת המבט שלי, אני מוצא הרבה דברים שמדברים אליי ומקבלים זווית אחרת. לדוגמה, השורות שכתב 'ירושלים היא עיר נמל על שפת הנצח', או השיר שמסביר למה יש פסים על הטלית ולא משבצות, כי קווים הם אינסוף כמו מסלול טיסה למלאכים. כשאני קורא את זה היום, אני רואה את זה מזווית אחרת. אני גם רואה היום שהרבה רבנים בציבור הדתי מצטטים את יהודה עמיחי, וגם סיוון רהב מאיר. אני שמח שגם אנשים מהשמאל החילוני וגם דתיים ימנים מוצאים מקום בשירה שלו. אבא מאוד אהב שהשתמשו בשירה שלו בהלוויות או בשמחות, את התנועה הזאת שבה השירה יוצאת ממגדל השן ומשפיעה באמת על החיים ועל האנשים, נכנסת לחיים ממש".

שחר: "יהודה עמיחי ואבא הם הגשר של הציבור החילוני ליהדות. הם לא חילונים לגמרי ולא דתיים לגמרי. השירים של יהודה עמיחי מלאים במובאות מהתנ"ך, מהגמרא ומכל המקורות. מי שקורא את השירים שלו לומד תורה אם ירצה ואם לא, אחרת הוא לא יבין את השיר. שניהם בנו עולם מלא בתורה בקרב הציבור החילוני, והכניסו כמעט בהיסח הדעת מסרים ומקורות מהיהדות. אבא עשה את זה בלי שהיה מוכן להתנצל על זה, והוא עשה את זה בתקופה שזה היה הורג לך את הקריירה. הוא אמר: 'זה כמו שאני בגרמניה מסתיר את היהדות שלי ומתנצל על שאני מושפע מאבות אבותיי'. זה אחד מהדברים הגדולים שעשו המשוררים האלה למען העם, הנגישו ממקום אוהב ולא קר את המסורת שלנו חזרה לעם".

לקראת סיום, שולף שחר אריאל חוברת מתיקו. "אמא עוד בחיים?", הוא שואל את דוד, ומשנענה בחיוב הוא מזדרז לכתוב על החוברת הקדשה. "זו חוברת שאספנו מכל הכתבים של אבא שנשארו בבית, דברים שלא פורסמו", מספר שחר לדוד, "יש כאן איורים שהוא אייר בעבר השני של דפים שעליהם כתב שירים, וגם חמישים קטעים שהתכוון לפרסם יחד כ'ספר התירוצים הגדול לקיומו של אלוקים', תשובות שכתב לטענות חבריו החילונים".

דוד, שנרגש מהמחווה אך נבוך מביאתו הריקנית, כבר הודיע שגם לו יש רעיון למתנה מיוחדת. הם מבטיחים זה לזה שייפגשו שוב, מתחבקים פעם ועוד פעם, כמו שני אחים שלא התראו זמן רב. ככה זה, לפעמים אתה מארגן מפגש בשביל למלא עמוד בעיתון, ובסוף מוצא את עצמך בלב התרחשות מרוממת שמולידה חיבורי עולמות חדשים.