"יש סיכוי שלא הייתי חיה אם הייתי נשארת על הקצה ההוא". נועה ירון-דיין ואתי אנקרי
"יש סיכוי שלא הייתי חיה אם הייתי נשארת על הקצה ההוא". נועה ירון-דיין ואתי אנקריצילום: שלומי יוסף

כמו חברות ותיקות, הן נפגשות בחיבוק אמיץ, שלא מסגיר את העובדה שמעולם הן לא ישבו לדבר.

אבל לקרבה יש מדדים שונים, ומהרגע הראשון הן גולשות לשיח כן וקרוב, כמו להשלים את כל מה שלא דובר כל השנים וחיכה לרגע הזה. השוני ביניהן בולט, ובכל זאת הן חולקות דרך שיש בה דמיון. אתי אנקרי (55), תושבת אזור מודיעין, ונועה ירון דיין (46), תושבת תל אביב, מתיישבות לשיחה על יצירה נשית, תשובה ודרך.

מה התשובה עשתה לעולם היצירה שלכן?

ירון-דיין: "אומנם תמיד כתבתי למגירה, אבל לא הייתי ממש יוצרת. הרדיו והטלוויזיה היו בשבילי יותר קריירה מאשר אומנות, משהו שידעתי לעשות בקלות. זה היה המשבר עם הכניסה לעולם הספרות. בפריים טיים מלמלתי משהו ליקום ושלושה מיליון אנשים שומעים ורואים את זה. אז שלוש שנים לכתוב ורק 10,000 עותקים, זה רב מכר?".

מגיל צעיר ירון-דיין נושמת קהל. כשחזרה בתשובה, אסרה על עצמה להצטלם "בצו אלוקי שהמצאתי לעצמי". רק כשנלקח ממנה השופר שלה לעולם – היא מצאה את הכתיבה ופיתחה אותה.

"15 שנה לא הייתי בכלל על הבמה. נסתי על נפשי. מערוץ 2 עברתי להרצאות ביתיות במודיעין עילית. במדיה לא היה מצב לדבר יהדות בפרהסיה. היום לכל אחד יש איזשהו קשר ליהדות במימד מסוים - לימודי ימימה, סדנת התבודדות במדבר או מכר חוזר בתשובה, השיח הזה היום טרנדי. אבל אז, מי שלא ברח לא שרד את התשובה". היום ירון-דיין מאמינה שאם היא לא הייתה בורחת, היא הייתה גם מפסידה את עצמה. "לפעמים אני משחקת במה-היה-קורה-אילו. יש סיכוי שלא הייתי חיה אם הייתי נשארת שם על הקצה ההוא".

עולם התשובה דאז נוהל על ידי החרדים, והשינוי הקיצוני באורח החיים היה מתבקש. "היום עולם התשובה מנוהל על ידי חוזרים בתשובה. היום אדריך מתקרבת שלומדת תקשורת, לא לעזוב". אבל אז, בשביל מתקרבים, וירון-דיין בתוכם, שינוי טוטאלי היה האופציה היחידה.

"נשארתי עצובה על הבמה"

הגרף של אנקרי פחות סוער. "גדלתי בבית מאוד מסורתי ומחובר. בתור ילדה שמרתי שבת, היה קידוש, פלטה וחגים, ובחירה חופשית אם אחרי הקידוש לצאת עם חברים למסיבה. גדלתי עם שורשים חזקים, עם התבשילים והמנהגים המיוחדים לכל חג. התשובה הייתה שם תמיד כאפשרות שממתינה לי לשוב אליה. השיח עם הבורא זכור לי מאז שהייתי ממש קטנה. היה ברור לי שגם הדיבור החרישי וגם הזעקה הדוממת נשמעים אצלו".

השינוי הגיע בגיל ההתבגרות. "מאוד התעניינתי לדעת מאיפה כל דבר הגיע, רציתי לדעת לעומק, ולא היו תשובות. רק 'ככה זה'". אנקרי בת ה‑16 לא עשתה לעצמה הנחות והלכה להתארח בשבת אצל משפחה דתית-חרדית, "הבנתי שזה הנכון. אין דרך אחרת, הדרך הזאת האירה לי ורציתי להעמיק בה". ובכל זאת היא עצרה, מחשש שהשינוי יפריד אותה מבית הוריה. "בנוסף לכך, סבלתי קצת משונות, זרות חברתית, והמחשבה המוטעית שלי הייתה שהחיפוש הרוחני שלי הוא זה שמרחיק אותי מכולם. כמובן הכול היה אשליה וסיפורים שסיפרתי לעצמי. זו הייתה טעות שלא התייעצתי עם אף אחד, עברתי לבד הכול. התייסרתי ובכיתי בלילות איך אעזוב את השבת". הפתרון היה להחליט שהיא צעירה מדי בשביל להחליט, ולכן להקפיא את השאלה. בינתיים החליטה להתנהג כלא דתייה, ואת הידיעה שהיא באמת דתייה לשמור בלב. "היום, אם יש לי עצה לתת למישהו שעומד בפרשת דרכים כזאת, היא שהבחירה בין הכול לכלום - מובילה למשבר. אל תעזבי את מה שכבר יש לך". בנקודה הזאת עברו עליה שבע שנים שבהן המירה את השבת באומנות ובשירה, וזו הפכה להיות מעין דת שלה.

במבט לאחור, אנקרי יודעת שכל מה שכתבה מאז ומעולם הוא סוג של התבודדות וחיפוש. אחרי שהאלבום הראשון יצא, התחיל תהליך התשובה שלה כיוצרת, מתוך הבנת האחריות של מה שהיא משלחת לעולם. משם החל המסע. "רגע החזרה אצלי היה כשהתפרסמתי וקיבלתי הכרה, ונצנץ לי שזה לא מנצנץ לי. רציתי את זה מאוד, והייתי עומדת עצובה על הבמה, והתאכזבתי - אז זה לא זה? התחנה השנייה הייתה בלידת בני הבכור. כשראיתי אותו, הבנתי שאין לי מה לתת לו. יש לו איזו אמא עצובה שאין לה מה להגיד לו. הרגשתי שאני צריכה להתחיל לחיות את החיים כדי לתת לו משהו. זמן קצר אחר כך הכרתי את ימימה אביטל זצ"ל. כששמעתי אותה מדברת – הרגשתי שהגעתי הביתה. שבע שנות הלימוד אצל ימימה היו הכנת הלב, ורק אחרי פטירתה התחלתי לשמור שבת".

ירון-דיין רוכנת קדימה, מציירת עוד צלע בסיפור: "התשובה השתיקה אותי. אולי כי התהליך קרה לי בגיל צעיר, ולא ידעתי הרבה על עצמי. אחרי שפגשתי בתהילים, לא כתבתי מילה הרבה זמן. מי יכול לכתוב אחרי תהילים? אני ממציאה, אבל דוד המלך כתב בשירה שלו אמת יצוקה. ואז הבנתי שאני רוצה לדבר אמת, שזה יהיה כמו תהילים או סיפורי מעשיות של ר' נחמן. אני רוצה לגעת בשמיים ולרוץ לספר. עשר שנים לא כתבתי מילה, רק התפללתי: תן לי להוציא ממני משהו מואר. תן לי לכתוב אותך, התפללתי כל הזמן. ואז הגיע 'מקימי'. עמדתי במטבח, הרעיון ירד שלם מהשמיים. לקח לי שלוש שנים לכתוב אותו, אבל באותו רגע ידעתי שתפסתי את קצה החוט. אולי 'מקימי' זה הילד שהתפללנו עליו הכי הרבה, גם יובל וגם אני, עוד לפני העיבור. כל תהליך ההיריון, היריון בסיכון וארוך, כמה פעמים כמעט הפלנו אותו, וכל הזמן התפללנו שיהיה מואר. וזה הכוח שלו. זה פשוט פרויקט ששני אנשים התפללו עליו 13 שנים".

"כשהתעמקתי מעט במשוררי תור הזהב", מספרת אנקרי על השפעת האמונה על היצירה שלה, "נפתח לי עולם. הבנתי שכתבתי מהעולם הפרטי שבאתי ממנו, שלא היה בו הרבה ידע. שאבתי בעיקר מהמעיין הפנימי. למרות שתמיד יש הבלחות של אמת גם בשירים פשוטים. אבל כשקראתי והתעמקתי מעט בפיוטים ובשירי ריה"ל, הבנתי שהמשוררים האלה באו מעולם מלא בתורה ועומק, וכשהם כותבים על עצמם הם עושים זאת בהתכתבות עם ענקים - עם אברהם אבינו, דוד המלך ועוד. דרך זה הם מוצאים את האמירה הפרטית שלהם, שמשויכת לעם בן אלפי שנים. בדרך דומה גם ההתייחסות שלי לכל העניין של המפגש בין אומן לאומנות השתנה.

"שנים רבות היה לי צורך חזק ובלתי מוסבר להביא לכלל את האמירה והעשייה הפרטית שלי. הצורך הזה עדיין קיים, אבל פוחת עם הזמן. יש כמו ויתור על רצון אישי לטובת רצון גבוה יותר. אני זוכרת שכתבתי פעם שורה בשיר שהייתה די חזקה, מסוג השירים שמרגישים שיש להם סיכוי להפוך ללהיט. נסעתי במכונית עם הילדים ושמעתי את בתי שרה את המילים מהשיר שכתבתי, ואז הבנתי חד משמעית שאני לא רוצה שהבת שלי תגיד מילים כאלה, שהן נחמדות ומגניבות אבל הן יכולות גם לגנוב את הדעת. ויתרתי על השנינות של השיר לטובת הטוב הפשוט. הקרבתי את האומנות למען האמונה בחיים, בחשיבות שלהם. וזה קורה יותר ויותר. אבל אני עדיין מקווה ומחפשת למצוא את המיזוג המושלם בין שניהם".

איך חוויתן את הרגע של השיבה לבמה בפנים החדשות?

אנקרי: "לפני כשבע שנים הגיע הרגע לעלות לבמה בכיסוי ראש בכל מיני מועדונים שהופעתי בהם. זה היה דבר נפלא. כל ההתלבטות הייתה אצלי. כשעליתי לבמה ושלחתי איזו אמרה צינית על עצמי – זה לא התקבל, וכשעליתי לבמה עם כיסוי הראש והייתי שקטה – הם פשוט קיבלו את זה. הקהל הוא כמו המשפחה שלי, המוזיקה מלווה את החיים שלהם בכל מיני תחנות, ואת חלק מחיים של מישהו. השינוי שלי זה כמו שבן משפחה חוזר בתשובה: בהתחלה זה מבהיל, ואחר כך רואים שהוא לא השתנה".

אבל הפחד בלב היה. "חששתי שאם אני מתחילה עם כיסוי הראש, זה אומר גם לפרוש מהופעות מול קהל מעורב, הכול או כלום". אנקרי מודה לה' שנתן לה לטפס כל מדרגה בעִתה. דבר לא קטע את היצירה לאורך הדרך, מלבד עצירה לפני שלוש שנים, "ההחלטה להפסיק להופיע בפני קהל מעורב הייתה שינוי משמעותי".

לרגע נדיר משתרר שקט בשולחן. ירון-דיין מפירה אותו כדי להציג גישה מכילה יותר ללבטיה של אנקרי: "אתי, המוזיקה היא השופר שלך, זה שבחרת במוזיקה ושמת את התשובה שלך על hold, גם זה מהקב"ה. כי זה מה שאיפשר לך להיות את, ואחר כך להגיע להרבה יותר אנשים. הרי אי אפשר באמת לעזוב את הקב"ה, אז כשחזרת אליו בעשייה, היה לך כבר שופר בנוי שהבאת איתך. יצרת מוזיקה בינלאומית, מוזיקה שאפשר לשמוע".

אנקרי מהרהרת: "בדיעבד אפשר להביט אחורה ולראות את המהלך שריבון העולם הוביל, אבל ברובד האישי זה לא פשוט, זה ללכלך את המפית של שבת".

ירון-דיין חולקת על הטוטליות שמציגה אנקרי בגבולות שבין יצירה לתשובה, ושוטחת את החוויה שלה: "אני הלכתי לקצה השני, ועבדתי קשה כדי לכבס המפה לגמרי, שלא יהיה עליה רבב. גיליתי שהיא מפה תלת שכבתית לפחות. וגם אם לא רואים רבב מבחוץ - בפנים יש רבב, חתיכת רבב. הרצון לבחור כל הזמן ימינה, הכי הכי גבוה – לא תמיד טוב. אתה רץ ואתה דורס את עצמך, מכבה בעצמך דברים, סוגר לעצמך דלתות, כאילו מפי הקב"ה. הדרך הזאת אל ה' היא כחוט השערה, לקחתי ימינה חזק, אחר כך נפלתי קצת שמאלה. מפותלת הדרך לירושלים הבנויה".

לצאת מקופסת האתרוג

עם צאת 'מקימי' לפני 11 שנה, התחילו להזמין את ירון-דיין להרצאות גם מחוץ לחברה החרדית. כך היא גילתה לראשונה את יש"ע ואת הציבור הדתי-לאומי, מעגלים שלא הכירה. עד אז היא ידעה שהאפשרויות הן חילוני או חרדי. הציבור הדתי-לאומי נתפס בעיניה - כמרבית החוזרים בתשובה דאז - כפסיחה על שני הסעיפים. למרות שאורח החיים החרדי היה בשבילה מעבר חד שהביא באיזשהו אופן למחיקה עצמית, "אבל אמרנו – עדיף שאני לא אהיה, אבל הקב"ה יהיה. ממילא אני לא ממש קיימת. כשאת הולכת עם 100 דנייר בגרביים, המינימום שאת מפרגנת לעצמך זה להתנשא על כל מי שהולכת עם פחות. ופתאום אני מגיעה להתנחלויות, ואני פוגשת נשים יראות שמיים, מדהימות, ולא רק שאין להן 100 דנייר בגרביים, אין להן בכלל גרביים. זה התחיל לזעזע אצלי משהו פנימי. 'מקימי' הביא אותי לפגוש את עם ישראל, ונאלצתי לצאת מקופסת האתרוג שהכנסתי את עצמי ואת ילדיי לתוכה, ולהיפגש".

אחרי הציבור הדתי-לאומי, שם עשה הספר את ההדים הגדולים ביותר, הגיעו האוניברסיטאות, הספריות העירוניות והקהל החילוני. "זה ספר על חיפוש. במישור הפרטי הייתי כבר ב'מצאתי', אבל מה שהוא עשה לאחרים הוא עשה גם לי, והוא גרם לי להבין שאני לא בסוף הדרך. ראיתי שכולם מחפשים. לא משנה מה הם לובשים, אפילו החרדים מחפשים. זה שינה אותי לגמרי, פתח אותי בחזרה".

כשמדברים על הגדרות מגזריות, אנקרי מעדיפה להתרחק מהן. "אני מרגישה שייכת להרבה מגזרים. בציבור הדתי פגשתי כשהתחילו להזמין אותי להופעות. באתי להתחיל איזה שיר מתהילים על הבמה, והן מתחילות את השירה שלהן, הייתי מוקסמת. עמדתי והקשבתי לשירה הזאת, שלא הכרתי אותה. בהמשך הכרתי את עניין ההתוועדויות דרך אודהליה ברלין, את השירה המשותפת, הריקודים, זה משהו פשוט נפלא".

"ניסיתי מאוד להשתייך ולא הצלחתי", מחייכת ירון-דיין, "אז ביקשתי מהקב"ה פטור ממגזר. הוא אמר: בכיף, בשמחה. היום אני לא שייכת לשום מקום, מלבד הקב"ה".

איך אתן מסבירות את תופעת התשובה דווקא בקרב האומנים בישראל?

אנקרי: "נורא פשוט. הבעל שם טוב אמר שהיכל התשובה והיכל הניגון הם מאוד קרובים, ובעל התניא אמר שזה אותו היכל". "זה היכל נוקיה", ירון-דיין קורצת, ואז מוסיפה ברצינות: "החברה הישראלית משתנה, ולכן האומנות משתנה. החברה הישראלית הולכת לקראת שורשיה ולקראת תיקונה. ככל שרמת החיים עולה, אנשים עוסקים בקומה שמעל ההישרדות ומגיעים לשורש".

[email protected]