יום כיפור בכלא הסובייטי

צבי פישמן ממליץ בחום על ספרו של אסיר ציון, הרב יוסף מנדלביץ', ומביא את סיפורו של יום הכיפורים ששינה את חייו הרב המנדלביץ'.

צבי פישמן , י"א בתשרי תשע"ט

הרב יוסף מנדלביץ
הרב יוסף מנדלביץ
צילום: אלירן אהרון

הרמה הגבוהה ביותר של כתיבה היא לקדש את שם ה' בעולם, לעורר אנשים לעשות תשובה, למלא את הלב יהודי עם אהבה לתורה, לשיר את שבחי ארץ ישראל, ולהגביר את הכמיהה שלנו לבית המקדש ולמלכות ישראל.

הרב יוסף מנדלביץ' עושה את כל הדברים האלה בספרו החדש, "בן חורין", שיצא לאור על ידי ספריית בית אל.

הפרקים הקלים לקריאה, ומתאימים למבוגרים ולצעירים כאחד, מתארים את גילוי יהדותו ומאמציו האדירים לשמור על המצוות במהלך אחד-עשר שנותיו בבתי הכלא הסובייטיים, שנגזרו עליו משום ש"פשע" ברצון עז לעלות לישראל.

אין ספק שכל אם ואב בישראל צריכים לעודד את ילדיהם לקרוא את הספר הזה. אפילו טוב עוד יותר, שהורים וילדים יקראו את הסיפורים יחד וייהנו באופן משפחתי מההשראה החינוכית שניתן למצוא בכל עמוד.

שאלתי את הרב מנדלביץ' אם הוא זוכר יום כיפור במחנה. הוא אמר לי, "מה שאני זוכר זה שחלמתי שפעם יהיה לי יום כיפור כהלכה. עכשיו שאני עומד ומתפלל כבר 36 שנה במרכז הרב, אני יודע שכך בדיוק חלמתי".

"ראש השנה ויום כיפור מהווים תמרורים חשובים בחיי. היה זה בשנת 1965 בעיר ריגה. למדתי בתיכון לנוער העובד הסובייטי. בכיתה שלי כמעט בדרך נס היו עוד יהודים. יום אחד אמר לי אחד החברים -
'היום לא לומדים. היום שנה חדשה'.
'השתגעת?' אמרתי לו. 'איך יכולה להיות שנה חדשה בספטמבר- זה בראשון בינואר?'
'זאת שנה חדשה ליהודים, ראש השנה'.
'אז מה עושים?'
'הולכים לבית כנסת'.

"אני? איזה קשר יש לי בכלל לדת. אני לומד מדעים. אני אדם מודרני. התביישתי ללכת לבית כנסת. אך מה לעשות. יתר החברים הלכו ואני נשרכתי אחריהם. כשהגענו לבית הכנסת היחידי שבריגה, התברר שזה דבר לא כל כך נורא. על יד בית הכנסת התקבצו הרבה בני נוער יהודים. בנים ובנות והיה שמח. שאלתי, 'מתי יהיה עוד חג כזה?' אמרו לי - תבוא עוד עשרה ימים , יהיה עוד חג. זה היה יום כיפור, יום הדין. אבל לי אז לא היה אכפת – העיקר, לפגוש שם בחצר של בית הכנסת חברים חדשים".

"זה היה יום כיפור שלי הראשון. בטח, לא הלכתי להתפלל ולא צמתי. אבל אהבתי את האווירה. את החברים החדשים. יהודים כמוני. אכן, היום ההוא היה בשבילי פתח לחזרה לעם ישראל. עברו חמש שנים מזמן שהייתי חבר במחתרת היהודית, שלחמה על שמירת עם ישראל בגלות. אותה שנה, תש"ל, נעצרנו אני וחברי בשדה התעופה בלנינגרד לאחר ניסיון להשתלט על מטוס רוסי ולפתוח את שערי העלייה ליהדות ברית המועצות – והכול - מכוח יום כיפור ההוא".

"בחקירה של הקג"ב סירבתי לשתף פעולה. כאמצעי להפעלת לחץ נשלחתי מהכלא לבית כלא אחר במוסקבה - בית כלא פסיכיאטרי. בכניסתי לכלא הזה, נקראתי לחקירה של אלוף משנה של הקג"ב. הוא היה בחלוק לבן, אבל מתחת לחלוק היו מדים של הקצין. אלוף משנה זה הזהיר אותי, שאם לא אשתף פעולה ואמסור שמות של אנשים המעורבים בפרשה, יקבעו שאני חולה נפש ואשאר לצמיתות ב'בית חולים זה'. כול ה'בדיקות' היו עינויים. התפללתי להשם.- 'ממעמקים קראתיך ה'. אך עמדתי בניסיון ולא בגדתי".

"אחרי חודש של 'בדיקות' בא קצין קג"ב צעיר ואמר שהוא בא להעביר אותי למקום אחר. חיל ורעדה אחזוני. 'לאן אתה לוקח אותי?' ידעתי שיש מקום מחוץ למוסקבה ששם עושים 'טיפול', כדי שמתנגדי השלטון ייצאו מדעתם. אך הסגן הצעיר ענה ברוגע, 'פרופסור דניאל לונץ' – יהודי ראש המחלקה. 'קבע שאתה שפיט ואתה חוזר לחקירה ולמשפט, יחד עם חבריך' ".

"לפני ניסיון חטיפת המטוס למדתי בעל פה כמה מחגי ישראל - אם אשאר בחיים ואעצר, אוכל לדעת. ואכן היום ההוא היה התאריך האחרון שזכרתי, ערב יום כיפור. באותו יום כיפור כמו תמיד נפתחו שני ספרים - אלו לחיים ואילו למוות. בשבילי נפתח ספר שלשי – של התקווה".