הברק רוצה להכות פעמיים – הערות

האמת ההיסטורית (עדיין) עולה שוב ושוב כקרבן על מזבח השלום. מסתבר שלוואקף יש הומור ולערפאת יש סניגור. עוד הערות בטרם שבוע טוב.

שמעון כהן , י"ג בתשרי תשע"ט

לפני שבוע טוב
לפני שבוע טוב
צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

קריאת הגבר

קצת יותר מ-24 שעות חלפו בין הכרזתו של שר הביטחון נגד ועדת קיצור עונשי המחבלים ולפיה "כל עוד אני שר הביטחון, אף מחבל לא יזכה לקיצור עונש, אפילו של שעה אחת", לבין הדיווח על קיצור שליש מעונשיהם של צמד המחבלים שהובילו את המחבלים שרצחו את לוחמת מג"ב הדס מלכא הי"ד.

נראה לי, מר ליברמן, שעדיף למעט בהכרזות ובהבטחות מהסוג הזה ובשלב זה.

הברק יכה פעמיים? (אהוד א')

קשה לשכוח את המהומה שהתחוללה כאן כשמישהו השווה בין רבין לצ'אוצ'סקו, ומשום כך לא ברורה האדישות שבה הכריז אהוד ברק במועדון 'צוותא' השוואה דומה כלפי נתניהו. מוזר.

ואם במקרה פספסתם, כה אמר האיש מאקירוב על "קריסתו המוסרית של נתניהו", כלשונו: "זהו ביטוי להידרדרות ערכית שעוסקת כבר לא בטובת האזרחים אלא בסגידה למנהיג מושחת לכאורה. מזכיר סיפורנו את ילנה וניקולאה צ'אושסקו יותר מאשר את חברת המופת והאור לגויים". מדהים לשמוע זאת מאבי פרשת העמותות ההיא. מופת לערכיות ומוסר.

באשר להשוואת נתניהו לצ'אוצסקו, הרודן שהוצא להורג יחד עם רעייתו, נותר רק לתהות מה יותר מדאיג, שאדם שמתבטא כך היה פעם ראש ממשלה ושר ביטחון, או שאדם שמתבטא כך חפץ בכל מאודו להיות בעתיד ראש ממשלתנו.

קרבן השלום (אהוד ב')

על אהוד ברק סיפרו לנו כמופת של חכמה, ידע ותבונה. מפרק השעונים והלוחם המעוטר ביותר ועם השנים התברר גם כאיש עסקים מוצלח מאוד.

מאדם כזה ניתן היה לצפות להיצמד מעט לאמת ההיסטורית, גם כשהוא מטיח את מררתו על נתניהו הראוי בעיניו למתקפת כל חץ מורעל שיימצא. משום כך מקומם הציוץ השקרי של אדם כמו אהוד ברק שצייץ בטוויטרו על נתניהו: "הוא שכח מי הסית על המרפסת, מי עמד לצד ארון הקבורה ושתק?".

אז למען ההיסטוריה ולמען מי ששטיפת המוח הצליחה להשכיח ממנו את האמת (ולמען מי שקידש גם את תרבות השקר למען המאבק בימין): על המרפסת היה זה נתניהו שאל מול המפגינים הזועקים 'רבין בוגד' חזר וקרא: "הוא לא בוגד. הוא טועה. הוא טועה, הוא לא בוגד". בעניינו של ארון הקבורה נזכיר: למרות שעד היום בשמאל (ובציוצי אהוד ברק) הרושם הוא שארון הקבורה היה של יצחק רבין, הרי שבמציאות (כמתועד בצילומים) על הארון נכתב 'רבין קובר את הציונות', סוג מחאה שחזר על עצמו באינספור הפגנות בישראל. לא הסתה ולא נעליים, אבל כזכור, על מזבח השלום הוקרבו גם בני אדם, אז מה זה כבר להקריב את האמת?

כמה מילים טובות בלי לפחד

מיומה הראשון של כהונת טראמפ ליבו של הימין בישראל פחד ורחב והצהרות בנוסח 'חכו, חכו, עוד רגע הוא מתהפך עלינו', 'עוד רגע נצטרך לשלם במטבע קשה על ההכרה בירושלים\העברת השגרירות\קיצוץ כספי הרש"פ וכו', עוד מעט מגיע. נא להיכנס למקלטים' נשמעו מכל עבר, גם כאן אצלנו בערוץ 7.

מה עוד צריך לעשות טראמפ כדי שהקולות הללו ייפסקו? אולי די להפחדה העצמית הזו? הרי אם הימין באמת מאמין שאתו הצדק, המוסר וההיגיון, למה שיתפלא בקול רם בכל פעם שבה הצדק המוסר וההיגיון הללו יישמעו גם מכיוון הבית הלבן? למה שלא נתייחס לכל אמירה של טראמפ על הקשר היהודי לארץ ישראל ולירושלים ולכל צעד אנטי טרוריסטי מול הרש"פ כאמירה הגיונית ומתבקשת, שמוזר ומשונה לחשוב שלא הייתה נחלתו הטבעית של אף נשיא אמריקאי לפניו?

גישה כזו משאירה בידי הימין את אופציית השיבה לטרמינולוגיה תוקפת, במידה ויתגשמו חזונותיהם של רואי השחורות ואכן 'הוא יתהפך עלינו'. במצב כזה, שממש לא בטוח שיגיע, ניתן יהיה לטעון שהאיש נטש את המוסר הטבעי והצדק ההיסטורי ולצאת למתקפה. בינתיים הוא לא עושה זאת, אז אפשר גם לומר כמה מילים טובות.

גסות רוח

אברי גלעד, ביום שישי שלפני יום כיפור, ניצב אל מול עוד אייטם שבו ביקשה כתבת להציג לקראת יום כיפור את הפיתוחים החדשים של כלי הרכב לילדים, שהרי מן המפורסמות היא שביום כיפור עם ישראל וצאצאיו נוסעים על אופניים...

בניגוד למה שאולי היה מצופה ממנו, להאדיר את האייטם הססגוני שהובא לאולפן עם אופנוע ילדים ממונע וטרקטור ענק, בחר אברי גלעד להבהיר שגם אם אנחנו חילוניים, בעיניו הנסיעה ביום כיפור על כלי הרכב הממונעים הללו היא לא יותר מאשר גסות רוח. הכתבת, שהביא עימה את כבודת כלי הרכב הללו לאולפן, נזעקה להגנת האייטם ותהתה 'למה גסות רוח?' ואברי, שלא נבהל מהגבות המורמות של הכתבת הנלהבת, הבהיר שיום כיפור הוא "יום ללא מנועים וזה חלק מהעניין" וכלי הרכב הממונעים הללו עושים המון רעש ומכריזים על עצמם, בניגוד לרוח היום.

הסניגורים של ערפאת

לא רק בימין מסכמים את שנות טראומת אוסלו במלאת 25 לחתימה ההיא. גם בשמאל מסכמים, וכצפוי, שם האשם ברור ומוחלט – ישראל וממשלותיה לדורותיהן (תודו שלא חשבתם אחרת).

הנה כמה ציטטות מסיכום 25 השנים שחלפו כפי שתוארו בהודעת 'גוש שלום':

"הסכמי אוסלו לא נכשלו. הסכמי אוסלו פשוט לא בוצעו בפועל. אי ביצוע ההסכמים עלה כבר בחייהם של אלפי אנשים ועלול לעלות בעוד שפיכות דמים... הפלסטינים ציפו, כדבר מובן מאליו, שהסדר הקבע יכלול סיום שלטון הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית. הסיבה שבגללה חתם יאסר ערפאת על הסכם אוסלו הייתה ההנחה והציפייה שבשנת 1999 תקום מדינה פלסטינית וצה"ל יצא מן השטחים הכבושים. ... המטרה לשמה חתמו הפלסטינים על ההסכם - סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית - לא התממשה. מדינת ישראל לא מלאה את חלקה בהסכם, ובאופן טבעי, גם מדינת ישראל ואזרחיה לא זכו לתמורה שציפו לה, כלומר סיום הסכסוך עם הפלסטינים ויצירת מצב של שלום ושכנות טובה". (למען שלום הציבור קיצרתי ולא הבאתי את מלוא ההודעה)

הבנתם את זה ברוך'ים? ב'גוש שלום' לא שמעו על האוטובוסים המתפוצצים, על בתי הקפה והמסעדות שהתפוצצו, על האימה בשווקים שליוו את השנים 94' עד 99'. שם משוכנעים שערפאת וכנופייתו ישבו חמש שנים בחיבוק ידיים והמתינו להקמת מדינתם עד שבאו התסכול והאכזבה. אז (שוב) למען ההיסטוריה והאמת: בשנת 94' נרצחו בפיגועים 38 ישראלים (עפולה, חדרה,כיכר דיזינגוף, נצרים, בנייני האומה), בשנת 95' נרצחו 40 ישראלים (בית ליד, כבר דרום, קרני, רמת גן, רנה קסן בירושלים) בשנת 96' נרצחו 59 (ירושלים, אשקלון, שוב ירושלים, דיזינגוף סנטר), ב-97' נרצחו 24 (אפרופו בתל אביב, מחנה יהודה, מדרחוב ירושלים), ב-98' נרצחו 3 (כפר דרום, ירושלים), בשנת 99' הסתיימו הפיגועים בפצועים "בלבד".

מסתבר שעבור 'גוש שלום' כך נראית המתנה פלשתינית סבלנית לשלום.

ההומור של הוואקף

'הוואקף מאיים שיפסיק ללוות ביקורי יהודים בהר הבית בעקבות התגברות זרם ביקורי היהודים בהר...' עכשיו בואו נקרא מחדש את המילה השנייה במשפט האחרון. מצחיק, לא? כמעט הייתי אומר די קורע מצחוק...

לא מבין איך היא לא מבינה

יש דברים שכנראה אף פעם לא אבין. קחו לדוגמה את מה שהתרחש באחת מתכניות הבוקר של ערוץ 10 השבוע.

במשך אייטם ארוך וחשוב, שעבורו נשארו המרואיינים לחלק ב' גם אחרי החדשות, ביכו מראיינים ומרואיינים את חשיפתם של ילדים בני 8 בלבד לסרטי זימה דרך הסמארטפונים והטאבלטים, כולל אלה שחולקו בבתי הספר לצרכי לימוד(!).

לאחר דיון רציני, מודאג ומעמיק בסוגיה המטרידה הזו שמעוותת את תודעת הדור הבא בכל הנוגע לזוגיות ומשפחה, לאלימות והחפצה, הגיע האייטם הבא אפילו ללא הפסקה של יציאה לפרסומות – דיון באליל הנוער המוסיקאלי החדש דודו פארוק (שם במה. השם האמתי הוא אורי קומאי), בחור צעיר שהטקסטים שהוא מנחיל למאזיניו אינם אלא החפצת נשים, כוחנות מינית, וולגאריות מילולית בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינן (לא, זו לא טעות. לבינן. לא לבינה) ושאר גועל נפש שלוקח לקיצוניות חדשה את כל המונח פרובוקציה מוסיקאלית.

אם ניתן היה לצפות שהמראיינת, טליה פלד-קינן, תמשיך ברוח הזעזוע של האייטם הקודם ותביע שאת נפש מהפארוק הזה, נדהמתי לשמוע את אותה פלד-קינן מספרת עד כמה הפארוק הזה מצחיק ומשעשע אותה עם הטקסטים שלו שלא מפסיקים להישמע בקולי קולות בבית על ידי ילדיה הקטנים.

גם אחרי שיחה ארוכה לא הצליחה פלד-קינן להבין למה העובדה שהטקסטים של אותו פארוק מצחיקים אותה מכשירה את הדרך לילדים להיחשף לכל האלימות בסרטים ההם שלפני כמה דקות זעזעו אותה.

הרבה מה לכתוב על זה אין לי, לבד מלחזור על הפתיח: יש דברים שכנראה אף פעם לא אבין...

פרידה מימים נוראים

ותודה ליואב יצחק (הזמר, לא העיתונאי) על שהכניס לפס הקול של הימים הנוראים את 'לך אלי תשוקתי', וכמעט מכל חלון ומגזר ניתן לשמוע אותו בשנים האחרונות שוב ושוב, ושוב ושוב, וזה לא נמאס. תודה. מחכים לאלול הבא.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

זה הזמן לבקש סליחה, מכם

מוניקה, צביעות ועבר פלשתיני

בג"ץ חגים וימות המשיח

סוחרים, מדינאים ומכחישי שואה

עינויים, ליברמן ושיטת מצליח

אופנועים, זעם קדוש ונימוסים

על רוחות, שדים, ריקודים ובהלול

ש"ס, להט"ב, דמוקרטיה ודני רופ