עזראים מאה ומעבר!

מזכ''ל תנועת הנוער עזרא במאמר מיוחד לקראת חגיגות ה-100 שיתקיימו באסרו חג סוכות בירושלים.

שאול דה מלאך , י"ז בתשרי תשע"ט

שאול דה מלאך
שאול דה מלאך
צילום: ירון שיין

זה עתה חגגנו שבעים למדינת ישראל, דווקא בשל כך, מעניין ומרתק לפגוש תנועות שנמצאות עמנו היום שהתחילו עוד לפני קום המדינה, כאלו שהצליחו להחזיק מעמד במהלך מאה השנים אולי הסוערות ביותר שידע העולם.

במהלך מאה השנים הללו, כמעט כל דבר ממה שהכרנו השתנה –

מאה בה רוב העם היהודי לראשונה זה אלפיים שנה כבר איננו מפוזר אלא מקובץ בארץ ישראל. מאה שנים בהן חווה עולם את שתי המלחמות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, מאה בה קמו ונפלו תנועות גדולות, מאה של דיקטטורים ורוצחי המונים ומאה בה כל מה שהכרנו מבחינת טכנולוגית השתנתה – מרחקים התקצרו, הרפואה שינתה את פניה, המדע עשה את המהפכות והקפיצות האדירות ביותר. כנראה שבמהלך מאה שנים אלו, הדבר היחידי שנותר קבוע הוא השינוי עצמו...

דווקא בשל היותנו יהודים, הדבר מאתגר ומעניין שבעתיים. משום שבמהלך מאה שנים אלו, לא רק שחווינו שואה ותקומה, אלא כל מרחבי התפיסה והתודעה שלנו השתנו. נסו לדמיין מה סיפר סבא לנכדו לפני מאה שנה? מה היו התובנות שלו, איך הוא היה מספר את הסיפור של עמנו, וכיצד נספר זאת אנחנו לילדינו?

זו אולי הסיבה שרוב הארגונים והמוסדות היהודים שאנו מכירים היום, אינם בעלי עבר ארוך. מוסדות החינוך שלנו די צעירים (אולי זהו כוחם?) גם בלי להשוות אותם למוסדות בני מאות שנים באנגליה.

לכן חגיגות המאה לתנועת עזרא הן הזדמנות נפלאה להתבוננות בסיפור היהודי במהלך מאה השנים האחרונות, ולראות כיצד הצליחה התנועה לעבור ולצלוח את כל המהמורות הללו, ויחד עם זאת לשמור על ייחודה ותפיסתה. ההבנה העמוקה, הכמעט נבואית של מייסדי התנועה והבנתם כי העולם עובר תמורות ושינויים ודווקא בשל כך העולם התורני אינו יכול להשאר מאחור ממשיכה להיות נר לרגליהם של אלפי הבוגרים המפוזרים בכל התחומים.

העיקרון שהציבו עוד בגרמניה, לפיו תתכן חברה תורנית, הפועלת כקהילה ומקפידה על קלה כבחמורה ויחד עם זאת לא רק שלא נופלת ממקבילתה ה"חילונית" או העולמית אלא להיפך, לא יכולה היתה להיות מנוסחת באופן עדכני יותר היום.

רבים דיברו וכתבו על כך, אבל הגופים שהצליחו גם לקיים זאת הלכה למעשה הם ממש ספורים. זו הזדמנות להצדיע ולומר תודה למובילי חזון מופלא זה, על כל שדרותיו – חניכים ובוגרים, פעילים ומשפחות שעיצבו בחייהם ובמעשיהם את אופן הקיום הדתי כאן במדינת ישראל, שהציבו את הרף הגבוה מבחינה תורנית בכל שדרות החיים. הציונות הדתית כולה צריכה להודות פורצי דרך אלו. רק היום אנו מבינים עד כמה התברכה מדינת ישראל בטיפוסים אלו המהווים מעין עמוד שידרה של נאמנות ויושר, עבר ועתיד, חדשנות ומחויבות עמוקה לזהותם.

הפסיפס האנושי שיקרום אחרי מאה שנה אור וגידים במפגש הבוגרים ההמוני באסרו חג, הוא ביטוי לעושר הבלתי רגיל הזה, ולהוקרה העצומה שכולנו חבים להם.