בשבע מהדורה דיגיטלית

התשלום בפלוס, החשבון במינוס

שיטת התשלום "שוטף+60" הרווחת במשק הישראלי מזיקה לא רק לעצמאים, אבל בינתיים, הפתרון לא נראה באופק והספקים נותרים מול שוקת שבורה

רחלי מושקוביץ , כ"ו בתשרי תשע"ט

הפתרון לא נראה באופק
הפתרון לא נראה באופק
איור: יוסי שחר

מירי (שם בדוי) העניקה שירות לעירייה שבתחומה היא מתגוררת. בעירייה התנו את התשלום בשוטף פלוס 60.

כעצמאית מתחילה שלא רצתה להפסיד את העבודה, וככזו שגם אין לה יכולת מיקוח, היא הסכימה. כשהתשלום לא הופיע בחשבון הבנק לא אחרי חודשיים וגם לא אחרי שלושה, התחילה מסכת טלפונים לעירייה, בהם היא נענתה שוב ושוב ש"זה מטופל". אחרי כמעט חצי שנה אספה מירי את כל האומץ שהיה לה, התקשרה והודיעה שאם התשלום לא מגיע אליה הביתה תוך 24 שעות היא פונה לבית המשפט לתביעות קטנות, בתוספת תביעה על עוגמת נפש. התשלום הגיע אליה הביתה בתוך שעות ספורות.

גם לגיתית, שעוסקת בציור, אירע מקרה דומה. "הזמינו ממני ציור קיר", מספרת גיתית, "הבטיחו שישלמו ב‑30 לחודש, והתשלום לא הגיע. התקשרתי אחרי שבועיים לברר מה קורה ומסתבר שהתשלום טרם יצא, אבל הם משלמים רק ב‑30 לחודש אז שאמתין לסוף החודש הבא. הגיע התאריך, התקשרתי לברר שהכול מסודר. אמרו לי: תכף חוזרים אלייך. לא חזרו. שלחתי הודעות - לא ענו. שוב עבר התאריך, ואחרי כמה ימים אני מקבלת הודעה כזאת: "שלום. אין לנו כרגע הרבה כסף בעמותה, אנחנו עושים שיקולים של חשיבות התשלום, לכן נעכב לך אותו. על מועד שליחת השיק נעדכן בהזדמנות". רתחתי ממש. התקשרתי לצעוק עליהם וסיננו אותי, שלחתי הודעות ולא הגיבו. בסוף איימתי בתביעה ואז קיבלתי הודעה: 'שלום, אנחנו מבינים כי תשלום עבור הציור הוא הכרחי. אנחנו שולחים היום את השיק'".

סיפוריהן של מירי וגיתית הם אפס קצה של תופעת תשלומי השוטף פלוס 60. הרשת החברתית גועשת בשיתופים וסיפורים עצובים של הלנת תשלום לעצמאים רבים, חלקם נגמרים הרבה יותר גרוע. בלא מעט מקרים המרדף אחרי התשלום כבר ייאש את נותן השירות עד כדי הרמת ידיים וויתור על התשלום. במקרים אחרים העסק קרס ונסגר כתוצאה משיטת ה"שוטף פלוס".

חלק מהכאב של מולני השכר העצמאים הוא לא רק הפרנסה שמבוששת לבוא, אלא גם תחושת הזלזול. "יש מזמינים שבאמת התאמצו להזיז את התשלום שהיה תקוע למעלה", מספרת יעלה (שם בדוי), "אבל הרבה פעמים קיבלתי תירוצים, סינונים, אמירות כמו 'אוי, שכחתי להעביר את החשבונית, עכשיו היא כבר אבדה, תשלחי לי חדשה' וכו'. הם לא מבינים שזה האוכל לילדים שלי, זה לא מותרות בשבילי. ובעיקר לא נעימה ההרגשה שאני צריכה לרדוף אחריהם ולהתחנן כאילו אני מקבצת נדבות. זה שכר שמגיע לי ביושר".

טל ביסמוט, העוסקת בדיבוב, קריינות ותקשורת, משתפת גם היא בקשיי השיטה: "קרה לי ממש בתחילת הדרך שקריינתי פרסומת לאיזה גוף גדול. כל חודש מרחו אותי בתירוץ אחר, והתשלום בושש להגיע. הייתי באוטובוס בדרך ללימודים, נשואה טרייה, והתקשרתי להנהלת חשבונות, חצי צועקת עליה חצי בוכה שבשבילם זה בסך הכול כמה מאות שקלים, בשבילי זה שכר דירה. היא הייתה קשובה ונחמדה והבטיחה לקדם את זה. עברה חצי שנה עד שקיבלתי את הכסף. קיבלתי אותו עם טעם מר".

רשימות שחורות של מעכבי תשלומים

מהי בעצם שיטת התשלום הבעייתית המכונה "שוטף פלוס 60"? עצמאי שנתן שירות, מגיש חשבון עסקה או חשבונית למזמין העבודה. בהנחה שמסגרת התשלום היא שוטף פלוס 60, התשלום יתבצע 60 יום לאחר תחילת החודש הבא.

70 אחוזים מהעסקאות במשק משולמות בשוטף פלוס, כך שעסק שמקבל שכר בשוטף פלוס, ינסה לדחות את התשלום שלו לספקי המשנה בשוטף פלוס פלוס. מי יחזיק מעמד במערבולת הזאת? עסקים שיש להם עמידה כלכלית יציבה ויכולים להחזיק את הראש מעל המים. הנפגעים העיקריים הם העסקים הקטנים. על אף שיש נטייה לזלזל בהם, העסקים הקטנים חשובים לכלכלת המדינה והיא תתקשה לתפקד בלעדיהם. הם מספקים מקומות עבודה, מעודדים תחרות בריאה ומפתחים את השוק המקומי. אך שיטת השוטף פלוס היא עצם בגרון בהתפתחותם, ומהווה אולי את אחת הסיבות העיקריות לעובדה ש‑80 אחוזים מהעסקים הקטנים נסגרים שנה אחת בלבד לאחר שנפתחו. למה נסגרים? כי הוצאות שוטפות הם משלמים כל הזמן במיידי: נסיעות, דלק, תשלום לעובדים, שכירות, חומרי גלם, תשלומי מס ומע"מ וביטוח לאומי, שם כל איחור קטן גורר קנסות. אבל ההכנסות? הן יגיעו בשוטף פלוס לא תמיד ידוע.

העצמאי יכול אומנם לנסות להיערך לתשלום ימי השוטף שנקבעו מראש – 30 או 60 יום, אך עיקר המחאה היא על הנגע הרווח של סחבת לא נגמרת בדרך לתשלום לאחר התאריך שנקבע. כבר תקופה ארוכה שעצמאים מנסים להוביל מהלך למיגור התופעה. יאיר אורבך, סטנדאפיסט ויזם, נוהג לפרסם רשימות צל"ש למזמינים ששילמו בזמן. "במשך הרבה שנים אני מדבר עם ספקים שישנו את דרכם, ועצמאים פונים אליי להתייעץ בתחום. אני שמח לראות שקורים שינויים, גם בצד המשלם וגם מצד הספקים".

צופיה לקס, סטנדאפיסטית ויוצרת, מספרת שיש גם רשימות שחורות פנימיות בקבוצות של עצמאים, הכוללות שמות של גופים מליני שכר, במטרה להזהיר את מי שמקבל מהם הזמנת עבודה. "זה עובד", מעידה לקס, "יש מתנ"ס שיודע שהוא סומן בשחור כגוף שלא משלם, וזה מזיז אותו". יוזמה נוספת יצאה מקבוצת 'דתיות עסקיות', שפתחה קמפיין בנושא ויצרה דף פייסבוק בשם "לא תלין".

איך זה נראה מהצד השני? "בדרך כלל יש בעיה במוסדות חינוך", אומרת רעות זילביגר, רכזת חינוך חברתי לשעבר, "הם כפופים לתנאי רשת. ואז, אפילו אם המוסד הספציפי רוצה לשלם בתנאים אחרים, זה בניגוד להסכמי הרשת. יש לדייק בהפניית האצבע המאשימה, כי לעיתים האדם מתוך המוסד שמזמין את השירות אינו קשור כלל ועיקר למדיניות הסחבת הבלתי הגיונית הזאת. מי שעומד מול הספקים הוא דמות סנדביץ'. הרכזת מזמינה ועומדת איתכם בקשר, אבל התשלום לא בידיים שלה, ועל הכתפיים שלה נופל התיאום. אם התשלום מתעכב, למי הספק יפנה? לרכזת שהזמינה. כל ספק ירצה לעבוד עם כמה שיותר רשתות, ואצל רובן המוחלט תנאי התשלום קשים, חודשיים לפחות, בלי בלת"מים ובלי ימי חגים שלא נספרים בשוטף. יש מוסדות חינוך ספורים שמקפידים לשלם באותו יום, בתנאי שהמוסד רשאי לחרוג מכללי הרשת. יש רשתות שמאפשרות למוסדות שתחתיהן לדאוג מראש לתשלום בו ביום, במנגנונים אחרים – תשלומי הורים או קופות אחרות ייעודיות". זילביגר מציעה לספקים עצמאים להתמקח על תנאי התשלום. "לא בטוח שמוסדות יעמדו בתשלום מיידי בגלל מדיניות תשלומים וכו', אבל המצב היום הוא ממש בלתי נסבל", היא מסכימה בצער.

דובר של אחת מרשתות החינוך שביקש להישאר בעילום שם מסביר שהתנהלות הרשתות, כמו גם גורמים אחרים, הן ראי של התנהלות המדינה. יותר מ‑90 אחוזים מהרשתות מתנהלות מתקציב המדינה. מדינת ישראל מעבירה אליהן את התקציב באיחור של שוטף פלוס 120, וממילא הרשת נמצאת בעיכוב מובנה של התשלום לספקים. "כמובן שזה תלוי לא פעם גם בניהול יעיל של הספק – פתיחת תיק ספק, הגשת חשבוניות בזמן, וגם ניהול יעיל בתוך המוסד שמעביר את החשבונית בזמן. כשזה קורה, משתדלים לשלם קודם. כרשת אני יכול למתוח חלק מהתשלום, אבל לא הכול ולא כל הזמן. ויש דרכים גם לייעל – אם הזמנתי קלידן לפורים, כדאי שיעביר את החשבונית כבר בשבט עם סגירת ההזמנה, והתשלום ייספר כבר מאז".

"מהצד אני אגיד לך", הוא מוסיף, "שאני מנהל עמותה בהתנדבות, ועם התקציב שהיינו אמורים לקבל מהממשלה לא הגענו ל‑40 אחוזים מהתקציב השנתי של שנה שעברה. אני מזמין עבודה, ולא יכול לשלם. אני אומר במפורש לספקים, לא מרוע לב וחמדנות: אני לא יכול לשלם לכם אלא בשוטף פלוס, כי אני מקבל את התקציב באיחור ממדינת ישראל. הם בוחרים אם לעבוד איתנו או לא. אז שאני לא אעשה כלום ולא אפעל ולא אזמין? אני מעדיף לייצר פעילות, ולשלם בשוטף פלוס ככל האפשר".

יסכה חיימוב חוותה את בעיות השיטה מכל הכובעים האפשריים, וגם היא מייחלת לשינוי. "עבדתי כמזכירת יישוב וכחלק מתפקידי הייתי משחררת את הכסף והצ'קים. עזבתי את התפקיד גם מהסיבה הזאת. לא יכולתי לשאת את הידיעה שאני מעכבת את הלחם והחלב של הספקים. בתפקיד הבא עבדתי כמנהלת פנימייה, שמתווכת בין הספקים למשלמים. פה הייתי הוגנת ואמרתי בדיוק כמה יהיה השוטף ושבתכל'ס מעכבים אצלנו תשלום גם ל‑120, כי זה הכי מקומם, שמבטיחים משהו ולא עומדים בו. רכזים שמזמינים – תהיו הוגנים ותספרו באמת מה מצב התשלום אצלכם", היא מבקשת, "גם אם מעכבים אצלכם תשלום בחצי שנה, צריך להיות שקוף וכן. כשזו הייתה תמונת המצב, גם הייתי מוכנה לשלם יותר לספקים בגלל שהתשלום הגיע מאוחר יותר".

גם חיימוב מצביעה על התשלום הממשלתי כעקב אכילס: "הרי יש תקציב שנתי. יודעים מה מסגרת התקציב שיש לשנה הקרובה, והרכזת רצה עם זה. המלכוד הוא כשיש הרבה כספים שמגיעים רק בסוף השנה. לא פעם גם קורה שכספים שהבטיחו ממשרדים ממשלתיים, לא מגיעים. הספקים הקטנים הם אלו שהכי נפגעים, הם לא יכולים להרשות לעצמם את הפער הזה. אני עצמאית היום, אגב, ואם לא מתחייבים לי לתשלום בסוף האירוע, אני לא אקח את העבודה או שאתמחר אותה גבוה יותר".

הפתרון לדעת חיימוב נעוץ בהתנהלות העצמאים דווקא: "זה מורכב, אף אחד לא רע בסיפור הזה. אבל כל אחד מהצדדים צריך להעמיד את גבולותיו. הפתרון הוא מלמעלה ומלמטה - כמה שהלחץ יהיה גדול מצד העצמאים, השינוי יקרה. הפתרון בעיניי הוא בהתאגדות של העצמאים. להציב תנאים, לדרוש ולהחתים חוזה עם מדרג מחירים לפי זמני התשלום".

אבל יש גם כאלה שמצליחים להתנהל אחרת. במכון 'בניין שלם' מקפידים מזה כמה שנים, בעמל רב, לשלם בזמן למרצים המשתתפים בכנסי הקיץ הגדולים של הארגון. מי שעומדת מאחורי ההחלטה והביצוע היא אפרת פלדמר, רכזת הכנס. פלדמר עצמה לא רואה סיבה להתראיין, פשוט בעיניה שיש להעביר תשלומים בזמן. בעלה משתף אותנו באחורי הקלעים של ההתנהלות: "הקשר עם המרצים יקר לנו, הם לב הכנס, ולכן אפרת עובדת כבר למעלה מחודש לפני הכנס לאסוף חשבוניות מהמרצים, כדי להצליח לשלם להם בו ביום. גם אם לא קל לאסוף פרטי חשבון, אישורי בנק וחשבוניות ממאה מרצים, היא רודפת אחרי מרצים שלא העבירו פרטים". בשיחה עם הבעל הוא מגלה שאת התקציבים המובטחים לכנס, מכון 'בניין שלם' לא קיבל עד היום.

אז איך מצליחים לשלם בו ביום?

"מתשלום המשתתפים שנרשמו מראש", הוא מספר, "לצערנו, לא לכל ספקי הכנס אפשר לשלם בו ביום, אבל אפרת החליטה שלמרצים נעשה הכול כדי לשלם".

"השיטה – מריחה של הפקידים"

ד"ר אמציה סמקאי, מנכ"ל חברת הייעוץ הכלכלי סמקאי, מאמין שהפתרון כתוב על הקיר: "צריך להפריד בין ממשלה לעסקים. בשוק הפרטי – השוטף פלוס מהווה אשראי לעסקים, זה לגיטימי ועניין של משא ומתן. אבל בכל מה שנוגע לתקציבי ממשלה - אין סיבה שהיא לא תשלם מיד או במקדמות. היא לא צריכה את האשראי, הכסף מתוקצב כבר. הרי מהרגע שהכנסת הצביעה על התקציב, המשרד יודע מה התקציב שעומד לרשותו. זו סתם מריחת פקידים שלא מזדרזים מספיק. לי אישית הממשלה הייתה חייבת 500,000 שקלים במשך יותר משנה וחצי בגלל כל מיני תירוצים וסיבות. השוטף עצמו נספר רק מהרגע שהחשב מאשר את החשבונית, בפרוצדורות ארוכות. זו חלמאות מיותרת שנשענת על תרבות כלכלית רבת שנים, שניתנת בהחלט לשינוי".

לטענתך, כלכלית המדינה יכולה להעביר תקציבים באופן מיידי?

"בהחלט. השוטף פלוס זה כיסוי לחוסר יעילות. עם יכולת המחשוב והמידע, אין סיבה שתשלום יחכה יותר מיום-יומיים. זה מחדל מיותר. הבעיה היא שהסטנדרט נוצר במשרדי הממשלה, וכל השוק מתיישר לפי זה. ככה גם כל בנק מרגיש בנוח להעביר כספים בשוטף פלוס 60. הפתרון נעוץ במשרדי הממשלה. אם המנגנון ישתנה, הכול יהפוך יעיל יותר. צריך לשנות את הנורמות".

"אין פתרונות קסם בכלכלה", סמקאי נחרץ בפשטות הפתרון, גם אם הדרך לשם ארוכה, "צריך להפעיל לחץ באמצעות כלי התקשורת. מתי פוליטיקאי יקבל החלטה? כשזה ישתלם לו מבחינת אלקטורלית, בקולות הבוחרים. צריך להעלות למודעות הציבורית. לזעוק את הנושא, שהציבור יידע להפעיל את הלחץ. היו כמה ניסיונות לשינוי, כמו הגבלת משרדי הממשלה לשוטף פלוס 30, אבל החוק לא נאכף, ומאוד קל לעקוף אותו".

אם ממקדים את הזרקור לעבר החברה הדתית, מתברר ששם הבעיה נפוצה במיוחד. התנהלות גופים דתיים שנוגדת את איסור הלנת שכר הקבוע בתורה, יוצרת אכזבה גדולה יותר מהדיסוננס בין המחויבות ההלכתית להפקרות המתרחשת בשטח.

הרב יעקב אריאל נחרץ נגד התופעה: "הלנת שכר זו עבירה חמורה מאוד. האריז"ל לא היה מתפלל מנחה לפני שהיה משלם שכר שכיר באותו יום". ובאותה נחרצות, הוא לא מוכן לקבל את הקובלנה שהדבר מתרחש רק במוסדות דתיים. "אני עובד עם כל המגזרים, וחשוב לדייק שזו בעיה שרווחת בכל מוסד ציבורי שהוא. אני פוגש את זה גם באוניברסיטאות ובגופים ציבוריים שונים. יש בעיה אובייקטיבית של חוסר תקציב. הגוף שמשלם – לא פעם מעכבים את התקציב שלו. ועם זאת, כל גוף צריך לעשות הכול כדי לשלם בזמן, הכול. על סחורה – זה דיון הלכתי שונה, אבל על עבודת אדם שנותן שירות – צריך לשלם בו ביום. מקובל שמחכים שבוע, שבועיים, עד סוף החודש. אם הוסכם עם נותן השירות עד תאריך מסוים, זה בסדר, אבל אם מעכבים שכר מעבר לכך זו עבירה חמורה ביותר. עוול, עוול, עוול", הוא חוזר ומדגיש.

יש פתרון הלכתי לעניין?

"התורה אמרה שאסור להלין שכר. אחד מחוקי המדינה הראשונים היה חוק הלנת שכר, שקבע קנסות כבדים למליני השכר. החוק הזה צריך לכלול גם את העצמאים. צריך להפעיל לחץ כדי שכבר במושב החורף הקרוב יתקנו את החוק כך שהוא יגן גם על עצמאים". הרב אריאל, שמעביר הרצאות מדי פעם, אומר "אני מכיר את הלנת השכר ואת עיכוב התשלום על בשרי", וכואב את כאבם של אלו שהכנסתם כעצמאים היא עיקר פרנסת משפחתם.

למה הרבנים לא מרימים קול ומוחים בעניין?

"אין לי כלי תקשורת, אין לי דובר. טוענים כל הזמן למה לא שומעים רבנים, למה הרבנים שותקים. איך רוצים שישמעו אותנו? אדרבה, התקשורת צריכה להרים את קולם של הרבנים".

הרב שלמה אישון ממכון כת"ר לכלכלה על פי התורה מחדד נקודה נוספת: "'ביומו תיתן שכרו' מחייב את נתינת השכר ביום שבו מתבצעת העבודה. מקובל לשלם לשכירים בעשירי לחודש הבא. מכיוון שהעובד יודע מראש שהתשלום יגיע אז, אין פה את קיום המצווה, אבל אין פה איסור הלנת שכר מכיוון שזה בהסכמת הצדדים. כך גם אצל עצמאי, לכתחילה היה ראוי שייתנו לו את השכר מיד, אך מכיוון שמראש מסכמים על מועד תשלום, אין פה הלנת שכר. זה מהפן ההלכתי נטו. יש פה גם את ההיבט המוסרי. הראוי הוא כמובן להקדים את השכר כמה שניתן".

אפשר ליישם פתרון למצב הנוכחי על פי התורה?

"הפתרון הוא שהתקציבים הממשלתיים יגיעו בזמן. התורה לא יכולה לעשות קסמים ולייצר כסף יש מאין. אם הבעיה היא החברות הממשלתיות, צריך לדאוג שהתקציבים מהן יגיעו בזמן. ייתכן שכל הקבלנים צריכים להתאגד יחד ולקבוע שוטף מקסימלי. ראוי שיעשו כך, הם תלויים בזה למחייתם ולקיום העסק שלהם. מצאנו בהלכה שיש זכות לעובדים להתאגד ולקבוע כללים סבירים, ויש לכך תוקף הלכתי".

חשוב לציין שהלנת שכר מופיעה ופוגעת לא רק בעצמאים, אלא גם בקרב שכירים, וגם במעגלי תשלום נוספים כמו מענקי מילואים, המשולמים אחת לשנה. אז איך משרטטים חץ לכיוון הפתרון? לחץ ציבורי, העלאת המודעות לנושא או החזרת הכדור לידי הממשלה. אבל מכל אלו עדיין צריך למצוא את מי שייקח על עצמו להוביל לתיקון הכולל.

===============================================================

כללי זהב לקבלת הכסף - טיפים לעצמאים

לקחת עבודה ולרדוף אחרי התשלום, או לוותר ולא לעבוד? עצמאים רבים נדרשים לשאלה מה פחות גרוע. כרמי אור, יועצת כלכלית ומנהלת מיזמי הסברה פיננסיים, נותנת כמה המלצות לעצמאים כדי למזער נזקים.

להקפיד על חוזה עבודה מסודר וחתום, לתת הנחות למשלמים ביום העבודה ותוספת ריבית למעכבי תשלום.

להשאיר רזרבה כלכלית זמינה של שלושה עד שישה חודשי קיום לעת הצורך, ולוודא שתמיד הקופה הזאת מלאה, כדי להימנע מאשראי בנקאי יקר.

לנהל מעקב גבייה צמוד ולערוך יום גבייה לפחות פעם בחודש, לא להזניח.

לבקש צ'ק ביטחון במידה שהתשלום יתעכב.

לנהל משא ומתן לכללי תשלום ולצמצום ימי השוטף.

להעביר חשבונית מרגע הזמנת העבודה כדי להתחיל את ספירת השוטף, כך שביום העבודה התשלום כבר יהיה מוכן.

לא להתפשר על קבלת צ'ק בתום העבודה, אפילו דחוי לשוטף פלוס כפי שנקבע.