הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

ברכת הגומל למנהג הספרדים

שאלה: אני נוהג כמנהגי ספרדים, ולכאורה לפי מנהגנו, כל חולה – אפילו חולה בשפעת קלה שנאלץ לשכב יום אחד על מיטתו – צריך לברך "הגומל" לאחר שיתרפא, שכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריט, ח) שכל מי שהיה חולה עד שנאלץ לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך "הגומל". ולדעת הרמ"א, מברכים "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.

וכן כל מי שנסע בדרך שארכה יותר משבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", וכפי שמבואר בשולחן ערוך (ריט, ז), שלמנהג אשכנז אין מברכים "הגומל" על דרך מעיר לעיר, "שלא חייבו (הגומל) אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה (שמצויים שם) חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך". וכיוון שמהלך פרסה הוא כשבעים ושתיים דקות, הרי שצריך לברך לפי מנהגי ספרדים "הגומל" על כל דרך שארכה שבעים ושתיים דקות.

אולם בפועל, לא נפגשתי במקרה שחולה יום אחד מברך "הגומל", ואפילו חולה שפעת איני זוכר שבירך "הגומל". וגם לגבי הנוסע בדרכים עירוניות, שפסק הגרע"י שאם במשך היום נסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", אין מי שנוהג כך למעשה, שהרי רבים האנשים שנוסעים כך בכל יום לעבודתם ואינם מברכים בכל יום "הגומל". השאלה היא: האם יש למנהג הספרדים שאינם מברכים "הגומל" על מה לסמוך?

תשובה: נתחיל בביאור דין חולה, וממנו נמשיך לדין נוסע ושאר דיני "הגומל".

איזה חולה צריך לברך

למעשה, בני כל העדות צריכים לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת כדי לרפא את החולה. ואף שפסק השולחן ערוך שכל חולה שיתרפא יברך "הגומל", זה היה משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, אם החולה לקה באנגינה או שהוא חולה סוכרתי שנמצא במצב מסוכן. וכפי שמצינו לעיתים בסיפורים מהעבר, שאנשים שתפקדו כבריאים לגמרי נפלו למשכב יום אחד ונפטרו לבית עולמם. לכן רבים מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, הורו שכל שנפל למשכב – גם אם חשבו שאין במחלתו שום סכנה – כשיקום יברך "הגומל", שמא הייתה במחלתו סכנה. וכפי שמובא בבית יוסף מקור לזה מדברי הירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה... כל החולי בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). וכפי שכתב הרמב"ן, ומלשונו ציטט בשולחן ערוך: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה... אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון" (ריט, ח), והעולה לגרדום כמובן נכנס לסכנה. וכן מבואר ממה שהעתיק בבית יוסף את דברי הרשב"א בתשובה (א, פב): "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמיים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן פסק בשולחן ערוך שם. הרי שלכל הדעות בירכו "הגומל" רק מפני הסכנה שהייתה במחלה, אלא שלשולחן ערוך בכל מחלה יש סכנה מסוימת, ואילו הרא"ש והרמ"א הורו שיש לברך רק על מחלה שסכנתה הייתה ניכרת וידועה.

יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו רק כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אומנם רבים חלקו עליו וכתבו שגם חולה ששכב פחות משלושה ימים צריך לברך לפי מנהגי הספרדים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם נראה ברור שבכל אופן לדעת השולחן ערוך – אין לברך על מחלה שברור שלא היה בה סכנה.

רק חולה שהיה בסכנה מברך

לפיכך, לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש כיום אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה. והסימן לכך: שזו מחלה שמתירים לחלל עליה את השבת כדי להציל את החולה. אומנם לעיתים מחללים שבת ומסיעים חולה לבית החולים מחמת הספק, ולבסוף מתברר שהחולה לא היה בסכנה, וממילא ברור שלא יברך "הגומל"; אבל לאחר מחלה שהחולה בה היה בסכנת נפשות עד שהיה ראוי לחלל עליו שבת, מברכים "הגומל".

הנוסעים בכביש אינם בסכנה

כיוצא בזה לגבי הולכי דרכים: הכול מסכימים שהברכה על ההצלה מהסכנה, אלא שנחלקו האם על סכנה רחוקה יחסית שהייתה בהליכה מעיר לעיר מברכים. אולם בכל אופן דובר בסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שבנסיעה בכבישים בזמננו, שכן בעבר כשהלכו ברגל או על בהמות, מי שנקע את רגלו בדריכה לא נכונה או שנפצע מנפילה, היה עלול להתקשות לסיים את דרכו ולמות מצמא או מזיהום שלא טופל. גם סכנת השודדים הייתה מרובה, ופעמים שהשודדים רצחו את בעלי הרכוש או שמכרום לעבדים. לכן אמרו בירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). זו הייתה אחת הסיבות לכך שאנשים מיעטו במסעות, ורוב האנשים במשך כל חייהם לא יצאו מתחום מושבם, וממילא לא הוצרכו לברך "הגומל" על היותם הולכי דרכים. על פי זה פסקו המחמירים לברך על כל דרך בין עירונית.

אולם כיום הדרכים בטוחות. זה אחד ההישגים הגדולים של התקופה המודרנית, שנסיעות והובלת סחורות נעשו קלות ובטוחות, ועל ידי כך הוזלו עלויות המזון והבגדים ושאר המוצרים, ונעשה יותר משתלם להשקיע בהמשך פיתוחים טכנולוגיים שגם אותם אפשר יהיה להוביל ולשווק בכל העולם.

סכנת תאונות אינה נחשבת סכנת נפשות

יש שרוצים לטעון שגם כיום, כיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. כמדומה שאם נחשב את הדקות שאנשים יורדים במדרגות לעומת הדקות שנמצאים בנסיעות, נמצא שלא פחות אנשים נהרגים ונפצעים במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות. כיוצא בזה, אם נחשב את האנשים שטובעים בים או נהרגים מחמת החלקה באמבטיה, נמצא שסכנת הדרכים מעטה בהרבה. כמובן אין בדבריי כדי להפחית מחשיבות החינוך לזהירות בדרכים, שכן בזכות החינוך לכך אכן סכנת התאונות פוחתת באופן ניכר.

לסיכום, לכל המנהגים אין לברך "הגומל" על נסיעות בין עירוניות במדינות מתוקנות.

ברכת הגומל נועדה למקרים מיוחדים

צריך להוסיף שברכת "הגומל" נועדה למקרים מיוחדים ולא נתקנה כברכה שגרתית. ראיה לכך שיש אומרים שכל מי שצריך לברך "הגומל" היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קורבן תודה. כך כתבו הרא"ש (ברכות ט, ג), אור זרוע (הל' פסחים רנב) וסמ"ג (עשין קפג). ובחיי אדם (לאחר כלל סט) כתב סדר אמירת קורבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור הקורבן, שלא ייתכן שבעקבות חורבן בית המקדש יהיו החוטאים נשכרים. אומנם לדעת רבים, למי שצריכים לברך "הגומל" הייתה רק מצווה להביא קורבן תודה – אבל לא חובה (רש"י ויקרא ז, יב. ועי' ר"י פערלא לסמ"ג עשין נט). בכל אופן, אפשר להבין שאין מדובר בברכה שאדם מברך אותה בתדירות (ראוי לציין שהפסקים העיקריים על ברכת "הגומל" אחרי נסיעה נכתבו לפני כשבעים שנה, ביבי"א חלק א ובנתיבי עם).

האם לברך אחרי טיסה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי הטסים במטוס. יש שהורו שאינם צריכים לברך משום שהטיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז).

לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך "הגומל" לאחר טיסה. הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט) ביאר שברכת "הגומל" נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה – כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך "הגומל". למרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מאחר שיצא אדם מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. קל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה – יש לברך אחריה "הגומל" (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם החזון איש). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות שבעים ושתיים דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת "הגומל" נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות – עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר טבעי ושגרתי לאנשים, ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. ואם זה שאינו רגיל בטיסות ירצה, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, מכיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים (שכן ברכת "הגומל" אינה תלויה רק בסכנה, אלא גם אירוע מטלטל וטראומטי כמאסר שאין בו סכנה מחייב ברכה).

לתגובות: [email protected]