מחבלים ליד הגדר בעזה
מחבלים ליד הגדר בעזהצילום: רויטרס

מנהיג החמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר, מכריז שאינו רוצה מלחמות, מה שעדיין לא ניכר בשטח. על המשמעות של דבריו שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ד"ר גדי חיטמן, איש אוניברסיטת אריאל, מומחה לזירה הפלשתינית.

בניתוחו של ד"ר חיטמן דבריו של סינוואר אינם אלא ניסיונו של מי שמצוי במצוקה להצהיר הצהרות שאין מאחוריהן כיסוי, אלא אך ורק שאיפה להשתחרר מהמצור על עזה, מה שיביא לקץ ההפגנות נגדו ובמקביל יאפשר לו ולאנשיו להתחמש ולהיערך לקראת הסבב הבא של עימות מול ישראל.

"הוא במצוקה ורוצה להסיר את המצור ולכן הוא עושה מעשה יאסר ערפאת לפני 30 ו-40 שנה ולכן הוא מתראיין ואומר 'תעזרו לי. אני במצוקה'. הוא רוצה להוציא את העם הפלשתיני שבעזה מהמצור ולכן שקט ייענה בשקט. זו הסיבה שהוא עושה את הדברים האלה".

"הפרדוקס הוא שהוא אומר שהוא מתראיין כי הוא מזהה הזדמנות אבל האמת היא שאני מתקשה לזהות את ההזדמנות הזו. הרי היו אינספור הזדמנויות לפתור את המשבר בינינו לבין חמאס ובינינו לבין הפלשתינים בכלל, והוא לא ניצל אותן, אז איזו הזדמנות יש עכשיו? מי יתקע לידיו שממשלת ישראל בכניסתה לשנת בחירות תעשה מהלכים שוברי שוויון בזירה הפלשתינית ללא תמיכה של דעת הקהל הישראלית? איזה מנהיג ישראלי יעשה דבר כזה?".

חיטמן מוסיף ומציין כי למרות טרור העפיפונים ניתן להגדיר את התקופה הנוכחית כשקט יחסי, שקט שאין בו עימות חריף כדוגמת המבצעים הצבאיים שהיו עד שנת 2014. בהקשר זה הוא מזכיר גם את דבריו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, איש תנועת העבודה, שאמר בשעתו שכל מה שאנחנו רוצים הוא להקפיא מצב ולתת לפלשתינים להתנהל באוטונומיה לענייניהם הפנימיים. "זו הייתה עמדת ראש הממשלה של מפא"י ההיסטורית. עברו חמישים שנה. נכנסנו למלחמת התשה ואנחנו עדיין בתוכה והיא סיזיפית ופעם היא כוללת עפיפונים, פעם דאונים ופעם מנהרות".

באשר לדברי סינוואר אומר ד"ר חיטמן: "הוא רוצה להתעצם לקראת השלב הבא. היה מאתגר יותר אם הוא היה אומר שהוא רוצה שקט ומזמין את הצד הישראלי לדיון על הסדר מדיני עם הרצועה. זה היה מעביר את הכדור לצד הישראלי וכאן היו צריכים להחליט אם מדברים עם ארגון טרור כמו החמאס או לא, כמו שהיה בתקופתו של ג'יימס בייקר כמזכיר החוץ לפני שלושים שנה כאשר נתן לאש"ף את מתנת ההכרה בו, מה שבלבל אותנו והחל הוויכוח אם מדברים עם אש"ף או לא, שמיר אמר לא, פרס אמר כן, רבין התלבט והתוצאה הייתה אוסלו".

כשהוא בוחן את דבריו של סינוואר מזהה ד"ר חיטמן הפנמת פער הכוחות בין חמאס לישראל כמי שאינו מתכוון להיאבק ברוגטקות מול מעצמה גרעינית, ו"לכן כל מה שהוא רוצה כרגע זה שקט תמורת שקט להסרת המצור, כדי שבעזה הרוחות יהיו רגועות יותר, לא יהיו הפגנות בכל שני וחמישי בעזה והוא יוכל לקיים את האוכלוסייה בעזה, כשברקע יש איום על עזה מצד אבו מאזן להקפאת העברת משכורות אם ההסדרה לא תגיע למקום שאבו מאזן רוצה. במקביל הוא רוצה להתעצם צבאית לקראת יום פקודה, כדי שיוכל אז לפגוע בישראל ולהציק לה ובכך לקפל את הדרג המדיני בישראל למצב שיהיה נוח יותר לתושבים בעזה".

באשר למטרותיו ארוכות הטווח של סינוואר ושל ארגונו החמאס, מבהיר ומדגיש ד"ר חיטמן כי היעד הוא השתלטות כוללת על הזירה הפלשתינית, ולשם כך הוא ממקד מאבק בישראל על מנת להוכיח שהוא אינו נוהג כ"משת"פ" אבו מאזן אלא נאבק את מאבקו של העם הפלשתיני. במקביל, מזכיר חיטמן, כאשר רוצים בחמאס יודעים שם גם להכות ולפגוע באנשי הפתח' כפי שהיה כאשר ניסו להתנקש בשיירה של ראש ממשלת הרש"פ, חמדאללה.

על המאבק הזה בין שני הכוחות המובילים בקרב הפלשתינים אומר חיטמן כי יש לזכור שמדובר בשתי חברות שונות במהותן, האחת דתית והאחת חילונית. אמנם ניתן לדבר על מרכיבים משותפים בין השניים כדוגמת סוגיית האסירים, השיבה, ירושלים והמאבק באויב הציוני, אבל כאשר הדברים יורדים לרמת הפרקטיקה הפוליטית מול ישראל, נפתח הוויכוח הפנימי בתוך הזירה הפלשתינית ועיקרו הוא מה האינטרס הכולל, חברה דתית או חילונית.