עומדים על המשמר כבר 45 שנים

גדוד 184 ספג אבידות רבות במלחמת יום הכיפורים. אברהם אלמוג ישב בבור בקריה, קיבל את רשימות הרוגים והחליט לחזור לפקד על חייליו.

אורלי הררי , כ"ו בתשרי תשע"ט

קצין בגדוד 184
קצין בגדוד 184
צילום: דובר צה"ל

''בשנת 73' הדור שלי הציל את המדינה, ועכשיו אתם צריכים להמשיך לעמוד על המשמר". זהו המסר שמעביר תא"ל במיל' אברהם אלמוג, אשר פיקד על גדוד 184 של חיל השריון במהלך מלחמת יום הכיפורים, למפקדים הנוכחיים בגדוד ובחטיבה בכלל.

סיפור הגבורה של גדוד 184 במלחמת יום הכיפורים הוא סיפור יוצא דופן, על גדוד שריון שלחם בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, והביא להישגים משמעותיים תוך ספיגת אבדות קשות. הגדוד הצליח לבלום את הכוחות המצריים, על מנת לכבוש את ה"חווה הסינית" וכך צלח את תעלת סואץ.

בסיפורו של הגדוד במלחמה, שזור סיפורו של מפקד הגדוד דאז, תא"ל במיל' אברהם אלמוג. אלמוג סיים את תפקידו כמפקד גדוד 184 כחודש לפני המלחמה, ועבר לשמש בתפקיד מפקד גיסות השריון. כאשר פרצה המלחמה, מונה אלמוג להיות קצין האג"ם של חיל השריון. כך, מתוקף תפקידו, ישב בבור שבקריה, ואליו הגיעו רשימות ההרוגים בקרבות.

כשגילה אלמוג שבשלושת ימי הלחימה הראשונים נהרגו 38 חייליים מהגדוד, וביניהם המג"ד שהחליפו בתפקיד, רס"ן שאול שלו (ז"ל), החליט מיד כי עליו לחזור ולפקד על הגדוד בלחימתו, וכבר ביום שלמחרת, הגיע לשטח ותפס פיקוד.

בלילה בו הגיע אלמוג לשטח, מצא לוחמים ומפקדים מפוייחים ומלוכלכים, כאשר מאחוריהם שלושה ימי לחימה בגזרה, ואבדות רבות שספגו. הוא מספר כי הדבר הראשון שאמר למפקדי הפלוגות כשהגיעו לפגוש אותו היה: "לכו, תתקלחו, תתגלחו, תתארגנו, ושובו לדבר איתי". אלמוג מספר גם כי שלושים שנים לאחר מכן, אחד המפקדים הללו אמר שמה שעשה אלמוג באותו לילה היה "להחזיר אותם לחיים".

במהלך ימי הלחימה הבאים, המשיכו חיילי הגדוד במשימתם, בהימצאם על קו הגבעות, כאשר יורים עליהם טילים נגד טנקים, והם- לומדים להתחמק, גם כאשר יורים עליהם טילים רבים בו זמנית, ויורים חזרה, עד שהגיע הלילה בו חלה תפנית.

נקודת המפנה חלה בזמן התקפה מצרית- הסתערות של טנקים לכל אורך החזית על מנת להמשיך לכבוש שטחים, בעוד שהטנקים של הגדוד נמצאים בעמדות. במצב זה, פגעו הטנקים של גדוד 184, על אף מספרם הקטן באופן יחסי, במספר רב של טנקים של האויב. המצרים נכשלו בהתקפתם. לאחר מכן החל מבצע "אבירי לב", כאשר משימת הגדוד היא כיבוש החווה הסינית, בית המשאבות.

בדרכו לבצע את המשימה, נתקל הגדוד באש כבדה, מטווחים קצרים וארוכים, בשלבים שונים של הדרך, כאשר לאט לאט הגדוד מאבד עוד ועוד טנקים מאש אויב, אך בכל פעם ממשיך, מתאושש ושב למשימתו. גם הטנק של אלמוג נפגע במהלך הקרבות, אך שב לתפקד במהרה.

בשלב מסוים, מגיעים ומתאספים שמונה מטוסי אויב ומפציצים את האזור בו הגדוד נמצא, אך למזלם של החיילים והמפקדים, אלה מפספסים את יעדם ואף פוגעים ביעד אותו היה צריך הגדוד לכבוש, וכך אכן עשה לבסוף. הגדוד המשיך להגן בגזרתו עד לכניסת הפסקת האש ב22 באוקטובר 1973.

גם היום ממשיך הגדוד להיות משמעותי ורלוונטי, אף בהיותו גדוד מילואים תחת חטיבת הביזון, הלוא היא חטיבה 14.

אברהם אלמוג
צילום: דובר צה"ל

מפקד הגדוד הנוכחי, סא"ל במיל' אבי שחר, מספר "כשהשתחררנו למילואים חשבנו שפספסנו את המלחמות הגדולות, כי מאז שנת 82' לא היו צווי 8, ופתאום הייתה מלחמת לבנון השנייה, חומת מגן, עופרת יצוקה, ועמוד ענן, ויצא שאני כבר עם ארבעה צווי 8 מאחוריי. להגיע, להתגייס ולעזוב הכל מבלי הכנה מוקדמת, לרוץ למבצע או למלחמה זה משהו שהוא מאוד משמעותי ומאוד חזק.

''אברהם אלמוג תמיד חוזר ואומר לנו שהחבר'ה של הפלמ"ח התחילו והקימו את המדינה, הדור שלו בשנת 73' הצילו את המדינה, ועכשיו התפקיד שלנו הוא להמשיך ולעמוד על המשמר. זה אכן התפקיד שלנו, ובשביל המטרה הזו אנחנו עושים את כל המאמצים להיות הכי מקצועיים".

הוא ממשיך ואומר "לא משנים סוגי הכלים- לאורך השנים לחמנו עם כמעט כל סוגי הטנקים הקיימים בצה"ל, ומה שמשנה בסוף זה האנשים, והאנשים פה איכותיים. היום אנחנו חטיבת המילואים-שריון הראשונה שחתומה על הצטרפות ללחימה בעזה בעת הצורך. בעמוד ענן התגייסו המונים, ובצוק איתן הרגשנו שאנחנו כמעט שם. לאחר שבשנת 73 הגדוד היה היחיד שנשאר בתעלה לאורך כל הלחימה, אנחנו מלמדים את החיילים היום להכיר את הגזרה ברמה הכי אינטימית, כפי שהכירו חיילי ומפקדי הגדוד אז, ערב המלחמה".

שחר אף מציין כי "היום חטיבה 14 לדורות הלוחמים ששירתו בה מקימים ביחד אנדרטה להנציח את העשייה, את הלוחמים והחללים כדי להזכיר ולזכור. זה מדגיש את הרצף שלנו בשרשרת."