40 דקות אחרי המראת המטוס מנמל התעופה בן גוריון נראים אורותיה של העיר לרנקה ("עיר הקברים" בתרגום חופשי) בקפריסין. דקה אחרי כן כשהמטוס נוחת אתה רואה מסביבך ים, חוף ועוד ים.
עשר דקות נסיעה נוספות ואנו בבית הקהילה היהודית ספונים בתוך הצריף היחיד שנשאר ושימש את הבריטים כדי לכלוא כאן קרוב ל-53,000 מעפילים במשך כשנתיים וחצי. 2000 תינוקות נולדו כאן.
הצריף הרעוע מחזיר אותנו כמעט 80 שנה אחורה.
לאחר פרסום 'הספר הלבן' הבריטי במאי 1939, שהגביל את מכסת העולים היהודים שהורשו להיכנס ארצה, הקימה ממשלת המנדט הבריטי מחנה בקרבת עתלית, שיועד לשמש כמרכז מעצר של עולים בלתי-חוקיים שהתדפקו על שערי הארץ.
עם הגידול בשיעורי ההעפלה בקיץ 1946 התמלא מחנה המעצר בעתלית. הבריטים החליטו להתחיל ולגרש את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין, כאמצעי להרתעת היישוב היהודי מהמשך מפעל ההעפלה, בתקופה שבין אוג' 1946 לאפר' 1948.
מעמד העצורים היה כשל שבויי מלחמה. המחנות נוהלו בפיקוח משותף של משרד החוץ הבריטי, משרד המושבות, ממשלת המנדט והצבא הבריטי, אולם הניהול הפנימי במחנות היה כולו בידי העצורים באמצעות נציגי המפלגות הציוניות ושליחי ה'הגנה'. התארגנות חשאית מטעם ארגון ההגנה של המעפילים, שהוקמה ונוהלה ע"י אנשי פלמ"ח, נקראה 'שורות המגינים'. במסגרתה התאמנו כ-11,000 מצעירי המחנות באימוני צבא, עם רובים ואקדחים מעץ, לקראת עלייתם לארץ. כ-7,000 מהם הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם.
זו גם היתה הסיבה לכך, שגם לאחר קום המדינה ועזיבת הבריטים את ארץ ישראל בה' באייר, סירבו הבריטים לאשר עליה לישראל כדי שלא יפרו את האיזון המלחמתי כלשונם ויעזרו לצבא שאך זה עתה הוקם.
ארבעה מחנות הוקמו באי השכן , כשכולם מוספרו.
מחנות שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". המקום שבו הוקמו אוהלים כונו "מחנות קיץ".
אחד מהם מחנה 70 הוקם מערבית לדרך הפטרולים שהקיפה את מחנות 64-68, והוא שוכן ליד בית הכלא הבריטי באזור קסילוטיבו. המחנה היה מחנה אוהלים מאחר שאי אפשר היה להוציא חומרי בניה מבריטניה. האוהלים נועדו להכיל כעשרה דיירים. השריד היחיד שנשאר כיום הוא משטחי הבטון עליהם הוקמו האהלים. המחנה נפתח באוקטובר 1947 ופעל כשנתיים וחצי.
לא הרחק מהמחנה, בעיירה מנומנמת דהקליה, מוצבת אנדרטת זיכרון והוקרה לתושבי העיירה שסייעו לתושבי המחנות בדרכים שונים, תוך כדי סיכון עצמם.
חיי היהודים בקפריסין
העיתונאי והחוקר מנדי ברונפמן הוציא לאחרונה ספר על הקהילה היהודית בקפריסין בימינו והוא מסביר לנו שבעקבות "מרד התפוצות" שארע לפני 2130 שנים, נכחדה הקהילה היהודית באי ומאז חיו בה מספר לא גדול של יהודים לתקופות לא רציפות. כך, למשל, בשנת 1571, לאחר שהטורקים כבשו את האי, הם ניסו ליישב משפחות יהודיות עשירות מיוון באי אך הניסיון לא צלח במיוחד.
ההיסטוריה היהודית בקפריסין (כיום חלק מהאיחוד האירופאי, אבל משתייכת ליבשת אסיה) כמו בכל מדינות האזור, עמוקה מאוד. בתקופת בית המקדש השני חיתה במקום קהילה גדולה של יהודים ואף נמצאו בקפריסין מטבעות שהטביעו החשמונאים.
ניתן להבין מדוע בתודעה הקולקטיבית היהודית נצרב שם האי קפריסין כמקום שאליו הוגלו המעפילים שרידי התופת מאירופה על ידי שלטונות המנדט הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה. זיכרון יום יומי מקפריסין אנו מקבלים בפיטום הקטורת שם אנו מתוודעים ליין קפריסין.
בחלוף השנים הפך האי קפריסין למוקד תיירות ונופש לישראלים רבים, כמו גם כבסיס לעסקים. עם השנים עלה הצורך במיסוד קהילה יהודית על כלל הפעילויות החוסות תחת קהילה יהודית החל להיות משמעותי.
התפתחות משמעותית, שהובילה ברבות השנים למהפכה של צמיחה והתחדשות בלתי רגילים בקרב הקהילה היהודית בקפריסין – נרשמה עם הגעתו של הרב אריה זאב רסקין עם משפחתו לאי לפני 16 שנה לאחר שנבחרו להיות שלוחי חב"ד במדינה הזעירה.
באי נמנו אז רק 50 יהודים, מרביתם מבוגרים והסיכוי לקהילה שתקום שם היה נראה תלוש מהמציאות. אבל המציאות עולה על כל דמיון והיום האי שופע יהודים. כיום מפעיל הרב רסקין ארבעה בתי חב"ד באי.
בימים אלו, הונחה אבן פינה למוזיאון היהודי, הוקם מלון כשר למהדרין "רמון" שבאחד מאגפיו בית חב"ד ובית הקהילה היהודית. במקום פועלת מסעדת שף, ארוחות ותפילות ומרכז מידע על כל הנעשה באי.
ורגע לפני שעזבנו את האי הסתקרנו מאד לדעת איך נמצא הצריף הבודד? מסתבר, שאיכר קפריסאי (החקלאות באי פורחת), הסתיר בתוך מבנה פח שלא ידע על מהותו, את הטרקטור שלו מחום היום וצינת הליל. מישהו הלשין עליו, המידע זרם למשטרה והיות ועד היום פזורים מחנות בריטים ברחבי האי, השלימו הבריטים את המלאכה וניאותו להעביר את הצריף לרשות המוזיאון היהודי. פינה יהודית מלפני שבעים שנה.
עשר דקות מהצריף, בשדה התעופה ערבוב של עמים רבים. טיסה לבירות, טיסה לטהרן וגם טיסה בלי עיכובים אחרי 70 שנה לתל אביב.