בשבע מהדורה דיגיטלית

הפנים היפות של הטכנולוגיה

התורים השקטים והמסודרים בבתי החולים ובמרפאות, הקשר בין חלקי המשפחה המפוזרת, כולם בזכות הווטסאפ ופתרונות טכנולוגיים נוספים

ד"ר חנה קטן , ב' בחשון תשע"ט

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: אלירן אהרון

כרופאה עם פז"ם של שלושים שנה, אני מוצאת שחדרי המיון וגם מרפאות טר"ם, סניפי קופות החולים ובתי המרקחת, אינם כמו פעם.

כן כן, עליית הדורות. אין ויכוחים קולניים ואימתניים מול מזכירה מכווצת ומבוישת על התור לאחות או לרופא, ונדיר יותר למצוא מטופלים שיושבים על קצה הספסל בהמתנה זעופה, מלכסנים מבט לשכן בחשש שיעז לעקוף את התור המקודש. ובכלל - השקט והשלווה שוכנים תדיר בחדרי ההמתנה.

האם זה בגלל שהתרחשה בארצנו התקדמות מוסרית של מתינות ורחבות לב, שמגדלת אנשי מידות מלאי דרך ארץ? חוששני שעדיין לא זה המצב. הכול בזכות הווטסאפ. כל אחד ממוקד מבט במכשיר שלו, כך שהתור לא מטריד אותו במיוחד. למה לבזבז כמה שניות יקרות בהרמת המבט אל עבר דלת הרופא, אם אני עלול להפסיד משהו? בסוף הרי גם תורי יגיע.

גם את פרלמנט הגוגל-גרופ המשפחתי אני זוקפת לפלאי הטכנולוגיה. זכיתי להיות חלק משבט גדול שהקים קבוצת מייל ואנחנו משתפים זה את זה בהגיגים ששותפים להם כולם, למגדול ועד קטן. בעיקר דברי תורה, רעיונות על פרשת השבוע, שאלות הלכתיות ומוסריות ועוד. זהו מיקרו-קוסמוס פרטי שלנו שבו אפשר לריב בכיף, לאמן את שריר הכתיבה, ובד בבד להחליף דעות בענייני השקפה, אמונה, וגם קצת פוליטיקה. אברכים מהר המור ונשות הר הבית, חב"דניקים ואנשי הגבעות, בסיעור מוחות משותף. חוויה שלא מהעולם הזה.

לא רק מבחן התוצאה

אחד מהנושאים שזכה לדיון נרחב לאחרונה הוא עידוד תרומת איברים מהחי, אונת כבד, ריאה, כליה כמובן, ועוד. הידעתם ששישים אחוזים מתורמי הכליה בארגון 'מתנת חיים' שייכים לציבור הדתי-לאומי? יש לי שתי גיסות ברוכות ילדים שתרמו כליה בהצלחה. אחד מהכותבים תהה אם הציבור שלנו איננו פשוט שק חבטות שתורם משלו בכל התחומים וגם חוטף מכל הצדדים. ואני חושבת אחרת. הציבור שלנו הוא לא שק חבטות ולא פראייר, כי אם צדיק. כמו שהאיש היקר שלי אומר תמיד, "משבח אני את הפראיירים, עליהם העולם עומד". והכול מבחירה חופשית, אף אחד לא כופה עלינו. פשוט אנחנו חמדני מצוות בטירוף. עד כדי כך ההתלהבות ממצוות שבין אדם לחברו קיימת בציבור שלנו, שאני רואה במרפאתי נשים צעירות שטרם סיימו את הקמת המשפחה, שבוער בהן לתרום איבר, ואני מבקשת מהן להמתין קצת. אפשר כמובן לתרום בינתיים דם, טסיות, שיער. רק לפתוח את הלב.

אני לא חושבת שאפשר לשפוט את הציבור לפי מבחן התוצאה - כמה תרמו וכמה לא. ישנם אנשים רבים (כמוני, למשל) שהיו שמחים לתרום, אבל לא זכו לגוף בריא דיו. אכן חלק מהשמחה של מי שזכה לתרום הוא בכך שה' זיכה אותו בבריאות שלמה ברמ"ח ושס"ה, אחרת היה נפסל בדרך. בדיוק כמו שאני לא מהללת נשים ברוכות ילדים. שהרי מי כמוני יודעת שהמון נשים רוצות הרבה ילדים, וריבונו של עולם מחליט בשבילן אחרת, והן לא גיבורות או צדיקות פחות מנשים ברוכות ילדים. הנשים הוולדניות פשוט קיבלו מתנות יקרות מריבונו של עולם, וזה מחייב. אם הפקידו בידייך כל כך הרבה אוצרות, כנראה שאת ראויה לכך, אך גם מוטל עלייך עמל התואם את המתנות שקיבלת.

לעקוף ולהציץ

ומה עושה מי שרחוק מאוד מהטכנולוגיה, ולא מבחירה? לאחרונה פורסם סיפור של בחור צעיר מאינדונזיה ששרד בלב ים על סיפונו של מתקן דיג קטן שנסחף לעומק הים. במשך שבעה שבועות שהה לבדו באמצע האוקיינוס ההודי על מעין רפסודה קטנטנה, עד שניצל בידי צוות של ספינה שחלפה לידו. "חשבתי שלעולם לא אפגוש שוב את הוריי, אז פשוט התפללתי מדי יום". כך סיפר. הוא הגיע לתובנות רבות בתקופה מאתגרת ומיוחדת זו, למרות שמתוקף תפקידו היה רגיל בבדידות. כמו שהרב סולובייצ'יק כותב בספרו 'על התשובה' – ההתרחקות מדבר חשוב עשויה להביא על כנפיה את הגעגוע העז. הרב מתאר כמה הוא היה נותן תמורת שיחה של חמש דקות עם אביו מורו ורבו שנים אחרי שנפטר.

כזקנה ורגילה בכבישים מימים ימימה, אין ספק שאחת הסיטואציות שמאתגרת את מידת הסבלנות והאיפוק שלי היא נסיעה לאחר משאית עצלה כשאני ממהרת לעבודה, ובמיוחד כשהמזכירות דואגות לעדכן אותי שנשים ממתינות בקוצר רוח לבואי. מהמפורסמות הוא שנהגים ממין זכר נוטים לקחת סיכונים כחלק מהפגנת האגו הגברי, אך נשים תיקחנה סיכונים בנהיגה רק אם יש לכך סיבה מוצדקת, כמו מטופלות קצרות רוח. אז גם פה, הטכנולוגיה משתדלת לתת לנו רמיזות לגבי המסע שמצפה לנו, להרגיע ולמנוע לקיחת סיכונים בעקיפות מיותרות. חברת סמסונג פיתחה מצלמה קטנה שניתן להתקין על גבי השמשה הקדמית של משאית שחוסמת את טווח הראייה. המצלמה מחוברת למסך ענק הממוקם באחורי אותה משאית, והוא מקרין לכל הנוסעים מאחור את הכביש שלפני המשאית, שידעו אם כדאי להם לקחת סיכון בעקיפה או לא.

אולי גם כולנו קצת כך, בתחומים אחרים בחיים. מנסים לעקוף ולהציץ מעבר לפרגוד. כמה היינו רוצים לדעת שהילד הזה יתחתן כבר בשמחה, שהזוג הזה ייפקד, ומתי. אבל אולי עדיף שנשקיע את מבטנו בהווה, במה שקורה כעת, בווטסאפ אמיתי כאן ועכשיו, וניתן לריבונו של עולם להתעסק בעקיפות מסוכנות ובתחזיות התנועה לכיוון היעד.

לתגובות: drchana2@gmail.com