השמיים הם לא הגבול

אי שם באוקטובר 2010, התיישבו להם שלושה חבר'ה צעירים כבני שלושים בפאב תל אביבי.

השלושה, יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן וינטראוב, אפילו לא לגמרי הכירו זה את זה מקרוב. מה שקשר אותם יחד הוא חלום משותף, כזה שכל אחד מהם חלם עליו בילדותו: להגיע לירח.

הטריגר למפגש היה תחרות שיזמה ענקית האינטרנט גוגל, שנקראה "גוגל לונאר אקס פרייז". מטרת התחרות הייתה לעודד חברות פרטיות, שאינן מדינות, לשגר חללית לירח. בש ניסה לשכנע את שני חבריו להצטרף איתו לתחרות. "אני מגיע רק אם אתה רציני לגבי זה", אמר לו דמרי בשיחת טלפון. בש היה רציני. הם כולם היו רציניים. רציניים עד כדי כך שבעוד חודשיים החללית שחלמו עליה תשוגר לחלל.

"אני לעולם לא אשכח את אותה פגישה", משחזר כיום דמרי, "זה היה חודש וחצי לפני הדד ליין של הרישום, והחלטנו שאנחנו רוצים לעלות על העגלה של המיזם הזה. ידענו שיש לנו עבודה מטורפת לעשות כדי שנגיע לשם. בשביל להירשם בכלל לתחרות צריך להראות רצינות. רוב המשתתפים הביאו תוכניות ראשוניות של מה הם מתכננים לעשות. להכין תוכניות כאלה לוקח חודשים ארוכים, ולנו ממש לא היה את הזמן הזה בשביל להכין תוכנית מסודרת. היינו צריכים למצוא דרך אחרת להראות רצינות, ואת זה עשינו על ידי גיוס תומכים נרחב. תוך חודש וחצי השגנו תמיכה של מיליארדרים יהודים מרחבי העולם וצירפנו כמה חברות שנתנו לנו מימון או סיוע טכני, וככה הראינו רצינות לאנשי גוגל".

כדי להקים את כל התשתית הזאת, ייסדו השלושה את עמותת spaceil. מבין המשתתפים בתחרות, מדובר היה בקבוצה יוצאת דופן. "spaceil היו מאוד מיוחדים בתחרות, מכיוון שכל שאר הקבוצות היו למעשה חברות עסקיות. הם היחידים שלמעשה היו עמותה שלא למטרת רווח", אומר עובד לשעבר בעמותה.

אז מה הייתה מטרתם של המייסדים?

"מעבר לחלום של להטיס חללית בלתי מאוישת לירח, החזון שלהם היה לחשוף את הנוער לעולם המדע. בעשור האחרון חלה ירידה במספר התלמידים שהלכו למגמות המדעים השונות, והם חלמו למשוך ילדים ונערים להתעניין בתחום וללמוד אותו. הם רצו, ועדיין רוצים, שלילדים יהיו מודלים לחיקוי שהם לא כדורגלנים או זמרים".

"חלמנו בעצם לייצר אפקט אפולו חדש", אומר דמרי, "לאחר שאפולו 11 נחתה על הירח, תחום מחקר החלל קיבל בוסט ענק בציבור. בשנות השבעים כולם רצו ללמוד על החלל ולהיות אסטרונאוטים. חלק ניכר מההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים הגיעה בעקבות אותה נחיתה על הירח. זה מה שאנחנו רוצים לעורר כאן".

למה דווקא לנחות על הירח? אין דרכים פשוטות וזולות יותר להשיג את המטרה שהצבת?

"אולי יש, אבל לנחות על הירח זה משהו אחר. עד היום רק שלוש מדינות נחתו על הירח, וכולן מעצמות על - ארצות הברית, ברית המועצות וסין. אף מדינה אחרת לא עשתה את זה. לא בריטניה, לא גרמניה, לא צרפת, אף אחת. אם מדינת ישראל תצטרף למועדון המאוד אקסקלוסיבי הזה, זאת תהיה גאווה לאומית בסדר גודל אחר. תמיד מדברים על היכולות שלנו בתחומי הסייבר וההיי-טק, אבל להציב דגל על הירח זה משהו אחר".

"החללית – של כל מדינת ישראל"

להנחית חללית על הירח זה עסק מורכב במיוחד, ויקר מאוד. לא סתם מי שעמדו במשימה הזאת עד היום היו גופים עם חשבונות בנק בלתי מוגבלים כדוגמת נאס"א. עלות הפרויקט מוערכת כיום ב‑120 מיליון דולר, לא משהו שאפשר לגייס בהדסטארט. אבל בעמותה חשבו אחרת. הם כן יצאו למסע גיוס המונים, ולמרות שגייסו באמצעותו חלק קטן בלבד מהעלות הכוללת, בעיניהם מדובר בחלק משמעותי מאוד. "גייסנו בעזרת הציבור 300 אלף דולר. זה סכום גדול מאוד, אבל הוא לא מתקרב לעלות הכוללת, וזה בסדר גמור. המטרה שלנו לא הייתה לממן את הפרויקט מכספי הציבור. רצינו שכל אחד ואחד שתרם, גם אם מדובר רק ב‑18 דולר, ירגיש חלק מהחללית. רצינו שכשאנשים יסתכלו על השיגור, הם יגידו שבזכותם היא נשלחה. אנחנו אולי היוזמים, אבל החללית היא לא שלנו, היא של כל מדינת ישראל", אומר דמרי.

לתחרות עצמה היו כללים, שרק הפכו את המסע לחלל למורכב עוד יותר. פרט לעובדה שהיה אסור להיעזר בממשלות, החללית הייתה אמורה לנחות על הירח כשהיא שלמה, משימה קשה במיוחד. בנוסף לכך היא הייתה צריכה לנוע על פני הירח מרחק של כ‑500 מטרים ולצלם את פני השטח. כמו כן, החללית הייתה צריכה לצלם סלפי של עצמה בירח כדי להוכיח את ההישג. גוגל הבטיחה לצוות שינחית ראשון חללית על הירח פרס כספי בסך של 20 מיליון דולר. המקום השני אמור היה לזכות בחמישה מיליון דולרים. חמישה מיליון נוספים נועדו לחלוקה על פי הישגים שהושגו במהלך הדרך.

על אף שמדובר בפרס כספי נאה במיוחד, הוא לא מתקרב לכסות את הוצאות בניית החללית ושיגורה. כדי לגשר על הפערים שנוצרו, הצליחו המייסדים לרתום פילנתרופים יהודים שיממנו את הפרויקט כולו. מעל כולם ניצב המיליארדר מוריס קהאן, שעל פי ההערכות השקיע במיזם כ‑90 מיליון דולר. גם המיליארדר שלדון אדלסון תרם תרומה נכבדת לפרויקט. מי שעוד נרתמו למבצע הם חברת בזק, שהצטרפה עוד בראשית הדרך, והתעשייה האווירית, שעובדת עם העמותה כבר כמעט חמש שנים.

בתחילת הדרך מנתה התחרות כ‑30 צוותים, אך בהדרגה רובם נשרו. בסופו של דבר נותרו חמישה צוותים בלבד: מישראל, מארצות הברית, מהודו, מיפן וקבוצה בינלאומית שאינה מגיעה ממדינה ספציפית. מי שהראתה את ההתקדמות הגדולה ביותר הייתה spaceil הישראלית. בשלב מסוים, לאחר כמה דחיות בדד ליין של התחרות, החליטה גוגל לבטל אותה, וגם את הפרסים שהובטחו. אך בעוד שאר החברות המשתתפות התפרקו, spaceil המשיכה להתקדם בכל הכוח.

"צריך לזקוף משהו מאוד גדול לזכותם של המייסדים", אומר עובד לשעבר בעמותה, "הם לא עושים את זה בשביל הכסף. בכלל, חלק נרחב בפעילות שלהם מוקדש לתחום החינוכי. הם מראש אמרו שהתחרות היא רק התירוץ לצאת למהלך הזה, אבל בין אם הם יזכו ובין אם לא - לא הייתה להם שום כוונה להפסיק באמצע. הם לא רוצים להפוך לעשירים ומפורסמים. זה תוצר לוואי שהם לא יתנגדו לו לדעתי, אבל הם פשוט רוצים להגשים את החזון שלהם".

החזון הזה מקבל ביטוי משמעותי לכל אורך הדרך. בימיה הראשונים של העמותה היא הורכבה אך ורק ממתנדבים שהאמינו באותה מטרה. המתנדבים פעלו בשתי הזירות שבהן עסקה העמותה - התכנון ההנדסי של החללית, וחטיבת החינוך של העמותה, שנועדה לעבור בבתי ספר ולחשוף את התלמידים לפרויקט. עד היום נחשפו כ‑900 אלף ילדים ובני נוער להרצאה המלאה על שיגור החללית הראשונה מישראל לחלל. "עברנו בכל מקום. היו לנו הרצאות בגני ילדים, בבתי ספר יסודיים, בתיכונים וגם לציבור הרחב. ההתפרסות שלנו הייתה מול כולם", אומר מתנדב לשעבר בחטיבת החינוך. "היה בזה משהו מאוד רומנטי. אנשים שעוזבים הכול ומשקיעים הרבה זמן, חופשי ולא חופשי כאחד, בלדבר על מה שהם מאמינים בו. אבל לצערי זה נעלם במהלך הדרך".

מה הכוונה?

"הרוח הראשונית הזאת כבר לא קיימת. הייתי אומר שהם 'התמסחרו' במובן מסוים, ואני יכול להבין את זה. אבל להרבה מאוד אנשים זה הפריע והם עזבו את הפרויקט בגלל זה".

"אם לא היינו הופכים למסודרים יותר ומאורגנים יותר, לא היינו מצליחים במשימה", אומר דמרי, "מדובר בפרויקט מאוד מורכב ומאוד יקר, והיינו חייבים להניח בצד כמה דברים שאפיינו אותנו בתחילת הדרך. הבאנו מנכ"ל לעמותה, ואנשים שמתמחים בכל התחומים והמישורים שאנחנו פועלים בהם. לא סתם עיקר ההצלחה שלנו בשני התחומים, החינוכי וההנדסי, הגיע לאחר השינויים האלה".

דחיפה מהתעשייה האווירית

השינויים שעבר הפרויקט היו משמעותיים. פרט לבניית שדרה ניהולית מלאה, הם כללו הסכם שיתוף פעולה צמוד עם התעשייה האווירית, מהלך שקידם באופן משמעותי את בניית החללית. "אפשר לומר שעד שהתעשייה האווירית לא הצטרפה אלינו, לא באמת התחלנו לעבוד", אומר יואב לנדסמן, מהנדס מערכת בכיר בפרויקט. "כל מה שעשינו עד אז היה באוויר. ההצטרפות לתעשייה האווירית, שהם גם היחידים בארץ שיכולים לבנות חללית כזאת, היא זאת שהתחילה את החלק המעשי של התהליך".

פרט לשיתוף הפעולה הצמוד עם התעשייה האווירית, שמתבטא גם בעובדה ש‑spaceil ממוקמת ביהוד הקרובה למתחם התעשייה האווירית, השיגה העמותה חוזה לשיגור החללית עם החברה האמריקאית spacex. למעשה, הפרויקט הישראלי היה הראשון מבין משתתפי התחרות, כשעוד הייתה קיימת, שחתם הסכם כזה. ההסכם שרד גם את ביטול התחרות.

יצא משהו טוב מהביטול של התחרות, או שזו הייתה מכה קשה לפרויקט?

"למען האמת זה דווקא עזר להם", אומר גורם המעורב בפרויקט, "כל עוד הם היו תחת המעטפת של הפרויקט, הם לא יכלו לקבל עזרה מגופים ממשלתיים כי זה נגד את הכללים. ברגע שהאיסור הזה ירד, התחילו ליצור שותפויות טבעיות עם משרד החינוך ומשרד המדע בקשר לפרויקט. במובן מסוים, ביטול התחרות שחרר אותם מהכבלים שעצרו אותם".

מכה קשה או לא, בעמותה לא התכוונו לעצור לרגע, וידעו שהאתגר המשמעותי ביותר שלהם נמצא במישור הטכני. השאלה שקיננה בראשם של המהנדסים שבועות ארוכים הייתה איך מנחיתים את החללית על הירח בלי שהיא תתרסק. זה לא עניין של מה בכך. לא סתם גוגל דרשה זאת. "בשביל לנחות בשלום בירח צריך להתמודד עם כוח המשיכה הגדול מאוד שלו. אם אין לך התנגדות מספקת אתה פשוט תתרסק עליו", אומר לנדסמן.

איך מונעים התרסקות כזאת?

"קודם כול יש לנו תקדימים. הם אומנם נורא ישנים, אבל הפתרונות שלהם כתובים בספרות ההנדסית. הבעיה היא שהם לא הכי עדכניים, מכיוון שהנחיתה האחרונה על הירח התרחשה אי שם בשנות ה‑70. החלליות שלהם היו הרבה יותר גדולות וכבדות".

וזה מקל או מקשה על עניין הנחיתה?

"זה מקל מאוד. המשמעות היא שאם אתה צריך לבחור בין מתקן ששוקל 7 קילו למתקן ששוקל 9 קילו, כשהחללית שלך שוקלת 2‑14 טון זה לא משמעותי. אבל כשכל החללית שלך שוקלת 150 קילו, זה הופך למאוד משמעותי. כדי להצליח להנחית את החללית המנועים צריכים להיות מספיק חזקים כדי לבלום אותה, ובחללית בגודל שלנו הם פשוט לא מספיק גדולים. המנועים שלנו הם מנועי לוויינים, ומנועי לוויינים לא משמשים ביומיום לנחיתה על הירח".

אז איך פתרתם את הבעיה הזאת?

"שברנו את הראש הרבה מאוד זמן בנושא ושינינו את התוכניות המקוריות כמה פעמים לפני שהגענו למוצר הסופי. בהתחלה החללית הייתה אמורה להיות מיניאטורית, בגודל של בקבוק קולה. הבעיה היא שזה פשוט לא ישים".

למה?

"מכיוון שאין לנו היום שיגורים לירח. כל מה שטיל השיגור עושה כיום הוא להוציא אותנו מהאטמוספרה שלנו לחלל. משם צריך לעשות את הדרך לבד. המשמעות היא ש‑80 אחוזים מהדרך מוטל על החללית עצמה לבצע, ובשביל זה צריך דלק, והרבה ממנו. חוץ מזה, אתה צריך גם מנועים רציניים שינווטו לירח. אתה לא יכול לשים את כל זה על בקבוק קולה. לכן עברנו לסוג אחר של חללית. כיום החללית שלנו היא בגובה מטר וחצי וברוחב שני מטרים, ועם רגליים פרוסות היא אפילו גדולה יותר. היה שלב ביניים שבו החללית שרצינו לשגר שקלה בסך הכול 40 קילו, אבל גם היא ירדה מהפרק".

לנדסמן מסביר כי הם ביקשו בתחילה להתאים את החללית לכל מתקן שיגור מסחרי שישגר אותה, "זה היה לפני שחתמנו עם spacex שהם ישגרו אותנו. אבל אז הבנו שאם ננסה לענות על הדרישות של כולם, לא נצליח לעמוד בדרישות של אף אחד. בשלב מסוים הגיעה ההנהלה שלנו ואמרה שבמקום לנסות להתאים לכולם אנחנו צריכים להתמקד במשגר אחד, לחתום איתו על עסקת שיגור ולבנות את החללית בהתאם לדרישותיו. זאת הייתה הדרך הנכונה, מה גם שבמהלך השנים spacex הפכה למובילה בתחום השיגורים המסחריים. זה הוביל לכך שהגדלנו את החללית, מה שגם הגדיל את המחיר שלה, אבל כך יכולנו לבוא גם עם פתרון סופר יצירתי, על גבול המשוגע, לבעיית הנחיתה".

הפתרון שמצאו ב-spaceil לבעיית הנחיתה הוא שימוש במנוע ענק שיוכל לדחוף את החללית בניגוד לכוח המשיכה של הירח. "החישוב שעשינו הוא שהדחף חייב להיות פי שניים ממשקל החללית כדי שהוא יוכל לבלום את הנחיתה. בהתחלה שקלנו להשתמש במנועים הרגילים של החללית, אלה שהיו אמורים להטיס אותה בחלל, ולשים בהם את כוח הדחף הרצוי, אבל בגלל כמות הדלק של החללית היה מדובר בכמות לא סבירה של מנועים. אז עברנו למנוע גדול, כזה שבדרך כלל שמים על חלליות ולוויינים ששוקלים כמה טונות. זה מנוע שהוא גם גדול מאוד וגם צורך הרבה יותר חשמל, אבל מצד שני הוא מספק את הדחף שאנחנו צריכים. אבל אז נוצרה בעיה חדשה. המנוע כל כך גדול, כך שאם הוא לא ימוקם בדיוק במרכז החללית, היא תאבד שיווי משקל במהלך הנחיתה ותתחיל להסתחרר עד שתתרסק. כל שגיאה קטנה תכשיל את הנחיתה. זה מצריך עבודה מאוד מדויקת. היו לנו הרבה ויכוחים על המנוע, אבל בסוף החלטנו ללכת על המודל הזה".

היו לכם דימויים של נחיתה על הירח, לבדוק שהכול עובד כמו שצריך?

"באופן חלקי. אין אפשרות לדמות לגמרי נחיתה שכזאת על כדור הארץ. לכן מה שעושים זה כמה ניסויים שבודקים כל חלק בנפרד. את המנועים חייבים לבדוק בצורה מאוד מבוקרת כי הדלקים יותר מדי מסוכנים. הם גם מאוד רעילים וגם מאוד דליקים, לכן אי אפשר לנסות את המנועים סתם כך, ובודקים אותם במפעל שלהם. את החיישנים על החללית בדקנו בניסויים שחלקם מבוצעים על ידי מטוסים, וחלק נוסף באמצעות סימולציות. יש לנו סימולטור שפיתחנו ומדמה את התנאים של החללית במשימה. ככה בדקנו את המערכת וראינו שהיא עובדת כמו שצריך".

כל התהליך הזה שאתה מתאר כאן עולה סכומים אדירים, ולא סתם רק מדינות גדולות עשו זאת עד היום. איך מתגברים על מגבלות המשאבים הקיימות?

"זה בהחלט מאתגר, ואנחנו גאים להראות שזה אפשרי. כולנו הגענו מתחומים הקרובים לנושא. רובנו אגב מהתעשייה האווירית, אבל גם שם התקציבים הרבה יותר גדולים ולוחות הזמנים הרבה יותר ארוכים. לבנות מאפס תוכנית שלמה לחללית לוקח עשר שנים כמעט. אנחנו עשינו את זה בחמש. גילינו שיש הרבה מקומות מבוזבזים שאפשר לקצץ בהם, וזה מוזיל את כל התהליך ומקצר אותו משמעותית. זה משהו שאנחנו כגוף פרטי וקטן יחסית יכולים לעשות, בניגוד לגופים האדירים ההם".

מי יחזיר את החללית?

בכל פעם שמזכירים את השילוב של תוכניות חלל וישראל, צף ועולה שמו של אילן רמון ולא בכדי. עד היום רמון הוא האסטרונאוט הישראלי היחיד בהיסטוריה, ואסון הקולומביה נותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כפיר דמרי מעיד שסיפורו של אילן רמון מלווה אותם לאורך כל הדרך.

"רונה רמון והעמותה לזכרו מלווים אותנו לאורך כל הדרך, ואנחנו מרגישים ממשיכי דרכו. רונה אפילו אמרה לנו זאת פעם אחת. אין ספק שהוא נמצא בתודעה שלנו, ויש לנו הרבה מאוד השראה מאסון הקולומביה".

החללית עצמה אמורה להיות משוגרת מכדור הארץ לקראת סוף דצמבר הקרוב. תאריך מדויק עוד אין, אבל היא אמורה לעשות דרך של כחודשיים לכל היותר, שבמהלכם היא תגמא מרחק של כ‑384,000 קילומטרים. לאחר הנחיתה היא צפויה לפעול כחודשיים על הירח, לצלם אותו ולבצע משימת מחקר הקשורה לשדה המגנטי של הירח. החללית לא תחזור לכדור הארץ, ובעמותה כבר חולמים על החללית הבאה שדור ההמשך שלהם יבנה - אותו דור שאליו הם פונים בהרצאות שונות - שתחזיר אותה הביתה.