בשבע מהדורה דיגיטלית

צפו!

לרגע אחד חוויתי את מה שאנשי ציבור כנראה חווים כל הזמן, וזה לא היה כיף

ידידיה מאיר , ב' בחשון תשע"ט | עודכן: 14:16

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1.

שלום כיתה א'. שלום כיתה ב'. שלום כיתה ג'. ותאמינו לי שהייתי בשמחה ממשיך ומפרט, כיתה אחרי כיתה. השבוע הרי זה קרה באמת. שנת הלימודים התחילה. לא לשבועיים, לא לחודש אפילו. יותר משישה חודשים של שגרה מבורכת. ספרתי כדי לבדוק שאני לא מדמיין: אנחנו בשנה מעוברת, מתחילת חשוון ועד תחילת ניסן, בואכה חופשת הפסח - שישה חודשים. שישה מי יודע? שישה חודשי שגרה.

ועכשיו, אחרי ששנת הלימודים התחילה, הרשו לי לחזור לטראומה קטנה שחוויתי במסגרת העאלק-פתיחת-שנת-הלימודים לפני החגים. העניין הוא כזה: אישי ציבור נוהגים לבוא לסיורים מתוקשרים בבית הספר של הילדים שלנו בכל תחילת שנה. כלומר, אישי ציבור מסיירים בהרבה בתי ספר, מכל הסוגים והמגזרים, בכל הארץ, אבל איכשהו לבית הספר שלנו בירושלים הם מרבים להגיע. האמת, נראה לי שזה נהנה וזה לא חסר. הפוליטיקאים הרי אוהבים להצטלם עם ילדים חמודים (וברוך השם, יש הרבה כאלה בבית הספר שלנו), והנהלת בית הספר מקווה שאולי בזכות הביקור, ההבטחות החוזרות ונשנות של נבחרי הציבור לתת סופסוף את הדבר המינימלי, האלמנטרי ביותר - מבני קבע לכיתות, יתקיימו יום אחד.

זה כבר ממש הפך למסורת. היו בבית הספר נשיא המדינה (זה קרה בדיוק כשאחד מילדינו התחיל את כיתה א'. שנה אחר כך, ביום הראשון של כיתה ב', הוא די התאכזב שראש הממשלה לא הגיע), וראש העירייה, ושרי ממשלה ומנכ"לים ופקידי אוצר. כמעט כולם הבטיחו שזאת השנה האחרונה שהלימודים נפתחים ככה, באתר קרוואנים. החרפה הזאת חייבת להיפסק. ותשמעו, אני לא יודע למה אומרים על פוליטיקאים שהם סתם מפזרים הבטחות ונעלמים. הם ממש לא נעלמים. הם חוזרים בדיוק שנה אחר כך, ומבטיחים שזאת השנה האחרונה שהלימודים נפתחים ככה. החרפה הזאת חייבת להיפסק.

2.

אז השנה הגיעו שניים: שר החינוך נפתלי בנט ושר הפנים אריה דרעי. זה היה מרתק. הם הגיעו ביחד. בנט נכנס לכמה כיתות וממש העביר שיעור. הוא טוב בזה לא פחות מאשר בראיונות הסברה לתקשורת הזרה. דרעי ישב על כיסא ירוק של בית הספר והקשיב למורה בנט כמו ילד טוב. אחר כך הם התחלפו: דרעי סיפר לתלמידים על ילדותו בבית הספר ובנט עבר לכסא הירוק. היה מרגש. בכלל, אני חושב שמפגש עם ילדים דווקא מוציא מפוליטיקאים משהו אותנטי.

ואז נכנסו השרים לפגישה סגורה באחד החדרים (כלומר הקרוואנים) של בית הספר. בגדול, החלק הזה היה סגור, לא כל מי שנכח בסיור הוזמן פנימה, אבל נכנסתי לרגע כי ראיתי דרך הדלת הפתוחה את מגש הפירות, ויש לי חולשה למנגו חתוך. אכנס לרגע, אמרתי לעצמי, אקח משהו ואצא. וכך עשיתי, אלא שבפנים היה מנהל בית הספר וכשהוא ראה אותי, בלי שום תכנון מראש, הוא ביקש שאגיד כמה מילים לכבוד האורחים החשובים כנציג ההורים. וואו. כבוד גדול, אבל מה, למען השם, אני אומר, כנציג רשמי של מאות הורים, לשר החינוך ושר הפנים?

במבט לאחור, אני יכול לחשוב על הרבה דברים יפים שאפשר לומר. אפשר לספר על בית הספר הבאמת נפלא. על הצוות. על החיוך של המנהל. על האווירה המשפחתית. על כמה הילדים שמחים ללכת ללימודים. אפשר גם לצטט איזו מימרה על חשיבות החינוך מר' שמשון רפאל הירש, או מהרבי מפיאסצנה. עכשיו יש לי הרבה כיוונים יפים, אבל בזמן אמת, בין הודעת המנהל לתחילת הנאום המכונן שלי בפני שרי הממשלה וחברי הקבינט המדיני-ביטחוני, לא הבליח לי בראש שום רעיון משמעותי על חינוך. אולי בגלל שהראש שלי היה עסוק בלנסות להיזכר, ככה מעכשיו לעכשיו, באילו כיתות לומדים הילדים שלנו בבית הספר. בגדול, זה אמור להיות תרגיל לא מסובך: נזכרים באיזו כיתה למד הילד בשנה שעברה, ומוסיפים עוד שנת לימודים אחת לחשבון, כי הרי הרגע הם התחילו כיתה חדשה. פשוט, לא? משוואה עם נעלם אחד. נו, אבל לך תחשבן את כל זה עכשיו כשאתה מחפש מפית לנגב את שיירי המנגו מהיד.

טוב, אין זמן, המנהל כבר הציג אותי כנציג נבחר של ההורים. בינתיים נכנסו לחדר גם סגן שר החינוך, סגן שר הפנים, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת וגם כמה חברי עירייה. כולם השתתקו בנימוס, והנה הנאום שלי מתחיל: "האמת ש... שראיתם בעצמכם... אה... אין לי הרבה מה להוסיף", שמעתי את עצמי אומר. ואז, בחסד השם עליי, אלתרתי בדיחה חביבה: "כהורים אנחנו מאוד מרוצים, אבל רק דבר אחד מפריע לנו בבית ספר הזה, שאנחנו לא הסלבס הכי גדולים כאן. כי הילדים של אביתר בנאי לומדים פה, וגם של ישי ריבו ושל אהרן רזאל. אז אנחנו נמצאים בסיור איתכם כי פשוט הביאו את ההורים שפנויים...". השרים ועוזריהם חייכו והמשיכו הלאה בסדר היום, אל הישיבה המקצועית המשותפת. ואני חזרתי הביתה עם חשק לעוד מנגו.

3.

שעתיים אחר כך, בלי שום התראה מראש, הווצאפ שלי התחיל פתאום להשתולל. מלא תגובות. חלקם מאנשים שאני אפילו לא מזהה את מספרם. "זה באמת כל כך מפריע לך שאתה לא סלב?" או: "למה אתה חושב שזה מה שמעניין את דרעי?" או: "למה אתה חושב שזה מה שמעניין את בנט?" או "למה אתה חושב שאתה לא סלב?" או: "די!! הילדים של ישי ריבו באמת בבית ספר עם הילדים שלכם?!?! אתה יכול לארגן לי סלפי איתו?" או "מה זה סלב?".

ברגע הראשון לא הבנתי על מה הם מדברים. לא זכרתי מה בדיוק אמרתי שם לשרים. ברגע השני, לא הבנתי מאיפה כולם יודעים מה אמרתי. הרי בחדר היו רק דרעי, בנט, שני סגני שרים, עוזר או שניים, מנהל בית הספר ואולי גם אב הבית שסידר את הכיסאות. אז איך כל העולם ואשתו שמעו על מה שאמרתי (סליחה, שקשקשתי)?

ואז קיבלתי לינק שהסביר הכול. מתברר שמישהו שם בחדר פשוט צילם את המעמד בסלולרי ושלח אותו לאתר חרדי שמיהר לפרסמו במקום בולט עם כותרת גדולה: "ידידיה וסיון רהב מאיר: אנחנו לא הסלבס הכי גדולים". אמאל'ה. ככה מרגישים דרעי ובנט כשמדליפים חצאי משפטים שלהם מישיבות סגורות?

שלא תבינו לא נכון. זה לא שיש לי בעיה עם המשפט הזה. אני גם לא מכחיש שאמרתי אותו. בהחלט אמרתי אותו. אני עומד מאחוריו. דבריי לא הוצאו מהקשרם. אבל דבריי הוצאו, וזה מספיק חמור. אתה אומר בדיחה חצי-אפויה בחדר סגור, מנסה להתאים אותה לקהל המאוד מסוים שמולך, ותוך שעתיים-שלוש היא יוצאת לעשרות אלפים ככותרת חדשותית, כהצהרה מדינית.

אה, עיקר שכחתי: בצמוד לידיעה היה סרטון באורך דקה ו-14 שניות עם התיעוד של ה"נאום" שלי, כמובן בצירוף ההמלצה-פקודה "צפו!". וזה כבר היה ממש מפחיד. לא העזתי ללחוץ על פליי. שוב, זה לא שחשבתי שרואים אותי שם גונב במכולת מסטיק (בטעם מנגו?) בלי לשלם. הכול בסדר. אבל באותם רגעים מפחידים לא זכרתי מה בדיוק אמרתי שם, ואיך אמרתי, ובתור אדם שמאוד מאוד חשוב לו מה מתפרסם בשמו (תשאלו את המעצבת של המוסף הזה, כמה גרסאות משוכתבות של הטור הזה היא נאלצת לעמד בכל שבוע. תודה רבה, סגולי) יש משהו מעורר חלחלה בידיעה שאמרת משהו, שאתה לא זוכר מהו, בפורום סגור, והוא יוצא החוצה.

4.

בסוף אזרתי אומץ, לקחתי נשימה וצפיתי. האמת, לא כזה נורא. חוץ מזה שהחולצה שלי יוצאת מהמכנסיים ברישול. וחוץ מזה שהקטע חתוך בהתחלה ובסוף, כלומר לא לגמרי ברור ההקשר. טוב, כנראה לא היה מקום בזיכרון של הסלולרי של המדליף או של המודלף. או שלא היה לו זמן לשלוח את הכול. זה הרי חלק מהעידן התקשורתי. לחטוף ולהעלות. לצלם ולשתף. לא ממש משנה מה יש שם בפנים, כי כבר מזמן עברנו לאייטם הבא. "צפו: מה לחש השר?" רודף "צפו: התיעוד המרגש". זה מצחיק, אני איש תקשורת. עובד בתחום. לא איזה אדם נחבא אל הכלים שלא מכיר את כללי המשחק. ובכל זאת, כזה שיעור על עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בווצאפ משורשרים - מעולם לא קיבלתי.

טוב, את הלקח שלי למדתי. בפתיחת שנת הלימודים הבאה, בביקור של טראמפ בבית הספר שלנו, אני אבוא עם נאום מוכן היטב וחולצה בפנים. ואתם יודעים מה? יש לי הרגשה שטראמפ גם מסוגל לעשות את מה שאיש לפניו לא הצליח: להוציא אותנו מהקרוואנים.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

ידידיה וסיון רהב מאיר
צילום: אתר כיכר השבת

את התמונה הזאת שלח קורא מתל אביב. לא, היא לא צולמה בערב סוכות, אלא מיד אחרי החג. והוא מסביר: "רק בתל-אביב: איך שנגמר החג העירייה גוזמת את עצים. למה? הרי שבוע קודם כפות התמרים האלה הן המוצר הכי מבוקש לסכך, אבל לך תסביר את זה לחולדאי...".
ללא קרדיט צילום