האמת היא שזה לא היה חדש. סבא שלי נראה מצוברח כבר כמה שנים, מאז שהוא קיבל שיתוק ברגל שמאל וקשה לו מאוד ללכת.
סבא תמיד היה שמח ועליז, ואני זוכר היטב את השנים שבהן היה בא איתנו לטיולים ומגיע לבקר אצלנו בבית – תמיד עם הפתעה וחיוך. פתאום הוא נהיה קודר כזה, עם פנים נפולות, וכבר לא מעניין אותו כמעט שום דבר ממה שאני מספר לו.
כשחזרתי הביתה מהביקור אצל סבא, סיפרתי לאמא כמה עצוב לבקר אצלו בכל פעם, בלי להצליח לשפר את הרגשתו. אמא אמרה: "נכון, סבא באמת במצב לא פשוט. צריך לחשוב על רעיון איך לשמח אותו". בערב, כשאבא חזר הביתה, שניהם התייעצו וקראו לי גם לחשוב יחד מה אפשר לעשות בשביל סבא. "רגע, בעוד חודש יש לסבא יום הולדת שמונים", נזכר אבא, "זו הזדמנות לעשות לו משהו מיוחד שאולי ישפר את הרגשתו". רעיון טוב, חשבתי לעצמי, אבל מה יכול לשמח את סבא? גלגלתי במוחי כל מיני סיפורים שהוא היה מספר לי, על דברים שאהב לעשות פעם. מבטי חלף על התמונות שעומדות במזנון, וכשראיתי את הפנים של ר' יונה עומד ומחייך בין אבא לסבא, הבריק לי הרעיון.
"אני יודע", כמעט קפצתי מהכיסא מרוב התלהבות, "סבא סיפר לי על מקהלת החברים שהקים כשהיה בישיבה, איך הם היו שרים יחד בשלושה קולות בסעודה שלישית, בימים נוראים ובכל מיני אירועים מיוחדים של הישיבה. הוא אפילו זמזם לי כמה שירים כאלה, וכשהוא שר – ראיתי כמה הוא אהב את זה. אולי נצליח לכבוד יום ההולדת להחזיר אותו לימי המקהלה העליזה?".
אמא הנהנה, ואבא קצת היסס: "זה רעיון טוב, אבל החברים של סבא מהמקהלה הם מבוגרים מאוד גם כן. נצטרך למצוא אותם, לשכנע אותם לבוא, לראות שהם יכולים בכלל. בוא נקווה שזה יסתדר".
הקשר היחיד שהיה לנו היה עם ר' יונה, חברו הטוב של סבא עוד מימי הישיבה שגר בשכנות אלינו, וגם היה במקהלה. "ר' יונה?", פניתי אליו בבית הכנסת אחרי תפילת מנחה, "יש לנו רעיון בשביל סבא, וחשבנו שאולי תוכל לעזור". חיוך שובב האיר את פניו הקמוטים של ר' יונה. הוא הזמין אותי לביתו, ושם העתקתי ממחברת צהובת דפים את מספרי הטלפון של שאר חברי המקהלה. ההתחלה הייתה קשה: אחד לא ענה, השני אמר שהוא חולה, השלישי השיב שקשה לו לנסוע והוא יחשוב על זה והרביעי בקושי שמע מה שאני אומר. בסוף היום הרגשתי קצת מיואש מהרעיון שלי, אבל אמא עודדה אותי: "אל תדאג, הכול יסתדר. אתה משתדל לעשות את שלך, וה' ישלים את כוונתך הטובה".
יומיים לפני יום ההולדת, התקשרתי שוב לכולם בניסיון אחרון. כולם הבטיחו להשתדל מאוד להגיע, אם ירגישו טוב. למסיבה עצמה הגעתי מלא חששות. סבא ישב בכיסא בבגדים חדשים שקנינו לו, אבל כל השמחה והקישוטים מסביב, עם השולחנות הערוכים ובני המשפחה, לא שינו את ארשת פניו הנוגה. פתאום נפתחה הדלת ובזה אחר זה נכנסו חברי המקהלה, נעזרים במקל או בהליכון, ר' יונה ושמואל ונפתלי ומוישה, כולם ניגשו אל סבא ולחצו את ידיו בחום. סבא היה כל כך מופתע, שלא הצליח להוציא מילה מפיו ורק הביט בי בעיניים שהלכו והתמלאו סוף סוף באור הישן והטוב. כשהם פצחו יחד בשיר משותף מלפני שישים שנה, סבא עצם עיניים וידעתי שזה יום הולדת שמח באמת.