החיילים כבר התייאשו מלהתלונן. האירועים מול רצועת עזה
החיילים כבר התייאשו מלהתלונן. האירועים מול רצועת עזהצילום: Abed Rahim Khatib, פלאש 90

"אני אתאר לך מה היה לנו בשבת האחרונה. בליל שבת האחרון תפעלנו אירוע שהתחיל בשלוש אחרי הצהריים, והסתיים רק ב‑12 בלילה. שעות ארוכות שבהן תפעלנו אירוע עם מטענים ורימונים שנזרקים עלינו. באירועים האלה יש אלפי מתפרעים. אני יכול להעיד שרק אצלנו הושלכו 40 רימונים ושבעה מטענים. בשאר הגזרות היו עוד הרבה יותר. אחד מאותם רימונים לא התפוצץ, ואנחנו נאלצנו ללכת ולתפעל אותו, כשבזמן הזה אנחנו כמו ברווזים במטווח. חשופים לגמרי לירי צלפים".

את הדברים האלה מספר לנו השבוע שי, מפקד צוות בגבעתי. חצי שנה עברה מאז החלו המהומות על הגדר בעזה. טרור העפיפונים הפך לתופעה בלתי נסבלת שכילתה עד כה כ‑50 אלף דונם של שדות וחורש טבעי, חלק מהם מטרים ספורים מקיבוצי העוטף. פעם אחר פעם נרשמות חדירות לשטח ישראל. לאחרונה התגברו גם אירועי השלכת רימונים ומטענים לכיוון כוחות צה"ל. צמרת הצבא, בניצוחם של הרמטכ"ל גדי איזנקוט ודובר צה"ל תא"ל רונן מנליס, הסבירה שוב ושוב אחרי כל סבב כי צה"ל משיג הרתעה משמעותית מול חמאס. עם הדברים האלה מתיישרת גם מרבית הצמרת המדינית-פוליטית.

לעומת זאת, בשיחות שערכנו השבוע עם חיילים בשטח, מצטיירת מציאות שונה בתכלית. לדברי החיילים, אירועים רבים שמתרחשים יום יום על יד הגדר זוכים להתעלמות מוחלטת באמצעי התקשורת השונים. רק כאשר מתרחשים אירועים קשים, כמו נפילתו של חייל גבעתי אביב לוי הי"ד, מגיע המצב שעמו מתמודדים החיילים בשטח לכותרות.

החיילים לא ששים לשוחח עם התקשורת, גם שלא לציטוט ולייחוס, מחשש שהדבר יתגלה והם יסומנו כבעייתיים. "אנחנו כולנו חושבים אותו דבר, אבל לבוא ולדבר על זה בתקשורת זה טריקי מדי בשבילנו", אמר אחד החיילים שסירב לדבר איתנו. "אנחנו אפילו לא באמת מאמינים שזה ישנה משהו מהמציאות הקשה כאן", הוסיף אחר. שלושה חיילים, שניים בשירות סדיר ואחד קצין מילואים, הסכימו לספר על המתרחש בעזה בשמות בדויים.

"זאת מלחמת התשה"

"אני חייב לציין שמעולם לא עשיתי משהו כזה, אבל לא נותרה לי ברירה אחרת", מסביר שי, ששירת בגזרה לאורך כל התקופה. "הפלוגה שלי נכנסה לגזרה פחות מחודש לפני שהתחילו כל המהומות. כל חטיבת גבעתי תפסה את גזרת עזה, גם בצפון וגם בדרום. לאורך התקופה שירתנו באחת הנקודות הכי חמות שבה כל הזמן יש אירועים".

עד כמה המצב מול הרצועה שונה מהגזרות האחרות שהיית בהן?

"אני אגיד לך את האמת, המצב רע. עשיתי קווים גם בצפון וגם באיו"ש וזה סרט אחר לגמרי. שם יש סוג של בהירות. אתה יודע מה אתה עושה שם. בעזה אנחנו לא יודעים מה לעשות. נכנסתי בתחושה טובה כי הגעתי עם האווירה מהגזרות הקודמות שהייתי בהן, אבל זה נעלם. בהתחלה עוד הרגשנו שאנחנו מרתיעים אותם, וזה גם מה שאמרו לנו, אבל התחושה הזאת אבדה אחרי שחווינו עוד ועוד תקיפות שלהם על הגדר. יש הרגשה שזה כמו משחק של שוטרים וגנבים. הם יורים עלינו ואנחנו צריכים לתפוס אותם. כמעט תמיד הם בורחים. מה שהכי מתסכל אותנו זה שאנחנו רואים שקוראים לזה בתקשורת כל הזמן 'הפרות סדר'. אלה ממש לא הפרות סדר, זאת מלחמת התשה. בנס אין לנו יותר נפגעים, אבל גם ככה יש לנו הרוג ופצוע קשה".

נותנים לכם כלים להתמודד עם המהומות?

"זאת בדיחה עצובה. אין קשר בין הוראות הפתיחה באש כמו שלימדו אותי כטירון וכמפקד, ובין מה שקורה בפועל. ההוראות שניתנות לנו היום הן הרבה יותר מחמירות. אני יכול להגיע למצב של סכנת חיים, והאישור שנותנים לי הוא רק ירי לקרסול. זה קורה לא פעם אחת אלא כמעט כל יום. חברים שלי הותקפו על ידי מחבל שירה עליהם בקלצ'ניקוב, וההוראה שהם קיבלו הייתה לירות לו בקרסול. איך לירות למישהו בקרסול יימנע ממנו להמשיך לירות עליי עם הנשק שיש לו בידיים?"

אתם מעלים את הטענות הללו לפני המפקדים?

"בהתחלה דיברנו והעלינו את הטענות, אבל אחרי שפעם אחר פעם לא קיבלנו מענה, השיח סביב זה קצת נשחק. לחיילים פשוטים שרצים מאירוע לאירוע ומזירה לזירה אין אנרגיות להוציא על תלונות וטענות שלא משנות כלום. אתה נכנס לשגרה ומפתח אדישות לזה. הבעיה היא שגם למפקדים אין תשובות. המון פעמים שאלתי את המ"פ שלי שאלות בנושא, ולחלק גדול פשוט לא הייתה לו תשובה. אני לא בא ומאשים אותו. גם כשהוא שואל שאלות הוא לא מקבל עליהן תשובות מהמפקדים שלו".

בצה"ל אומרים שלמרות הטענות של החיילים, יש הרתעה בשטח.

"אם הייתה הרתעה היו פחות אירועים. לנו החיילים בשטח זה ממש לא נראה כאילו זה עומד להיגמר. הפוך, זה רק הולך ומתחזק. אותנו זה מפוצץ שאנשים במרכז הארץ מקבלים תמונה כאילו הכול סבבה כאן".

אז למה חיילים לא מוכנים לדבר?

"אני יכול להבין אותם לגמרי. גם אני הייתי ככה. החיילים שלי כל הזמן דיברו איתי על זה שהם מפחדים לדבר בחוץ. אני משתחרר בקרוב, אז אי אפשר לפגוע בי, ויחד עם זה אני מדבר רק בעילום שם. מי שיש לו עוד קו או שניים מפחד לדבר בגלל שההרתעה שיש היא כלפי החיילים, שלא ידברו עם התקשורת".

החיילים חוששים לירות

בניגוד לשי, שמשתחרר בקרוב, בשביל עידו הקו בעזה הוא הראשון שלו. בעוד שבועיים הוא יעבור לאחת הגזרות המתוחות ביהודה ושומרון. "דיברתי עם הרבה חבר'ה שהסבירו לי שלמרות שזה נשמע אבסורדי מאוד, בגזרה הבאה הולך להיות רגוע הרבה יותר", הוא אומר. "אני כאן כבר כמה חודשים, ואם לתקופה קצרה זה היה נראה כאילו יש סוג של היחלשות, עכשיו שוב יש הפרות סדר מטורפות. 5,000 איש שמגיעים לגדר, שורפים אותה, נכנסים לשטח ישראל ופחות או יותר עושים מה שהם רוצים, בלי שיש מה לעשות נגד זה. הם יודעים בדיוק מה נקודות התורפה שלנו ומנצלים אותן לחלוטין".

מה זאת אומרת?

"הם יודעים שאנחנו לא נירה על ילדים, אז הם שולחים ילדים בני עשר לחתוך את הגדר. אנחנו פשוט עומדים וממתינים להוראות מהמג"ד, ועד שמגיע האישור לירות עליהם הם כבר נכנסו חזרה לרצועה. זאת תחושה שקושרים לנו את הידיים. אנחנו מנסים להרחיק אותם עם גז מדמיע ורימוני הלם, אבל זה לא באמת עובד. לוקח לזה הרבה זמן עד שזה מתפזר, וזה לא מרחיק אותם בפועל. המספרים שלהם רק הולכים וגדלים".

אתם כבר יודעים לזהות מתי יתחילו מהומות חדשות?

"כן, יש לזה רמזים בשטח. בזמן האחרון לפני כל הפרת סדר הם מביאים טרקטור שישטח להם את השטח. הטרקטור מוריד איזה שער או מיישר את הקרקע, ולפי זה אנחנו יודעים שעומד להתפתח שם משהו ומתגברים שם כוחות. זה ממש מאורגן, והם ממש לא טיפשים. הם מנצלים את כל מה שיש להם. אבל זה לא רק זה. כל הזמן התצפיתניות מתריעות על בלוני תבערה שנשלחים לצד שלנו. בזמן האחרון זה לא רק חומר בערה, אלא פצצות מרגמה קטנות שנופלות ליד הכוחות. אתם שומעים 'טרור עפיפונים' וחושבים על עפיפון אחד או שניים, אבל זה עשרות כל יום".

תחושת הביטחון של החיילים אבדה?

"כן. וזה לא רק בגלל הירי של המחבלים עלינו. החברים שלי ואני חושבים פעמיים לפני שאנחנו מתפעלים אירוע. מחבלים רצים לעברנו, ואנחנו חושבים כמה פעמים מה הצבא מצפה שאנחנו נעשה. המפקדים אומרים לנו שלא משנה מה יקרה, וגם אם נהרוג מחבל בטעות, אנחנו לא נהיה אלאור אזריה והם יגבו אותנו. בתכל'ס החשש הזה מלווה כל החלטה שלנו החיילים הפשוטים".

אילו תחושות המצב הזה יוצר?

"תסכול עמוק, ברמה כזאת שלפעמים בא לך פשוט לעזוב הכול וללכת הביתה. בהתחלה עוד לפחות הרגשנו שאנחנו מגינים על עצמנו, אבל עכשיו גם זה לא".

אווירת דיכאון

"אנחנו כאנשי מילואים לא נמצאים כל הזמן בזירה, אבל החיילים הפשוטים פה פשוט שבורים", מספר מתן, קצין במילואים ששהה בחודשים האחרונים בגזרה. "סופי השבוע כאן בלתי נסבלים. יש כאן אווירת מלחמה מתמדת. ידוע פה לכל אחד שבין ארבע לשמונה בימי שישי כולם בכוננות. זאת שגרת חירום של ממש. בערב שבת שלפני סוכות הארוחה נדחתה שוב ושוב בגלל האירועים. מחבל אחד נהרג באירועים, וכולם פה היו על הרגליים במתח היסטרי".

יש משהו שונה באופן שבו המילואימניקים רואים את המצב לעומת החיילים הסדירים?

"בטח. אנחנו לא קונים את זה שלהרוג מחבל אחד שירה על חיילים או השליך עליהם פצצות, מתוך מאות שעושים את זה, זה הישג. אם כי צריך לומר שדיברתי עם חיילים שנמצאים שם כבר כמה חודשים, וגם הם כבר לא קונים את זה. הם בעיקר מיואשים. אני זוכר ריאיון שנתן המפקד הקודם שלנו, קובי הלר (כיום מפקד חטיבת הקומנדו, א"מ). הוא חזר על מסרים שנאמרו גם בשיחות איתנו, על המשמעות של מה שאנחנו עושים ועל כך שאנחנו כן פוגעים בהם. אבל 200 מחבלים בכל חצי השנה הזאת, זה כלום לעומת הכמות שיש כאן כל שבוע. כולם רואים את זה והאווירה היא דיכאון מוחלט".

גם מתן, כמו שי ועידו, מצביע על כך שהאופן שבו הדברים מסוקרים באמצעי התקשורת השונים מייפה את המציאות בשטח. כדוגמה הוא מספר על אירוע שהתרחש לפני סוכות שבו נפצעו שלושה חיילים. "מה שקרה זה שמטען שהושלך לעבר הכוחות לא התפוצץ. את זה גילו רק אחרי שכל האירוע נגמר. בשביל לנטרל אותו שלחו צוות הנדסה, שמסיבה כזאת או אחרת התהפך. קצין ושני חיילים שלו נפצעו. אומנם קל, אבל נפצעו. העניין הוא שלא דיווחו על זה בתקשורת, פשוט כי דובר צה"ל לא טרח לספר לתקשורת על כך".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "בתקופה החולפת מתמודד צה"ל עם אתגרים מבצעיים מגוונים בחזית רצועת עזה, החל מהפרות סדר אלימות דרך אירועי פח״ע וטרור ההצתות. צה"ל פועל בהתאם להוראות פתיחה באש מסודרות ומותאמות לגזרה. הטענות לפיהן הוראות אלו שונו משוללות כל יסוד".