בנימין נתניהו הגיע במצב רוח מצוין למסיבת העיתונאים שכינס יחד עם כחלון לרגל מינוי הנגיד החדש לבנק ישראל.
עם כל הכבוד לכישוריו של פרופ' אמיר ירון שייכנס בקרוב לתפקיד, הסיבות לעליצותו של ראש הממשלה היו אחרות לגמרי: בצומת הדרכים שבין מלחמה, בחירות וחקירות, שוב הקלפים בידיים שלו. סקר חברת החדשות צפה לו השבוע 32 מנדטים, עמית סגל חשף סעיף נשכח מספר החוקים שמעניק לנתניהו עוד גלגל הצלה מכתב אישום, גם אם יחליט היועמ"ש להגיש, ואפילו ההסדרה מול חמאס בעזה, שעליה עמל נתניהו בשבועות האחרונים, התקדמה צעד משמעותי עם תחילת זרימת הדלק במימון קטארי, ממש באותו בוקר.
"תתקשרו למערכות, הם יזרימו לכם שאלות מביכות, תעשו משהו", הוא סנט בחבורת העיתונאים ההמומים שמולו. "אני מוכן לענות על כל השאלות שלכם, אני לא מגביל אתכם בנושאים, תשאלו על מה שאתם רוצים". אחרי הצחקוקים הנבוכים בחדר, היד הראשונה שהונפה הייתה של עיתונאי כלכלי שביקש לברר משהו על הריבית, נתניהו השיב בנחת, אבל חיכה כנראה לנושא אחר. עשרים ושלוש שאלות בסך הכול נספרו בחדר, מהפיגוע בברקן דרך המתיחות מול עזה, טילי ה‑S-300 בסוריה, מינוי הרמטכ"ל והמפכ"ל, הקטטות בקבינט וכמובן החקירות והבחירות ושוב החקירות. על הכול נתניהו ענה בסבלנות אבל בלי לספק שום כותרת של ממש.
לבסוף הגיעה השאלה שחתמה את האירוע הנדיר. יש מי שיאמר, השאלה שנתניהו ביקש להזמין: האם ינסה למנוע הגשת כתב אישום נגדו, באמצעות בקשה מהכנסת שלא להסיר את חסינותו באמצעות אותו סעיף בספר החוקים של מדינת ישראל, שמאפשר לו לטעון שכתב האישום הוגש "בחוסר תום לב או תוך הפליה" ולקבל הגנה מהח"כים. נתניהו שלף תשובה כביכול באופן ספונטני, אבל ניכר שהתכונן אליה: "אני לא חושב שהשאלה הזו תהיה מעשית, טרם הספיקותי אפילו לדון בזה ולבדוק. לא חושב שאזדקק לבקש חסינות כי מאמין שלא יוגש נגדי כתב אישום". אמר ונעל את מסיבת העיתונאים.
המסר היה ברור: נתניהו ממש לא שולל את השימוש בתרגיל החדש, שספק אם ידע עליו מראש או שמא נחשף אליו השבוע. שאר שליחיו בליכוד כבר אמרו זאת בפירוש: אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה, הם לא יהססו להפעיל את הסעיף. ועוד מסר אחד הסתתר בדברי ראש הממשלה, או יותר נכון בעצם קיומה של מסיבת העיתונאים. נתניהו, שבדרך כלל ממעט להתראיין, הרחיב עם הכתבים בנדיבות, כמו שהוא נוהג כמעט רק בימי בחירות.
המופע הזה גם הזכיר שסרבנות הראיונות שלו קצת מוזרה. הוא דובר רהוט וטוב מכל מתחריו, עובר מסך הכי טוב שאפשר, וגם מצליח לדבר מעל ראשם של העיתונאים היישר אל הקהל בבית. גם מול העיתונאי העוקצני ביותר, נתניהו ייצא כשידו על העליונה. כך היה בכל ראיונותיו הנדירים בשנים האחרונות, ובכל זאת הוא נמנע.
ייתכן שזו טראומה מהעבר, בעידן שיחסי הכוחות בינו ובין התקשורת היו אחרים, ייתכן שזו המחשבה שכיום הוא יכול לדבר ישירות לציבור באמצעות הרשתות החברתיות, ואולי הוא פשוט החליט שאסטרטגיית הצימאון התמידי הזה לדבריו משרתת אותו, מעצימה את הדיסטנס ומגדילה את הריספקט לכל התבטאות מדודה שלו שנבררת בתזמון נוח מבחינתו. כך או כך, גם אם באופן רשמי על הפודיום נתניהו גרס שהוא עדיין מנסה לשמר את הממשלה, הסיטואציה כולה מלמדת שלהערכתו אנחנו כבר במערכת הבחירות.
מוטיבים אנטישמיים
משהו מטריד מאוד נחשף בקמפיינים לבחירות המקומיות: שנאה או פחד שמתורגמים לתעמולה מהסוג שכבר התפרסם באירופה בעבר, רק שאת מקומם של היהודים תופסים עכשיו חרדים סטריאוטיפיים ומוגחכים. אבל השיטה, אולי אפילו בלי לדעת, היא אותה שיטה בדיוק. סרטון שפרסם מתמודד באשדוד מאיים שאם החילונים לא ייצאו להצביע, לו כמובן, יתנחל דוס בסלון ביתם וינסה להכריח אותם לחזור בתשובה בהתאם לחוק העזר העירוני, הילד שלהם יחזור מבית הספר עם התלבושת האחידה החדשה שכוללת ציצית צמר, חליפה ומגבעת של בן ישיבה, וחברת החשמל תנתק את אספקת החשמל אם לא ינשקו את המזוזה בכניסה לבית.
מתמודד אחר בחולון פונה אל מצביעיו ומתריע: בזמן שאתם תלכו לים, הם ילכו להצביע. הוא לא צריך להסביר מי זה "הם". התמונות שמאחוריו מתחלפות ומבהירות למי הוא מתכוון. הוא גם לא צריך להסביר מה בעצם הבעיה שלו עם אותם "הם". המוזיקה המפחידה ברקע כבר עושה את העבודה. בפתח תקווה הוסיף מועמד אזהרה בתחתית שלטי הקמפיין שלו: "שימו לב: ברשימות החילוניות מסתתרים נציגים דתיים". הם דתיים, והם מסתתרים, ומי יודע מה יעוללו ברגע שייכנסו למועצת העיר. אלו רק שלוש דוגמאות שהצטברו השבוע מתוך מבול ששוטף ערים רבות, בעיקר ערים שבהן יש מתח בין דתיים וחילונים או תהליכים של שינוי דמוגרפי.
אין שום בעיה לקרוא לחילונים לצאת להצביע בהמוניהם, להפך. החרדים אכן יודעים לחזק את כוחם הפוליטי באמצעות שיעור התגייסות מרשים, וככל ששאר הציבור יאמץ את דפוסי ההצבעה הללו, הדמוקרטיה רק תרוויח. הבעיה היא השימוש בקמפיין הפחדה, מנותק מהמציאות, רצוף שקרים ותרחישי בלהות שגם מי שחולם על מדינת הלכה לא חשב עליהם אי פעם. כשנתניהו הזהיר, באופן אגבי, ש"הערבים נוהרים" הזעזוע נרשם ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, אבל הקמפיינים שהזכרנו דווקא זכו להגנה השבוע בעיתון 'הארץ'. מה ההבדל? אחת הטענות הייתה שבאותן ערים יש תהליכי הדתה ולכן הסרטון מקצין את המציאות, אבל זאת דרכה של סאטירה.
ובכן, אין צורך להיתמם, מאבקים בין שבטים על תקציבים, שליטה וצביון תמיד היו ותמיד יהיו. הם יכולים להיות חריפים, נוקבים ואמוציונליים. שינויים דמוגרפיים בערים חילוניות (תוצאה ישירה של הריבוי הטבעי המבורך בציבור החרדי, וחוסר המענה של ממשלת ישראל בבניית דיור למגזר, הרי גם החרדים צריכים לגור איפשהו) והחקיקה הדתית שיוצרת לעיתים אווירה של כפייה, הם נושאים למחלוקת עזה ומוצדקת. הציבור החרדי מנהל לא פעם, גם אם מחוסר ברירה, מאבק כוחני על המרחב, וזה בסדר, וזה גם בסדר לנהל מאבק נגדי.
אבל כל זה לא יכול הצדיק את המוטיבים האנטישמיים, את ההפחדה המנותקת מהמציאות, את השנאה לשמם של כמה פתקי הצבעה למועצת העיר. השאלה שמטרידה אותי לאורך כל קמפיין ה"הדתה", והשיח על ה"התחרדות" היא איך קרה שהחרדים, והדת באופן כללי, הפכו מפחידים ומאיימים, גם בעיני חילונים שממש לא מחפשים לשנוא, ומה אפשר לעשות אחרת כדי להרגיע את הפאניקה.
ועדיין, אסור לתת לגיטימציה כלשהי להסתה מהסוג הזה. וכן, גם סאטירה היא לא נימוק. הרי בדר שטרימר גם פרסמו קריקטורות. ומי יודע, חוץ מהאף הארוך, כנראה שבאירופה שלפני מאה שנה היו יהודים עם השפעה דרמטית על הכלכלה, ואולי גם כאלה שהלוו בריבית קצוצה. אז מה אתם צועקים, זו בסך הכול סאטירה.
לתגובות: [email protected]