מסירות נפש
מכפישים אותם, רודפים אותם, מפשפשים להם בתיקים (המשפטיים), נוברים להם בהיסטוריה הפרטית, המשפחתית והאישית כדי למצוא שם ביאושים, תולים עליהם כרזות פוגעניות, ממציאים עליהם ססמאות מבזות, מטרטרים אותם מאולפן לאולפן, והם, הם ממשיכים הלאה בדרך אל לשכת ראש העיר או המועצה. כמה ביזיונות בשביל מעט כבוד...
שתיקת העאלק-היסטוריונים
בחפירות בירושלים נמצאה על עמוד אבן מתקופת הבית השני הכתובת "חנניה בר דודלוס מירושלים". הארכיאולוגים כאן נרעשים ובצדק מוחלט, ומשום מה לא זכינו לשמוע את המומחים המופלגים מאונסק"ו. הם כנראה עדיין מחפשים כתובת מקבילה עם הכיתוב 'מחמוד אבן חמיד מאל קודס'. שימשיכו לחפש.
מכלל לאו עתידי אתה למד את הן ההווה
רגע לפני שנשמע קול הצהלולים בארצנו לנוכח רשימת ההמלצות שבוחן השר גלעד ארדן לשינוי תנאי מאסרם של מחבלים, אני ממליץ לקרוא שוב את הרשימה כפי שפורסמה על ידי משה נוסבאום בחברת החדשות ולהבין שלמרבה טירלולנו המציאות כיום בבתי הכלא של המחבלים עדיין כוללת את כל הטוב הזה:
יצומצמו ביקורי משפחות עד למינימום (כלומר, עד היום הם מקבלים ביקורי אקסטרה, מעבר למה שמחייב החוק. למה?) תבוטל הפרדת האסירים על פי ארגונים (למה קיימת בכלל ההפרדה הזו עד היום? לשמר את ההיררכיה בתוך הארגונים?) איסור קניית מוצרי בשר, דגים, פירות וירקות מחוץ לכלא (מחוץ לכלא? למה שיקנו מזון מחוץ לכלא? הם בכלא. שיסתפקו במה שמקבלים בכלא. מה לא מובן פה?) איסור בישול ארוחות באגפים ובתאים (בתאים? כדי שינהלו שם חגיגות וסעודות? לכבוד מה? למישהו יש הסבר?) יוגבלו ערוצי הטלוויזיה (יש איזה חוק בינלאומי שמחייב אותנו לאפשר למחבלים לצפות בטלוויזיה? ובערוצים שונים ללא הגבלה? למה זה מגיע להם?) ביטול מעמד דובר האגף (דובר? גם דובר יש להם? מישהו יכול להסביר מה קורה פה?)
בקיצור, מבט קצר על הרשימה של מה שאולי ייאסר עליהם בעתיד מעיד עד כמה מטורללים אנחנו בהווה.
(ולא, ההסבר שכך השב"ס קונה שקט ומנע מהומות בין כותלי הכלא לא מניח את הדעת. בהיגיון כזה אפשר לשחרר אותם לביתם ואז תהיה רגיעה מוחלטת...)
תחקיר לקוי שלי
לפני שבועיים הקדשנו כאן הערה לגיחותיו של גברי בנאי מארון השנאה בעקבות הראיונות שהעניק ובהם סיפר על החלטתו שלא להופיע מעבר לקו הירוק, החלטה שממשיכה מורשת של החרמות עוד מימיו בשלישייה המיתולוגית והחיוורת ההיא, שם היא החליטה להחרים את המתיישבים.
כשכתבתי את הדברים פרח מזיכרוני פרט חשוב, מוזר ואולי אפילו קצת מצחיק שבעבר הזכרתי אותו כאן באתר ערוץ 7. המחרים ואיש המוסר לבית בנאי מתגורר בכפר האמנים עין הוד שעל הכרמל.
לבנאי אין שום בעיה לצאת מביתו ולהתהלך בסמטאות הכפר הערבי שתושביו נטשו אותו מאימת הצבא הציוני המסתער עליהם במלחמת העצמאות, אך שבו כדי לדרוש את זכויותיהם להתגורר בו. אין לו בעיה גם לראות איך בתיהם של ערביי הכפר הפכו לגלריות ובתי מגורים לנסיכי ואבירי המוסר וזכויות האדם. אין לו בעיה לראות איך המסגד שבעיבורו של הכפר הפך למסעדה וגלריה. אין לו בעיה גם לראות את צאצאי אותם עקורים בכפר הסמוך, עין חוד, כשהם מייחלים ליום בו יחזרו להתגורר בבתים הישנים ההם.
יש לו, לגברי בנאי, רק בעיה מוסרית אחת: להופיע בפני מתנחלים. ממש איש קדוש.
שם השריונים
ב'בית היהודי' בוחנים אופציות לשריון שמות נוצצים ברשימה לכנסת, דרוזי, חילוני, מסורתי ושאר הגדרות שלא אומרים בקול, מאימת הגזענות, אבל תכל'ס אין מהם מנוס. אביגדור קהלני, ינון מגל, נתן שרנסקי ועוד, ואולי הגיעה העת שבמפלגה המתיימרת להיות בית יהודי ישוריין, ולו למען האיזון, מקום גם למתמודד חרדי ציוני?
יש להם כמעט הכול
כמעט הכול יש לה, למפלגתו של בני גנץ – מנהיג בעל שיעור קומה, היסטוריה עשירה וכריזמה כובשת, עדת מעריצים נרחבת, סקרים אוהדים, פרשנים מלטפים, תיק (ביטחון) נחשק בממשלה הבאה, כמעט הכול יש, חסר רק שם למפלגה.
אה... וגם הדבר השולי הזה שנקרא מצע.
כמה קל לעשות שלום
בסופו של דבר מי שזכה בפרס נובל השנה הם דניס מקווגי ונדיה מוראד על מאבקם נגד השימוש בנשק העינויים והאלימות המינית כקלף אכזרי במלחמות, אבל עד לרגע ההכרזה אנשים ברחבי העולם ראו בנשיא ארה"ב ובשליט צפון קוריאה מועמדים ראויים לפרס. וכל כך למה? כי השניים נפגשו ולחצו ידיים. שום דבר משמעותי לא סוכם סופית בין השניים, שום נשק גרעיני עדיין לא הוצא מחצי האי הקוריאני. רק נפגשו פגישה, חצי פגישה, מבט אחד חטוף, וכבר הם מועמדים להיכלל ברשימה הנוצצת של זוכי הפרס החשוב בעולם.
אבל כשחושבים על זה שוב מדובר בעצם במהלך הגיוני אם זוכרים שנשיא אמריקאי זכה בפרס הזה רק בגלל נאום שנאם בקהיר, פחות משנה אחרי שנכנס לכהונתו בבית הלבן וארכי מחבל זכה בפרס הזה רק בגלל חתימה על נייר במדשאות הבית הלבן.
גיבור-על אצלכם בשכונה
כולם כותבים על 'עד שנגיע הביתה' של מיכאל שיינפלד, ואם הם כותבים תאמינו לי שאפשר להאמין להם. ספר נהדר, מרגש, ספר שמוכיח שאפשר לרתק עם כתיבה יהודית עכשווית ועדכנית ושכדי למצוא גיבור אין צורך לחפש אותו בתפר שבין ג'יימס בונד לסופרמן. הוא יכול להיות גם הר"מ של הבן שלכם בישיבה.
לפני שאת הולכת
היילי, אולי תחשבי על זה שוב?
(להערות ולהארות שלכם: [email protected])
לעוד כמה הערות קודמות: