בשבע מהדורה דיגיטלית

שמרו שבתותיי

בכל רחבי העולם הרעיון של 'השבת העולמית', צובר תאוצה. אז למה דווקא בא"י הקול החזק יותר נשמע מצידם של מחרחרי מלחמות השבת?

אסתי רמתי , ט' בחשון תשע"ט

בכל רחבי העולם הרעיון של 'השבת העולמית' צובר תאוצה
בכל רחבי העולם הרעיון של 'השבת העולמית' צובר תאוצה
איור: עדי דוד

ביום חמישי שעבר, בשעות שהועדתי להכנות לשבת, מצאתי את עצמי מבזבזת זמן על... שבת.

ומעשה שהיה כך היה: בדיוק כשהייתי בדרך לקצוץ בצל ולנקות עופות, הצצתי הצצה חטופה במייל וגיליתי הצעה לכתוב על נושא השבת העולמית. הקונספט של 'שבת עולמית' לא היה לגמרי זר לי, אבל הפעם פתחתי יוטיוב, ראיתי כמה סרטונים, ועמדתי די פעורת פה מול המיזם המדהים הזה. שהבצל יחכה קצת.

לפני חמש שנים, הרב ד"ר וורן גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, החליט לצאת במבצע שמציע לכל עשרות אלפי יהודי הקהילה לשמור יחד שבת אחת כהלכתה. רובם אינם שומרי מצוות, והתגובות הראשונות היו סקפטיות. למה שיהודים יתאמצו לשמור על "משהו של דתיים"? ג'ינה, אשתו של הרב, אמרה שהם יצאו מנקודת הנחה שגם אם עשרה יהודים ישמרו שבת בעקבות המיזם, זה יהיה שווה את המאמץ.

אך הפלא ופלא, הרעיון תפס, ולא רק תפס אלא הפך להצלחה מסחררת. רוב הקהילה הצטרפה, בתוכם רבים שזו הייתה בעבורם שמירת השבת הראשונה בחייהם, כולל כאלה שהשכנים הופתעו לגלות שהם יהודים בכלל. מדריך מקוצר ובהיר איך עושים את זה בפועל פורסם בשביל המתעניינים, וכדור השלג הקדוש התחיל להתגלגל. ביום חמישי בערב התקיימה הפרשת חלה המונית ברחובות יוהנסבורג על ידי אלפיים נשים. סעודות שבת התארגנו בשכונות, כשאנשים פרטיים שרק רצו להזמין כמה חברים, מצאו את עצמם מארגנים סעודות של חמש מאות איש ויותר. מכורי המסכים כיבו את הטלפונים, קראו ספרים והלכו לטייל. ברגל. השבת הסתיימה במופע הבדלה המוני ומרגש.

באדיבות המדיה החברתית, הכמעט נס הזה נצפה בהתלהבות אדירה בקהילות נוספות ברחבי העולם. אם בדרום אפריקה זה עובד, למה לא באוסטרליה, או באנגליה, או בארגנטינה? בשורת השבת הציתה את הניצוץ בקרב יהודים בעולם כולו, שהתגייסו לשחזר את הפלא מדי שנה, וכך הגענו השנה למספרים הבאים: כמיליון יהודים מ‑98 מדינות בעולם מאורגנים על יד חמ"ל של 8,000 מתנדבים, ששומרים יחד שבת אחת, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים. מתי? בשבת הבאה, פרשת וירא. גם בארץ יש כ‑300 אירועים מתוכננים, ואתם מוזמנים לחפש את אתר המיזם ולהצטרף.

הקנאה

המון סיפורים מרגשים מסתובבים סביב השבת העולמית. החל מאירועים המוניים של 8,000 נשים שהפרישו יחד חלה בבואנוס איירס, או סעודות רחוב של אלפי אנשים בלוס אנג'לס, וכלה בסיפורים קטנים על מורה ליהדות באוסטרליה שהזמינה את בנות הכיתה החילוניות לשבת מרוממת בביתה, או אנשים בעיירות שכוחות א‑ל שמגלים את יהדותם דרך הפרויקט. השנה, למשל, צוריאל סלונגי, שחשב שהוא היהודי האחרון בפקיסטן, גילה דרך מיזם השבת העולמית שיש שם יהודי נוסף. השניים עתידים להיפגש ולשמור את השבת יחד. חבורת מטפסי הרים יהודים עתידים לשבות יחד בפסגת הקילימנג'רו, ובאסקס, אנגליה, 25 משפחות שמעולם לא שמרו שבת מתקבצות כדי לעמוד יחד באתגר. אותי ריגשו במיוחד החוויות של המשתתפים לאחר מעשה - הילד הקטן שאמר שהטלוויזיה ביקשה כל הזמן שהוא יפתח אותה, אך הוא סירב, וההתפעמות האמיתית של יהודים שנתקלים לראשונה בחייהם במתיקות וברוגע של יום מנוחה אמיתי, יום של חיבור עם משפחתם וקהילתם, וגם עם עצמם.

אלא מה? אל מול כל ההיי הזה, כל ההתלהבות וההתרגשות, מצאתי את עצמי קצת מקנאה. ולקנאה הזאת שתי פנים. קודם כול, באופן אישי: על השבת שלי באמת לא הייתי מוותרת בעד כל ההון שבעולם, אבל אני חוששת שלפעמים אני לוקחת אותה קצת כמובנת מאליה. את ההכנות אליה אני לא תמיד רואה כמרוממות, לצערי, אלא כעול שהוא מחויב המציאות. ראה לעיל הצצה במיילים בימי חמישי.

ובאופן כללי, ראיתי את היהודים הדרום אפריקאים המתוקים האלה מתחברים לשורשים שלהם בכזאת תמימות ושמחה, ונזכרתי במחרחרי ההדתה המקומיים שלנו, במלחמות השבת למיניהן, ונחמץ לי הלב. נכון, גם אצלנו יש רבים שמביטים בעין יפה על היהדות והמסורת, אבל לא תמיד קולם נשמע אל מול האנטי הגדול. למה אנחנו לא מסוגלים להראות את היופי והקסם של השבת בפשטות, כמו שם, בגולה?

הנה תגובה שכתבה חברתי מאידיא, קבוצת השיח החילונית-דתית שאני משתתפת בה: "על פניו מיזם מקסים... אבל שוב אתם מזמינים אותנו, החילונים, אליכם לבתים, לאורחות חייכם, למנהגי השבת בקהילתכם... אבל אין לנו מקום במיזם הזה להיות באמת מי שאנחנו ולהשמיע את קולנו... אין לכם רצון ועניין לראות בנו חלק לגיטימי ושווה... המוטיבציה בשבת הזאת היא התקווה הכמוסה-גלויה שנמשיך לעשות זאת כל שבת ולא רק באופן חד פעמי... רק תחשבו רגע על מיזם הפוך, שאנו, החילונים, מזמינים אתכם להתארח אצלנו. מה הייתם עושים?".

יש לי מה להגיד על הדברים, אבל הקול הזה קיים, ויותר קיים בארץ. ליהודי התפוצות יש שני יתרונות שאין לקהל אצלנו: הם מחפשים את הזהות היהודית שלהם בנרות, והם לא מאוימים מכפייה דתית. בארץ, לעומת זאת, גם אם אתה אפיקורס מוחלט, אתה חי בין יהודים, והיהדות שלך ברורה ומובנת מאליה. אבל תמיד קיים הפחד שמפלגה דתית כלשהי תתערב בחייך, תשבית לך את האוטובוסים ותעשה הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. מה אני אגיד לכם? גם אני רוצה לראות בסופו של דבר מדינה יהודית כמו בחזון הנביאים, אבל נכון לעכשיו, אני לא בטוחה שלא כדאי לשחרר קצת את הדת מהמדינה, ולסמוך על הניצוץ היהודי שיידלק מעצמו, באהבה.

לתגובות: eramati@gmail.com