"אנחנו כאן דואגים לתת לכל אחד ואחת מהילדים כרטיס לחיים". מיכאל סלובודוב
"אנחנו כאן דואגים לתת לכל אחד ואחת מהילדים כרטיס לחיים". מיכאל סלובודובצילום: גילי ג'הוזי

שעת בוקר באולם הספורט של בית הספר 'צוהר הלב' ברכסים. כיתת ילדים בעלי צרכים מיוחדים נכנסת לאולם וממתינה לתחילת השיעור.

רותי (שם בדוי) עומדת ליד קיר גומיות. היא בת שבע וסובלת מעיכוב התפתחותי. המורה לספורט, מיכאל סלובודוב, מסביר לה בסבלנות את משימתה: "בואי רותיל'ה, תנסי לעבור לצד השני", ורותי, שכבר מכירה את המתקן, מושיטה רגל קדימה בניסיון לעבור את הקיר. מהר מאוד היא נתקעת בסבך הגומיות ונעצרת. היא מנסה לשחרר את הרגל, מתנועעת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, מנסה להשתחרר אך ללא הועיל. רותי מתחילה להשמיע קולות וצווחות. היא מבקשת את עזרתו של המורה מיכאל אבל הוא מביט בה, מלטף את ראשה ואומר בביטחון: "רותיל'ה, את יודעת מה לעשות עכשיו. את יודעת. תחשבי טוב איך את יכולה להתקדם". ורותי, תוך כדי צעקות רמות, מתכופפת ומושיטה את יד ימין שלה להסיט מהדרך את הגומייה הסוררת. משם היא ממשיכה בניסיונה העיקש לעבור את קיר הגומיות. היא נאנחת, מזיעה, מניפה את ידיה לכל עבר.

כעבור כעשרים דקות היא ניצבת גאה על שתי רגליה בצד השני. היא עשתה זאת, הצליחה להתגבר על המכשולים ולסיים את המשימה בהצלחה. רותי פורצת בקריאות לא מובנות, שמבטאות את שמחתה הרבה. אפילו חיוך קטן עולה על שפתיה, ומיכאל יוצא מגדרו. "רותיל'ה", הוא אומר בעיניים נוצצות, "את רואה שאת יכולה? את אלופה".

"זה מתקן שאני בניתי בעצמי", הוא מסביר לי אחר כך, "לא קיים כמוהו בשום מקום, רק כאן. בניתי אותו מתוך מטרה לפתח אצל הילדים תכנון תנועה. המתקן הזה גורם להם לחשוב על הצעד הבא שלהם ולפעול בכוחות עצמם, כי הם חייבים לצאת מהמבוך. לפעמים תוך כדי המשימה הם מתעצבנים ומתייאשים, אבל כשהם בסופו של דבר מצליחים זה בשבילם אושר שאי אפשר לתאר. עם רותי אני עובד על זה כבר הרבה זמן. היא ממש עשתה לי את היום".

אולם הספורט רחב הידיים מלא באינסוף מתקנים ואביזרים שהמורה מיכאל בנה בעשר אצבעותיו. בכולם השקיע מחשבה ויצירתיות. בהכשרתו הוא אומנם מורה לספורט, אבל בשביל תלמידיו כאן הוא הרבה מעבר לכך. את ימיו ולילותיו הוא מקדיש למענם בתכנון ובניית מתקני ספורט מקוריים ומקדמים, שיוכיחו לתלמידים בעלי הצרכים המיוחדים שגם בשבילם השמיים הם הגבול. "אני לא בייביסיטר", הוא מסביר את הרציונל שעומד לנגד עיניו, "יש לי כאן תפקיד, יש לי מטרה: לעזור לתלמידים להתמודד עם הקשיים והמחסומים שיש להם, ולתת הדרכה וכלים לימים שהם יתבגרו וייצאו לעולם. אנחנו כאן דואגים לתת לכל אחד ואחת מהם כרטיס לחיים", הוא מתמצת במשפט אחד את התורה כולה.

מה זו מצה שמורה?

דיבורו של מיכאל סלובודוב (62) מתובל במבטא רוסי כבד. לארץ עלה לפני 27 שנים, עם העלייה הגדולה מברית המועצות. "גרנו בבלרוס, באזור שגרו בו עוד יהודים, אבל למדנו בבית ספר ציבורי ולא קיבלנו חינוך יהודי", הוא מספר, "היה פחד מהשלטונות. פחדנו להראות סממנים יהודיים. אבא ואמא דיברו ביניהם ביידיש אבל לא לימדו אותנו את השפה כי פחדו שניתפס. בשנות ה‑70, אחרי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, הייתה סביבנו אווירה אנטי ישראלית. ידענו מה זה ראש השנה ויום הכיפורים. סבא וסבתא שלי הגיעו מפולין והיו מחוברים למסורת. הם השתדלו לשמור כשרות וחגים וארגנו בבית שלהם תפילות, כך שבכל זאת ספגתי קצת יהדות".

כשבגר, נישא והקים משפחה. את דרכו המקצועית החל בהוראת הספורט. "לאט לאט התקדמתי והייתי סגן מנהל מחוז של משרד החינוך בבלרוס. הייתי אחראי על הוראת הספורט ב‑24 בתי ספר לחינוך מיוחד", הוא מספר, "התחתנתי ועבדתי קשה לפרנסתי, אבל ידעתי שאני יהודי והתעניינתי במה שקורה בישראל".

חלמתם לעלות לישראל?

"היו בבית דיבורים שקטים על הנושא. אבא שלי מאוד רצה לעלות לישראל. כשהייתי ילד ראיתי אותו נפגש עם אנשים בקשר לעלייה. אפילו הספורטאי והמתאבק היהודי מארק סלבין היה אצלנו בבית ודיבר עם אבא על עלייה. סלבין בעצמו היה אמור לייצג את ברית המועצות באולימפיאדה בשנת 1972, אבל החליט שהוא מעוניין לייצג את מדינת ישראל ועלה עם המשפחה שלו לישראל. הוא יצא במשלחת הישראלית לאולימפיאדה במינכן ונרצח", הוא נאנח, "לצערי, אבא שלי לא זכה לעלות לישראל. הוא נפטר צעיר, בגיל 48, עשר שנים לפני שעלינו לארץ. אנחנו עלינו בקיץ של 1991. אשתי פחדה שיהיה לי קשה כאן. אמרתי לה 'אל תדאגי, זה הבית שלנו', וככה אני מתנהל עד היום. מדינת ישראל היא הבית שלנו". משדה התעופה הגיע מיכאל עם משפחתו היישר לעיירה הצפונית שלומי, שם קבעו את ביתם ושם הם מתגוררים עד היום. "לעבודה אני נוסע כל יום יותר משעה ורבע לכל צד, כבר יותר מעשרים שנה, כי הקב"ה נתן לי הזדמנות לעבוד בעבודה שאני אוהב ורואה בה אתגר ושליחות. הסיפוק שאני מקבל בעבודה הזאת שווה את הכול".

אבל ההתחלה לא הייתה קלה. עם עלייתו ארצה עם אשתו ושתי בנותיו, החל ללמוד עברית באולפן. "לא ידעתי מילה בעברית, כלום. התחלנו הכול מההתחלה". במקביל, החל מיכאל להתקרב אל שורשיו היהודיים. "למדתי יהדות אצל רב שהכרנו. לא ידעתי הרבה ורציתי ללמוד ולדעת מה זה אומר להיות יהודי. באחד השיעורים לפני פסח שאל הרב מי יודע מה זו מצה שמורה ואני מיד קפצתי בשמחה לענות. סיפרתי לרב על אפיית המצות בילדות שלי. כשהמבוגרים אפו מצות בסתר, אנחנו הילדים היינו שומרים ברחוב מסביב שלא יתקרב לשם אדם זר וחס וחלילה ניתפס. זאת הייתה בשבילי מצה שמורה", הוא צוחק, "בזה בערך הסתכם הידע שלי ביהדות".

עם סיום לימודיו באולפן, פנה מיכאל ללימודי הוראת הספורט במכון וינגייט. "ידעתי שזה התחום שאני רוצה להמשיך לעסוק בו גם בישראל. מהר מאוד התחלתי לעבוד בנהריה בבית ספר להתעמלות מכשירים. כמעט במקביל, התחלתי לעבוד כאן ברכסים בבית הספר של צהר הלב".

'צהר הלב' היא רשת מוסדות חינוך מיוחד הפועלת מזה כשלושה עשורים למען ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים ברחבי הארץ, בעיקר מהמגזר הדתי. הארגון נותן מענה לילדים בעלי תסמונת דאון, אוטיזם, שיתוק מוחין, הפרעות התנהגות, ליקויי למידה ושפה ועוד. "26 שנים אני כאן ברכסים, מהימים הראשונים של המקום. לומדים כאן ילדים מאזור הצפון, מגיל שלוש בגנים לילדים מיוחדים ועד גיל 21. כך שאני מכיר אותם מגיל קטן מאוד ויכול לבנות להם תוכנית ארוכת טווח. יחד עם כל הצוות החינוכי, אנחנו עוברים עם התלמידים תהליך התפתחותי של שנים. לראות את השינוי שהם עוברים ואת ההתקדמות - זה מרגש אותי כל פעם מחדש", הוא אומר וקולו רועד.

לא רק ספורט

כיתה אחרי כיתה נכנסים התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים לאולם הספורט. מיכאל מכיר כל אחד ואחת בשמם הפרטי ויודע את מצבם הרפואי וההתפתחותי. דוד (שם בדוי) נכנס בצעדים קטנים. הוא מתיישב על הספסל בצד, שותק. דוד סובל מפיגור בינוני. הוא מצטנף בפינת החדר בעוד חבריו לכיתה, אשר לוקים אף הם בפיגור, מתכנסים יחד. מיכאל ניגש אליו ומוביל אותו היישר אל מתקן מיוחד שבנה. "הוא חלש בידיים", מסביר לי מיכאל תוך כדי הליכה, "הוא חייב חיזוק של חגורת הכתפיים. המתקן הזה הוא בדיוק בשבילו".

דוד מהסס. הוא ניצב מול המתקן ולא פוצה פה. מיכאל מדגים לו בסבלנות מה עליו לעשות וממהר לשאר ילדי הכיתה. המשימה של דוד היא לסובב הגה המחובר לשרשרת ברזל, ועל ידי כך להעלות דלי מלא במים. בידיים חלושות דוד מנסה לסובב את ההגה, ללא הצלחה. מיכאל לא מתרגש. הוא אוחז בידיו של דוד וממחיש לו מה עליו לעשות. "ייקח עוד חודש, עוד שנה או עוד שנתיים, והוא בסוף יצליח. אני לא נבהל מכך שהוא לא מצליח. יש לנו מספיק זמן. אנחנו לא מאמנים אותו כדי שישתתף באולימפיאדה, אלא בשביל החיים עצמם", הוא מסביר ברוגע, ומספר: "אחד התלמידים שלי סבל מרפיון ביד. עבדתי איתו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם על תפעול וחיזוק הידיים. למרות שהיה נראה בהתחלה שחבל על הזמן, לא ויתרתי לו וגם לא לעצמי. היום הוא עובד בסידור מדפים בסופר. פשוט לא להאמין".

המתקנים הרבים והייחודיים הממלאים את החדר נבנו באמצעים פשוטים וזמינים אך ביצירתיות רבה. מתקן לטיפוס קיר מאתגר, צלחות מעופפות, אביזרי כושר ייחודיים, משחק מיני גולף, צורות הנדסיות בעלות נפח ועוד. על כולם הוא טרח ועמל ובאמצעותם הוא מקווה לחולל את השינוי. "את המתקנים אני בונה מחומרים פשוטים", הוא מסביר. "לדוגמה, למתקן של מבוך הגומיות שרותי התאמנה בו קודם, קניתי גומיות של מזוודה שעולות שקל. המתקנים הללו לאימון בשיווי משקל", הוא מצביע על מעמדים צבעוניים המפוזרים בחדר, "נבנו מגלילים של כבלים של חברת החשמל שמצאתי ברחוב. ריפדתי אותם ובניתי מהם מסלול אימונים מיוחד".

את המכשירים הראשונים פיתח לבנותיו כשעוד היו קטנות. "כל החיים התעסקתי בחשיבה ליצירתיות בספורט. לפני כמה שנים פגשתי תלמיד שהיום הוא בהוסטל, והוא סיפר לי בהתלהבות: 'מיכאל, לימדת אותי בשיעור ספורט לעשות סלטות'. באותה שיחה שמתי לב, שהוא לא יודע לכפתר חולצה. לא ישנתי בלילה. אמרתי לעצמי: 'מה שווה הסלטה באוויר, אם אפילו כפתור הוא לא יודע לכפתר?'. באותו יום ביקשתי מאמא שלי לתפור לי חולצות קטנות, ומאז אני עובד עם התלמידים שלי גם על הפעולה הפשוטה הזאת של כפתור חולצה".

מיכאל מציין שכל אביזר פשוט ויומיומי אפשר להפוך לאתגר ספורטיבי. "צריך פשוט לפתוח את העיניים. קחי למשל את צלחות הפלסטיק הפשוטות האלה", הוא מחווה עליהן, "קניתי כאלו בארבעה צבעים ואני עושה תחרות בין התלמידים להרים כמה שיותר מהר כמה שיותר צלחות מהמסלול. הם מתכופפים ומתיישרים שוב ושוב. ככה הם מתאמנים בלי לשים לב על עמידה יציבה, על שיווי משקל, על אחיזה נכונה ותוך כדי גם משננים צבעים ומתרגלים מיון", הוא מסביר בהתלהבות. "לא מזמן הייתי בשוק הפשפשים. ראיתי שם מוט תופסן של מנקי רחובות. בניתי מזה משחק לאיסוף כלים מהרצפה. זה מפתח להם את הקואורדינציה ואת המוטוריקה העדינה בידיים. ככה אני גורם להם בלי שהם שמים לב להתקדם. עבדתי עם ילד שיש לו בעיה מוטורית בכף היד. כבר חודשיים אני עובד איתו על להצליח לתפוס את הספוג בעזרת המוט. לילדים שמתקשים באחיזה זה נהדר".

האקדמיה מציעה שיתופי פעולה

תוך כדי הסבריו, מיכאל מתרוצץ באולם בין הילדים ללא הפסקה. "אני משתדל להתאים לכל ילד תוכנית טיפולית שמתאימה לו", הוא מסביר. את התלמידה רחלי, הלוקה באוטיזם, הוא מכוון להעביר כדורים מסלסילה אחת לשנייה. כל כדור במשקל שלושה קילוגרם. רחלי מתקשה לתפוס את הכדור בשתי ידיה. היא מתכופפת להרים את הכדור ולא מצליחה להתרומם. מיכאל מדריך אותה כיצד עליה להתיישר ולאיטה היא מיישרת את גבה ומתחילה לצעוד עם הכדור לעבר הסל. "כל המודלים הללו מתאימים לא רק לחינוך מיוחד, אלא גם לגיל הרך וליסודי", מבהיר מיכאל תוך כדי ליווי צמוד של רחלי, "יש התעניינות מהעולם האקדמי במה שקורה כאן. יש מכללות להוראה ששולחות סטודנטים לראות את המתקנים. יש מכללה שביקשה מאיתנו שיתוף פעולה. הדור הצעיר של המורים רואה כאן איך אפשר לצאת מהקופסה וללמד ולקדם ילדים גם בזווית אחרת. היום המורים מאוד מוכשרים וטובים בתחומם, אבל לדעת חומר וללמד זה לא מספיק. כל מה שאת רואה כאן - זה לצאת מהקופסה. דרך הפעילות החווייתית יותר קל לילדים ללמוד ולקלוט דברים, ואם אני יכול להגיע ללב של הילד - זה הכי טוב", הוא אומר.

"משרד החינוך רוצה לפתח שיטות ללימוד דרך התנועה לגיל הרך, וזה מה שאני עושה כל יום כבר כמעט שלושים שנה. תראי את הסקטורים, חתיכות העץ שחיברתי להן גלגלים. המשימה של התלמידים היא לרכוב עליהם בעזרת הידיים עד לקונוסים, ושם להלביש לקונוס המתאים את הסינר עם הספרה והצבע הנכונים. ככה הם לומדים את הספרות והצבעים, מתרגלים מוטוריקה עדינה ומחזקים את חגורת הכתפיים והכול עם חיוך".

אתה מאמין שיש על מה לעבוד עם כל הילדים, גם כאלו שנמצאים ברמה התפתחותית ותקשורתית נמוכה?

"בוודאי. בכל מצב התפתחותי אפשר ללמד. גם ילדים ברמה נמוכה מסוגלים להתקדם. חייבים להאמין בהם. אני לא מרים ידיים מאף נשמה. יש ילדים שמנסים איתם שוב ושוב וזה פשוט לא הולך. אבל אני יודע שאסור להתייאש. אין לי את הפריבילגיה להרים ידיים. בשבילי כל התקדמות היא משמחת. הקב"ה עוזר לי לעזור לילדים שההתפתחות המוטורית שלהם נמוכה. בעיניי זאת שליחות. היה לי ילד בכיסא גלגלים עם בעיות קשות שלא הצליח לעמוד על הרגליים ואחרי כמה שנים נעמד בכוחות עצמו. עד היום אני מתרגש מזה. או ילד עם חרדות, מציאות לא פשוטה בכלל, ואם אני מצליח להכניס לו מעט שמחה בחיים זה שווה הכול".

מיכאל מספר על תלמיד שלו שסובל מלקות חברתית וחרדות. "הוא לא היה מוכן לישון לבד. עבדתי איתו המון על הביטחון העצמי דרך התרגילים, על חיזוק שרירים ודימוי אישי. הוא היה נעמד ליד קיר הטיפוס ולא היה מוכן אפילו להניח את הרגל שלו בשלב התחתון. זה היה נראה חסר סיכוי. כשהוא בסוף הניח את הרגל על השלב - חגגנו. אחרי חודש הוא הסכים לעלות עוד מדרגה. כל צעד לקח חודשים, ובפעם הראשונה שהוא הגיע למעלה לפעמון זאת הייתה התרגשות אמיתית".

אתה עובד עם ילדי החינוך המיוחד, לצד עבודה עם ספורטאים ברמה מקצועית גבוהה. זה לא מבלבל?

"אני מנהל את בית הספר להתעמלות מכשירים בנהריה, ויש לי שם גם ילדים מנבחרת ישראל. זה בית ספר מקצועי וברמה רצינית מאוד, וכאן אני מלמד ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אבל אני רואה בשילוב בין שני המקומות הללו את השלם. בעיניי השילוב בין הספורט המקצועי להתעמלות המתקנת דווקא עוזר לי כמורה. למשל, זה גורם לי לקחת הרבה שיטות מהספורט המקצועי, טכניקות של אימון ושיטות הוראה, ולייבא אותן לכאן".

אתה יכול לתת דוגמה?

"בטח, למשל שיטת השלבים. הגעת להישג מסוים? הצלחת בתרגיל? שברת שיא? יופי, עכשיו תעלה דרגה ותשאף לשיא חדש. תמיד יש עוד לאן לשאוף ובמה להשתפר ולהתקדם. לכן כשאני בונה את המכשירים שלי אני חושב תמיד על רמת הקושי הבאה, על האתגר הבא. אף פעם לא מסתפק בשלב הנוכחי", הוא מסביר. "אצל הרבה אנשים המטרה היא העיקר. אבל אני מאמין שלפעמים שלבי הביניים יותר חשובים אפילו מהמטרה עצמה. התעמלות המכשירים בנויה על שלבים. לדוגמה, לא ישר לומדים סלטה באוויר. קודם מתרגלים גלגול נמוך, ואז גלגול לגובה, מתאמנים על יציבות ושיווי משקל, על תכנון תנועה ועוד. לפעמים האימונים וההכנה יותר חשובים מהמטרה עצמה. לכן גם בעבודה שלי כאן אני רואה ערך בשלבים, בתהליך עצמו", הוא אומר ומבקש לפנות להורים לילדים מהחינוך המיוחד אך גם לילדים מהחינוך הרגיל: "אני תמיד אומר להורים, תאמינו בילד שלכם בלי גבול. גם אם קשה לכם, אל תרימו ידיים בשום אופן. אל תתייאשו מהילד שלכם. תנסו תמיד לחשוב איך בכל זאת אתם מסוגלים לקדם אותו בדרך אחרת שעוד לא ניסיתם ותהיו לצידו. הוא צריך אתכם".

[email protected]