גינויים, מתבוללים, טרור וגיבורים - הערות

יש פתרון לטרור, יש דברים שלא מגנים, יש דרכים להסביר טרור ולהרגיע, יש סיבה לאולמות הקולנוע הריקים. כמה הערות לפני שבוע טוב.

שמעון כהן , י"א בחשון תשע"ט

לפני שבוע טוב
לפני שבוע טוב
צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

יש פתרון לטרור

אמרו את זה קודם, לפניי, לא משנה. זה מספיק חשוב כדי להזכיר שוב:

אל לנו לשכוח שיש פתרון וודאי, מיידי וברור להסלמה ולאלימות המבעבעת מרצועת עזה: אם רק נחליט (ונבצע כמובן) ביום בהיר אחד לשים סוף לנוכחות הישראלית ברצועה, אם רק נפנה את המתנחלים משם ונהרוס את ישוביהם, אם רק נוציא את צה"ל עד אחרון חייליו מאדמת הרצועה, אם נהפוך את הרצועה ליודנריין, אם רק נאפשר להם שלטון משלהם ברצועה ההיא, אם רק נמתח גדר גבול על הקו המוסכם בעיני העולם כולו, אם כל זה יקרה אין ספק שסוף סוף יגיע השקט המיוחל.

עשבים שוטים ותפוחים רקובים

כתב אישום הוגש השבוע נגד עבד אלמלק עספור ואדם אבו שחאדה, ערבים תושבי יפו, בגין ניסיון לחבור לדאע"ש על אדמת סוריה. משום מה לא זכיתי לשמוע אף אחד מעיתונאינו, כתבנו ומגישנו מעז להעלות לשידור חבר כנסת ערבי או מנהיג ציבור ערבי אחר ולדרוש ממנו לגנות את המעשה.

מוזר שמנהג דרישת הגינוי הקולקטיבית צץ במחוזותינו רק אחרי אירוע שמתויג כימני. במקרה כזה נדרשים לעמוד בסך, מושפלים ומורכני ראש רבנים, חברי כנסת ימניים, מחנכים ושרים ומצווים בתוקף להציב יד על תנ"ך וירטואלי ולהישבע אמונים לתורת הגינוי, ואם חלילה גינו בקול ענות חלושה או שלא בצמידות מדוקדקת לניסוח שהוכתב על ידי המראיין, הרי שהם ננזפים קשות ונאלצים לחזור ולגנות כראוי. "אני לא שומע ממך גינוי מוחלט", אומרים להם והם מייד נרעשים ומבוהלים, מגנים כראוי וכנדרש את העשבים השוטים שצמחו בערוגתם.

משום מה כל זה לא קורה כשערבי חובר לדאע"ש (ולא בפעם הראשונה). משום מה אף כלי תקשורת לא מצא לנכון להעלות לשידור מישהו ממנהיגי הציבור הערבי ולדרוש ממנו גינוי והתנערות מהתפוחים הרקובים. אולי מישהו שם יודע שגינוי כזה פשוט לא יגיע וחבל לדרוש מה שלא יקבלו. אולי.

למה הם לא באים

השבוע צוין יום הקולנוע הישראלי שבו נמכרו כרטיסים לסרטים ישראליים בעשרה שקלים בלבד בתקווה לנהירתם של המוני בית ישראל לאולמות הקולנוע.

בתעשיית הקולנוע הישראלית נרשמת דאגה מסוימת מהירידה המסתמנת במספר מבקרי האולמות הללו בשנה האחרונה. לא קולנוען אנכי ולא שפילברג הוא שם משפחתי, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעלות כאן השערה באשר לסיבת הירידה הזו. את ההשערה הזו העליתי בראיון עם ראש מועצת הקולנוע הישראלי (לא קיבלתי דחייה מוחלטת להשערה גם ממנו):

לישראלי הממוצע והבריא באישיותו ובלאומיותו, זה שעדיין עושה מילואים או שבנו משרת ביחידה קרבית או שקרוב משפחתו נפצע או חלילה נהרג בפעולה כזו או אחרת, ממש לא דחוף לשלם 40 שקלים ולכלות שעתיים מזמנו החופשי כדי לראות עוד איזו עלילת דם עצמית שבה מספרים לו על מסך ענק שצה"ל עושק, רודף, כובש ומתעלל. כשהישראלי הממוצע נכנס לאולם קולנוע הוא מבקש לצפות בסיפור מרגש, מפחיד, מסעיר, עצוב, שמח או מצחיק בכל נושא, אבל הוא ממש לא אוהב את מה ש(משום מה...)דווקא כן אוהבים בפסטיבלים האירופים המלוקקים הללו.

שם, בין השטיחים האדומים והפרסים המוזהבים, ששים ועולצים לראות בימאי ישראלי מכה על חטא שלא בוצע על ידי עמו וצבאו. הנאה צרופה יש להם למחונטי החליפות באקדמיה כשהם רואים עוד ישראלי מעליל על עמו עלילות שווא ובעבור ההנאה הזו הם משלמים לו בהזמנה להשתתפות בפסטיבלים נחשקים ובמתן פרסים זוהרים. (ואולי בשקט בשקט הם גם אומרים לעצמם שזה ממש מסתדר להם עם תיאוריית יהודה איש קריות המעליל ומלשין תמורת בצע כסף)

לעומת האירופאים הללו הישראלי הממוצע והסביר בשכלו דווקא מואס בתופעה המגונה הזו. כשהוא רואה חייל במדים הוא דווקא רואה בו את בנו\אחיו\שכנו\אביו\עצמו וחש הזדהות טבעית עם מי שנלחם כדי שנחיה כאן, וכשיש לו שעתיים פנויות הוא מעדיף לעשות בהן כל דבר אחר במקום לצפות באשמות מופרכות על אותו בן\אח\שכן\הוא עצמו, ועוד לשלם על זה...?

לא מגיבים

בואו נחשוב רגע במבט שמאלני מתי נכון להכות בחמאס – אם הם לא יורים עלינו ורק מתחמשים וחופרים מנהרות בוודאי שלא נתקוף אותם כי אי אפשר לגבות מחיר דמים על דברים שכאלה, אם הם רק משגרים בלונים ש"רק" שרפו שדות לא נירה עליהם כי זה לא מידתי, ואם הם יורים עלינו טיל שפוגע בבית והורס אותו בוודאי שלא נתקוף אותם כי בדיוק הפגיעה הזו היא שיכולה להוות סיבה לרגיעה, כי כשחמאס יחוש הישג תצטנן התלהבותו הקרבית.

אנחנו לא רוצים לומר בקול רם למה באמת מחכים...

מתי זה קרה לנו?

מישהו יכול להצביע על הנקודה בהיסטוריה שבה מה שהיה מתועב בעיני העם היהודי, מה שיהודים עלו לגרדום או למדורות האינקוויזיציה ובלבד שלא ידבק בהם – ההתבוללות – הפך להיות משהו שמי שמגנה אותו מתויג מיידית כגזען, חשוך, אלים וצר אופקים?

פתאום לבקר את צהלולי התקשורת סביב חתונת הזוג הלוי-האריש נחשב בושה. פתאום אפילו לצאת בקמפיין נגד התופעה ברמלה, עיר שנגע ההתבוללות בה גובר ועולה, הפך מעשה הראוי לעתירה בג"צית. מוזר.

(אגב, כשבכפרים ערביים מאיימים ברצח על צעירות שמא יתלו עיניהן בגבר יהודי, זה נשמע הגיוני וסביר אצל אבירי האהבה הקוסמית שמאחדת עמים ומגזרים)

מחיר השיעמום

עם כל הניסיון העשיר שלו, אחרי שבמשך שנים ארוכות ורבות עבר את כל המתקפות האלימות עליו, כמי שרובי ריבלין אמר פעם שהאגדות מספרות על כך שביער נידח מצאו פיל עם עור כמו שלו, אחרי כל זה ניתן היה לצפות מראש הממשלה, בנימין נתניהו, להכיל את צעקותיה של הגברת פרץ שהתפרצה לנאומו, גם אם הוא היה אז בעיצומה של סערת רגשות על פטירתו של עו"ד ויינרוט, ולפחות לא להטיח בה "משעממת" ו"לא מעניינת". הרגע הזה עשוי לרדוף אותו כקלף אכזרי במערכת הבחירות המתקרבת.

גיבורי האומה

ועם זאת, שמתם לב איך הפכו המתפרצים מול נתניהו לגיבורים? זוכרים את ההוא שהתפרץ מול שיירת ראש הממשלה לפני כשבועיים. המאבטחים הדפו והפילו אותו. הכותרות זעקו "מפגין מול שיירת ראש הממשלה הופל בידי מאבטח ועוכב לחקירה", או "מפגין חסם את שיירת ראש הממשלה ונעצר", או "איש השב"כ לשעבר הופל בהפגנה", ושאר כותרות המדגישות את סתימת הפיות והמעצר של מי שרק רצה להפגין. באולפנים השונים גם דאגו לזמן אחר כבוד את המפגין שהופל ושעוכב ושנעצר, המפגין האומלל בקיצור. מה ששכחו שם זה שסוג כזה של התפרצות ברוב מוחלט של מדינות המערב היה מסתיים בכדור בראש מאקדחו של אחד המאבטחים. נכון היה לחקור את המחדל האבטחתי, אבל העניין הזה נחסך מאיתנו משום מה.

איכשהו, בחסות התקשורת שלנו הפכו המפגין והמתפרצת לג'אן-דארקים של הפוליטיקה הישראלית. נראה שהכול תלוי בזהותו של אויב העם. כשזה נתניהו הכול ברור.

תרגיעו

אירוע לא פשוט עבר על שופט בית המשפט העליון, השופט דוד מינץ, תושב הישוב דולב שבבנימין. כאשר יצא ברכבו לעוד יום עבודה בבית המשפט עטו עליו מספר פלשתינים חמושים בפטישים ולפי אחד הדיווחים גם בגרזן וחסמו את דרכו. השופט הצליח לתמרן ולהימלט ממה שנראה לעין המתבונן הפשוט כתחילתו של לינץ' שאחריתו מי ישורנו.

איכשהו הסתננה לדיווח התקשורתי הידיעה לפיה המשטרה סבורה שהרקע לאירוע הוא רקע פלילי ולא לאומני. טוב שלא המשיכו שם באותה רוח והגדירו את האירוע ככזה שבוצע על רקע רומנטי. מסקנות מרתקות - חוליית פלשתינים חמושה במה שמוגדר כנשק קר שאורבת ליהודי בכבישי בנימין זה לא אירוע טרור. זה לא פיגוע. זה בסך הכול ניסיון שוד שלא צלח.

בקיצור, ככה זה כשברור שאופציית לינץ' בשופט בית משפט עליון נשמעת טראומטית מדי עבור האוזן הישראלית הממוצעת. הופכים את האירוע לפלילי והכול יותר רגוע.

מעכשיו הוא יכול לרדת

זהו זה. שטפנו את הרכב, השקנו את הגינה, ניקינו חלונות. גשם כבר יכול לרדת.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

גיבורי-על, מוסרי נפש ויפי נפש

הצבועים המתרפסים והממהרים

הנינג'ה, סוכות ותרבות השנאה

הברק רוצה להכות פעמיים

זה הזמן לבקש סליחה, מכם

מוניקה, צביעות ועבר פלשתיני