בשבע מהדורה דיגיטלית

למלא את הקן

במקביל לתוכנית 'אם לאם' שבה נשים מבוגרות מסייעות ליולדות צעירות ביישובים, יש מקום גם לתוכנית הפוכה

ד"ר חנה קטן , ט"ז בחשון תשע"ט

מי מרימה את הכפפה ומארגנת תוכנית ביקורי בית בקן המתרוקן של הזוגות המתבגרים?
מי מרימה את הכפפה ומארגנת תוכנית ביקורי בית בקן המתרוקן של הזוגות המתבגרים?
איור: עדי דוד

אולי תוכלו לעזור לי. אני מחפשת בדחיפות אפליקציה שתעזור לי לנווט בין הלידות הצפויות במשפחה, כדי לברור תאריכים פנויים להעברת הרצאות לנשים. בינתיים אני די מנוטרלת.

בצעירותי ההריונות שלי היו ניכרים לעין לכל מי שהזמין הרצאה, וידעתי גם מתי צפויה הלידה שלי, אבל היום, למרות המיומנות שלי בגלגל ההריוני ובחישוב תאריכי לידה משוערים, אני לא מוצאת את ידיי ורגליי. התקווה היא כמובן שאלה יהיו הבעיות שלנו ושהן רק ילכו ויחמירו עם השנים ועם התרחבות המשפחה.

בחלק גדול מיישובי יש"ע פועלת תוכנית 'אם לאם' - אישה מבוגרת מהיישוב מוצמדת לכל יולדת, ועורכת אצלה ביקורי בית תכופים. וזה נפלא. כניסת תינוק לבית והרחבת המשפחה מזמינה התארגנות מחודשת כשכל הדינמיקה בבית משתנה, ועין פקוחה של גורם חיצוני, כסוף שיער, יכולה לחולל פלאים.

ובכל זאת, אני רוצה להציע תוכנית דומה לתהליך ההפוך ב‑180 מעלות. כשהייתי צעירה בשנים גרנו בדירה צפופה, שישה ילדים בחדר בשלוש מיטות קומתיים, והיה נפלא. והיום, כשזכינו בדירה רחבת ידיים, אני חוזרת הביתה בחשכת ליל לקירות חלולים ושקט מחריש אוזניים, והגעגוע לימים ההם, לישיבה צפופה סביב שולחן המטבח העמוס בחביתות וקטשופ ואצבעות דביקות, גואה ומבעבעת.

במשך שנים ארוכות גידלנו וטיפחנו והכנו את ילדינו לחיים עצמאיים, כשחבל הטבור הולך ומתארך. אך היום, כשההיעדר נוכח במשך רוב ימות השבוע ורק בימי חמישי-שישי הבית נמתח כמו אקורדיון, אני מרגישה שהקן הריק מאתגר פי כמה וכמה מהקן המלא. האווירה הסטרילית מקפיאה את הנשמה. אז מי מרימה את הכפפה ומארגנת תוכנית ביקורי בית בקן המתרוקן של הזוגות המתבגרים?

לכו להחלמה

אם נחזור ליולדות, נשות המגזר ממעטות לנצל את מנעמיהם של בתי ההחלמה, ולדעתי זה ממש חבל. אני חושבת שהסיבה לכך היא שכל אחת מחליטה להיות אשת חיל. היא חייבת לחזור לילדים הנוספים, כי שטף החיים ייפסק בלעדיה. אולי יש בזה קצת מגלומניות? יולדת אמורה לנוח. לכן היא מקבלת 14 שבועות של חופשת לידה (וזה לא מספיק!). ההחלמה ממסע ההיריון והלידה, מסע של יותר מתשעה חודשים, הטיפול האינטנסיבי ביילוד, הצורך בשינה רציפה כדי לשמור על אמא שמחה - כל אלה מזמינים שהות בבתי ההחלמה למנוחה רצופה כמה ימים לאחר כל לידה.

אני מכירה אותם מקרוב. עבדתי תקופה מסוימת כרופאת נשים בבית ההחלמה שבטלז-סטון, גן עדן עלי אדמות ליולדת הטרייה. באותה תקופה פתחתי את המרפאה הראשונה ביישוב דולב הצעיר, וכן עבדתי בהתנדבות כגינקולוגית הראשונה ביישוב מתתיהו, אף הוא צעיר בימים. איך הסתדרתי עם התמחות תובענית בגינקולוגיה ובית מלא זאטוטים ובטן הריונית ובקבוקי התבערה שקיבלו את פניי תדיר על אם הדרך, בעיקר מכיוון הכפר בית סירה? אין לי תשובה. מה שאני יודעת הוא שאולי גם העובדות הללו הן חלק מהשחיקה שמבקרת אותי לאחרונה.

רמת השחיקה בקרב עובדי מערכת הבריאות היא הגבוהה ביותר. תנאי העבודה הבלתי אנושיים לעיתים קרובות גובים מחיר לטווח הארוך. שנים ארוכות של חוסר בשעות שינה ואור יום, נטולות ארוחת מסודרות ורוויות מתח, גובות בסופו של דבר מחיר. בלילות לבנים בחדר הלידה של שערי צדק זכיתי בשיחות נפש, בין יולדת ליולדת, עם המיילדת האגדית במבי, שיחות שנתנו לי כוחות לצלוח את המסע הארוך.

כמובן, השילוב של אם ורופאה הוא מורכב הרבה יותר מאשר אצל עמיתיי הגברים. אומנם זה לא פוליטיקלי קורקט לצייר הבדלי מגדר, אבל מתברר שאפילו ראש ממשלת הונגריה מסכים איתי. לאחרונה הוא חתם על צו שאוסר על לימודי מגדר באוניברסיטאות בארצו, ולימודי המגדר הוסרו באחת מרשימת מסלולי התואר השני הזכאים לתמיכה כלכלית ולהכרה ממשלתית. יועצי הממשל הבינו שתחום לימוד זה חותר להפריד בין המינים, לגרום לעוינות ולשייך נשים לאוכלוסיות מוחלשות, מתוך השקפת עולם שמאלנית קיצונית. והם צודקים.

מסעו של במבי לארץ ישראל

כשהייתי קטנה אהבתי את וולט דיסני. שעות ישבנו מול המכשיר הטמא וצפינו בסרטים מצוירים. אחד מהסרטונים התמימים של שנות הילדות שלי היה במבי. האייל, לא זו של חדר הלידה. בלט אצלו חוסר הביטחון המתמיד בעולם החי, החיפוש אחר מקום מגורים בטוח וקבוע. הרב אבינר פירשן את הסרט, והוא טוען שהרקע של היוצר היה הסכנה שבה נתון עם ישראל אשר מחפש מקום שבו יוכל לחיות בשקט. אביו של במבי שמוביל אותו למקום בטוח מבטא את דמותו של הרצל, שמוביל את עמו אל הארץ מובטחת. והוא חותם: אנחנו כבר לא עופר איילים נרדף, אלא גור אריה יהודה הדורך על במותי ארץ, בחסדי ה' עלינו.

במקביל, ספרו החדש של הרב שמואל אליהו, 'הנבואה', מצייר בצבעים חיים את התגשמות חזון הנביאים בכל תחומי חיינו בארץ ישראל המתחדשת. האיש שלי הזיל דמעות התרגשות כשריחף בין פרקי הספר, כשהוא בעצם מנווט על במותי ארץ, בין פלא לפלא. בחסדי ה' עלינו.

לתגובות: drchana2@gmail.com