עוברים מפאנל לפאנל כמו קרקס נודד. ארבעת המתמודדים בירושלים
עוברים מפאנל לפאנל כמו קרקס נודד. ארבעת המתמודדים בירושליםצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כמו צוות הווי של ארבעה אנשים, עוברים המתמודדים לראשות עיריית ירושלים מפאנל בחירות אחד למשנהו.

השאלות כמעט תמיד חוזרות על עצמן. חרדים מול חילונים, פתיחת עסקים בשבת, מצעד הגאווה, הקפאת הבנייה, וכמובן ניקיון העיר שנטלה תשעה קבין של יופי אבל קבורה תחת ערימות של זבל. גם התשובות כבר נשלפות על אוטומט. כולם מדקלמים את המסרים, מתנצחים באופן כמעט טכני, וגם למדו לחבב זה את זה במסגרת התיאטרון הנודד.

זה תכף נגמר, הם מנחמים זה את זה, אבל יודעים שיעדיפו להיות בין בני המזל שייאלצו להתגושש שבועיים נוספים. מארבעה בסיבוב הראשון ייצאו שניים לסיבוב השני. כל מועמד מחזיק בידיו חישובים מפורטים שמוכיחים באותות ובמופתים שדווקא הוא יעפיל בקלות לסיבוב השני, והקו שבין הערכה פוליטית מפוכחת ובין משאלת לב נעלם מזמן. ההערכה הרווחת היא שברקוביץ' וליאון הם בעלי הסיכויים הגדולים ביותר לעלות, אבל כל אחד מהארבעה מסוגל להפתיע.

זאב אלקין יצא למרוץ מעמדת יתרון: שר בכיר ומוכר, חבר קבינט, חמוש בתמיכת נתניהו ועם סיוע צמוד של ראש העיר היוצא ניר ברקת, שהעמיד לרשותו מנגנון אפקטיבי וניסיון פוליטי חשוב. גם הסקרים הבטיחו שהוא מנצח כל מועמד אחר שילך נגדו ראש בראש. אבל כל זה לא הספיק. המרוץ נשאר מרובה מתמודדים, והאשף הפוליטי שתפר דילים וקואליציות במערכת הארצית, הופתע למצוא את עצמו מפגר בסקרים אחרי עופר ברקוביץ', צעיר בן 34, אנונימי מחוץ לירושלים.

בסיבוב השני צפוי אלקין לגבור על כל מי שיתמודד מולו, הבעיה שכרגע לא בטוח שהוא בכלל יגיע לשם. אלקין לא נחשב סדין אדום באף אחד מהמגזרים, אבל גם חסר בסיס תמיכה מגובש. בציונות הדתית הוא פופולרי, אבל אצל החילונים ברקוביץ' מוביל בגדול, והחרדים נחלקים בין ליאון ובין דייטש. הנתח היחיד שהצליח לקחת מהעוגה החרדית הוא הפלג הירושלמי שכוחו מוערך בכ‑8,000 קולות, שהם כארבעה אחוזים מכלל המצביעים. את התמיכה שלהם קיבל כבר לפני יותר מחודש בדיל חשאי שהצדדים תכננו לחשוף ברגע האחרון, יום לפני הבחירות. אלא שאלקין היה זקוק עכשיו לייצר סחף, טבעי או מלאכותי, שייתן בוסט לקמפיין שלו, ולכן החליט לחשוף את הקלף הזה שבוע לפני הזמן. למרות שמיקומו בסיבוב השני לא מובטח, אלקין הוא המועמד הכי משופשף ומנוסה מבחינה פוליטית, מה שעשוי להקנות לו יתרון מסוים ברגע האמת. במקרה של הפסד הוא לא יישאר דקה אחת בעירייה, אלא ימשיך בתפקידו כשר בממשלה. מעניין אם גם את כתובת המגורים שהעביר לירושלים הוא יחזיר בזריזות לכפר אלדד.

עופר ברקוביץ' הוא כבר עכשיו המנצח של הבחירות האלה. כשהתחיל את הקמפיין רבים ראו בו בלון ניסוי שנועד להכין את ההתמודדות בפעם הבאה, כשיהיה מבוגר ומנוסה יותר. אבל כעת המועמד החילוני הצעיר נחשב לפייבוריט בסיבוב הראשון. הוא מפגין שליטה בפרטים והיכרות עם העיר, ומצליח לפרוץ מעבר לקהל הבסיסי שלו. מאות פעילי 'התעוררות' חורשים בשבילו את העיר במנגנון יעיל, שיעמוד למבחן ביום הבחירות. בין אם ייבחר לראשות העיר ובין אם לא, רשימתו למועצת העיר צפויה לגדול באופן משמעותי.

ברקוביץ' הוא הסמן החילוני של המרוץ, אבל הוא הצליח לסדוק את הדימוי הזה. הוא שומר על קשר קרוב עם רבנים, ומצליח לגייס תמיכה אפילו מחרדים ליברלים. הקמפיין שניסה לקשור אותו לקרן החדשה פגע בו מעט בציונות הדתית, אבל ברקוביץ' מתעקש שמדובר בפייק ניוז. דווקא כמי שנחשב למועמד החזק בסיבוב הראשון, הוא צפוי למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בסיבוב השני, כשהחרדים עשויים להתלכד בתמיכה במועמד שכנגד, יהיה מי שיהיה. ברקוביץ' יצטרך לשחזר את תקדים ברקת מהבחירות הקודמות - לפצל את החרדים ולרתום אליו את החסידים, שכבר הוכיחו שהם מסוגלים להכתיר מועמד גלוי ראש בירושלים.

משה ליאון, שכבר הפסיד מערכת אחת בעיר ודשדש בסקרים לפני חודשיים, הצליח במוצאי יום כיפור לחזור חזק למשחק: תמיכת ש"ס ודגל התורה, שלהן קהל מצביעים מאורגן ומשמעותי, אמורה להבטיח לו כרטיס לסיבוב השני. כרואה חשבון מדופלם, ליאון מסתובב עם רשימות וחישובים שמראים שהוא אפילו יכול לצלוח את רף ה‑40 אחוזים כבר בסיבוב הראשון. המבחן המשמעותי שלו הוא כמה קולות לא חרדיים הוא יצליח לגייס. למרות שהוא חובש כיפה סרוגה, התמיכה בו בקרב הציונות הדתית מוגבלת. יש בסביבתו מי שטוענים שההסבר הוא גזענות סמויה בשל מוצאו המזרחי. אפשר להציע גם הסבר פשוט יותר: הכיפה אומנם סרוגה, אבל המחויבות הראשונה היא לדרעי וגפני. בסיבוב שני ליאון מצפה שהחרדים כולם יתלכדו מאחוריו, אבל זוכר מה קרה לו בפעם שעברה: ברקת סגר דיל עם הפלג הירושלמי ועם חסידי גור ובעלז, וניצח. גם הפעם החסידים זועמים על ש"ס ועל הליטאים שהעדיפו את ליאון על פני דייטש, ולא יתמכו בו בקלות.

יוסי דייטש הוא המועמד המפתיע. יש לו תמיכה מלאה של אגודת ישראל וגם הסכם חתום עם אריה קינג. תמיכת החסידים והחרד"לים כנראה לא תספיק לו כדי לעלות לסיבוב השני, אבל המסע שלו מרתק – ערב ערב הוא פוגש קהל חילוני, ומצליח לערבב את הקופסאות. אפילו מטה היפסטרים קטן ומחתרתי פועל בשבילו, ומה שנשמע בהתחלה כקוריוז נראה כבר כתופעה: יש פלח מצביעים שמתלבט בין דייטש החרדי לברקוביץ' החילוני.

למרות הבאזז החיובי סביבו, הוא צריך נס כדי לגרוף מספיק קולות לא חרדיים, ולכן מופעל עליו לחץ כבד לפרוש, אבל מרגע שהפך למועמדם הרשמי של אדמו"רי אגודת ישראל ההכרעה כבר לא בידיו. אם יורו לו ברגע האחרון לפרוש זה יכריע את המרוץ לטובת אלקין, שיוכתר כראש העיר הבא. ליצמן הצהיר השבוע בפירוש שזה כבר לא יקרה, דייטש ירוץ עד הסוף וליצמן גם משוכנע שינצח. לא ברור אם בגלל חשבון פוליטי עלום או סייעתא דשמיא. דייטש משנן: יד החסידים תהיה על העליונה.

אין קול ציוני-דתי

מדברים הרבה על הפילוג אצל החרדים בבחירות האלה. ש"ס, ליטאים, חסידים והפלג הירושלמי, כל קהילה סוחרת לעצמה. ובכל זאת, עדיין קיימת שם הצבעה מאורגנת. אבל שווה לשים לב לעוד תופעה: המושג של "קול ציוני-דתי" לא קיים. רבני הקהילות התפזרו בין המועמדים, התמיכה בציבור מתחלקת לארבעה חלקים, וגם אם אלקין זכה לתמיכה קצת יותר משמעותית במגזר, ספק אם זה קשור לכיפה הסרוגה שלראשו. ברחוב החרדי השטח בוער, אבל בציונות הדתית מנומנם. אין התלהבות, מתנדבים או אנרגיות.

בשבירת הסקטוריאליות יש משהו חיובי בעיניי, בטח ברמה הארצית, שיכול להעיד על בגרות וענייניות. אבל אפשר לזהות כאן גם אפשרות נוספת של זלזול במעשה הפוליטי. מדברים אידיאולוגיה, אבל פחות מתלהבים לתרגם אותה לעסק מלוכלך כמו בחירות. אצל החרדים מצאו לזה פתרון פשוט: ההליכה לקלפי היא מצווה.

האינדיקציה של ש"ס

העיר שבה נרשם אחוז ההצבעה הגבוה ביותר בבחירות המקומיות האחרונות הייתה אלעד. 87.7 אחוזים מהתושבים שם יצאו לבחור. זה קרה בגלל מאבק יצרי שבסופו ישראל פרוש האשכנזי גבר על מועמד ש"ס. דרעי, שנצרב מהכישלון, החליט הפעם לא להעמיד נציג מטעמו בעיר שבה יש רוב ספרדי, אלא לחתום על דיל ארצי עם דגל התורה.

דרעי וגפני, שני פוליטיקאים מנוסים ומשופשפים, לקחו הימור רציני, בירושלים עם משה ליאון ובאלעד עם יצחק פינדרוס. הם רק לא לקחו בחשבון את האפשרות שהמועמד שהצניחו באלעד ייפסל בבית המשפט מפני שאינו תושב העיר ולא העתיק אליה את מרכז חייו. אחרי שבג"ץ אישר את הפסילה, יו"ר ש"ס דרעי פנה לשר הפנים דרעי (זו לא טעות) כדי שישתמש בסמכותו וידחה את הבחירות. היועמ"ש הבהיר שיש כאן ניגוד עניינים, והסמכויות הועברו בינתיים לשר הנגבי. דרעי וגפני יודעים שעתידם הפוליטי על הכף. אם יפסידו באלעד, ובטח אם ייכשלו בירושלים, חילופי הדורות בהנהגה החרדית יתקרבו.

ועוד מילה על ש"ס: המפלגה, שיש לה שבעה מנדטים בכנסת, היא הכי גדולה ברשויות המקומיות. יש לה 150 נציגים, יותר מהליכוד, מישראל ביתנו וממפלגת העבודה. זה קורה כי המנגנון חזק. מי שמצביע ש"ס לכנסת כמעט תמיד יצביע ש"ס גם ברשות המקומית. הבחירות המוניציפליות הקודמות נערכו מיד אחרי פטירת הרב עובדיה יוסף ולפני הפיצול מאלי ישי. מאז הגיעה המפלגה לסיפו של אחוז החסימה בסקרים. תוצאות הבחירות הקרובות ייתנו אינדיקציה מדויקת למצבה האמיתי של התנועה הספרדית.

לתגובות: [email protected]