העם היהודי או העם השמאלני?

המשבר סביב ביקורו של טראמפ בפיטסבורג ממחיש את הקריעה בבשר זהותו של העם היהודי. פרשנות.

גיל רונן , כ"א בחשון תשע"ט

בית הכנסת עץ חיים, פיטסבורג
בית הכנסת עץ חיים, פיטסבורג
צילום: אלקסי רוזנפלד

הרב ג'פרי מאיירס, רב בית הכנסת "עץ החיים" בו התרחש הטבח הנורא בשבת, אמר אתמול (שני) שהנשיא, דונלד טראמפ, הוא אורח רצוי בעירו ובבית הכנסת שלו.

"נשיא ארה"ב הוא תמיד אורח רצוי", אמר. "אני אזרח, הוא הנשיא שלי. ברור שהוא אורח רצוי".

הצורך באמירתו של מאיירס התעורר כאשר ארגון יהודי שמאלי-קיצוני פרסם עצומה בה דרש מטראמפ שלא להגיע לפיטסבורג עד שלא יחזור בו מאמירותיו ומדיניותו בנושא מהגרים ומיעוטים, ועד שלא יגנה את "הלאומיות הלבנה".

כעת אנו עומדים בפני מצב בו תידרש כנראה אבטחה ברמת חסרת תקדים כדי להגן על הנשיא טראמפ מפני חמת זעמם של ארגוני שמאל יהודיים, כאשר יבוא להעניק תנחומים למשפחות נפגעי הפיגוע – פיגוע שבוצע ע"י אדם שטען שטראמפ נשלט ע"י יהודים ומאפשר להם "לזהם" את ארה"ב.

הגענו לסוג של פרשת קו מים לאומית ופוליטית. כבר היינו במקום הזה, אבל האירועים האחרונים, עידן טראמפ הנורא והמופלא, ועליית הימין באירופה (וכעת גם בברזיל) מחדדים את הבחירה בצורה בהירה מאין כמותה.

האם אנחנו לאומנים או אנטי-לאומנים?

מה אנחנו? העם היהודי או העם השמאלני? האם אנחנו לאומנים או אנטי-לאומנים? אנחנו חייבים להחליט. ההיסטוריה מכריחה אותנו לקבל את ההכרעה הזו.

זה ממש לא סוד בארה"ב שרוב מכריע של היהודים מזוהה עם דעות שמאלניות. זה גם לא סוד שתרומותיהם של יהודים עשירים כמו ג'ורג' סורוס מתדלקות את התעמולה של השמאל. וזה מכריח אותנו להכיר בזה ולדבר על זה. מה אנחנו? העם היהודי או העם השמאלני?

אם אנחנו העם היהודי אז הלאומיות – אפילו הלאומנות – היא חלק מהזהות שלנו, ולא יעזור כלום. כפי שלנו הזכות והחובה להיות עם, כך גם לאומים אחרים חייבים להיות מחוברים לזהות של עצמם. וכפי שאנחנו רשאים וזכאים להגן על זהותנו, כך גם על עמים אחרים להיות מסוגלים לעשות זאת. ואז מה שנשאר זה ההגיון התנ"כי, שאומר: יש בעולם עמים שונים, חלקם יכולים להיות ידידינו וחלקם אויבינו, וכך עובד העסק.

אידאולוגיות ה"זהויות"

אם, לעומת זאת, אנחנו העם השמאלני, אז באמת יש הגיון באמירה של היהודים שדורשת מטראמפ שלא להגיע לפיטסבוטרג. כי טראמפ מצהיר על עצמו כעל "לאומני" – ובו זמנית, כמי שמאמין בברית בין העם שלו, לעם שלנו. הברית הזו נכרתה בבשר משפחתו! אבל לדעת השמאל, הברית האמיתית היא בין המיעוטים "המוחלשים" בכל העולם ונגד הלאומיות.

האם אנחנו מסוגלים לצאת מהחשיבה הגלותית – לפיה לאומנות היא תמיד רעה, כי אנחנו תמיד מיעוט, ועדיף לנו שהעם השליט לא יהיה יותר מדי בטוח בעצמו – כי אז הוא ישנא אותנו? או שזו שהאסטרטגיה היהודית העולמית הנצחית, ואז ההתנגשות בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל היא דבר שלא יסתיים לעולם?

כמובן שברגע שמדברים על האידאולוגיות של השמאל, מגיעים גם לפירוק מרכיבי המיניות והמשפחתיות האנושית. כל שמאלן שמצהיר הצהרה כלשהי נגד טראמפ והרפובליקנים ימהר להבהיר כי מלבד היותם לאומנים וגזענים, הם גם אנטי-הומואים, אנטי-אנשים מבולבלים מינית, ואנטי-נשים. זה הולך יחד, וזה כבר מוכר וידוע.

קוראים לכל זה "אידאולוגיית הזהויות" אבל האמת היא שגם לימין היהודי יש אידאולוגיית זהות מאוד ברורה. הזהות היהודית והימנית בנויה סביב משפחה, סביב יחסים בין גבר ואישה שמבוססים על כל מיני דברים שאינם בהכרח "שוויון", ועל כללים של חיתון וגיור שאמורים לשמר איזושהי זהות בסיסית יהודית, למרות הפתיחות לשונה ולגר.

גם כאן עלינו לקבל החלטות קשות. זו נקודת השבר והקריעה הגדולה שאנו מצויים בה. רק החזקים ביותר ישרדו אותה.

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה