מחליף את הזמנים

הבעיה עם שעון החורף זה שהוא כמו הגשם הראשון: הוא בא מאוחר, עמוק בתוך הסתיו, ולמרות שאנחנו יודעים שהוא אמור להגיע אנחנו תמיד נורא מופתעים.

עד שכבר התרגלנו לקום לפני הזריחה, לחפש את המכנסיים בחושך, להתנגש בקיר, לנעול את הנעליים הפוך, להיאבק עם הכפתורים של החולצה (ולגלות אחר כך, באור, שהיא בכלל של הילד), להתמודד עם האפילה הסמיכה ועם המשיכה לשמיכה, להתפלל לפני הנץ ולפגוש את השמש רק באמצע הצהריים, עד שכבר התרגלנו לכל זה אתם מזיזים את השעון ומסנוורים אותנו עם אור מלא בשש בבוקר? לא מספיק משגעים אותנו פה עם כל הרעש והצלצולים והשאון, צריך להטריף אותנו גם עם השעון? ומה זה החושך הזה פתאום בחמש, מה זה פה, חורף? כבר התרגלנו להתלונן שהשבת יוצאת בשמונה וחצי ואין מה לעשות עם הילדים כל אחר הצהריים, פתאום אתם מוציאים לנו אותה בחמש וחצי?

רגע. מתי כניסת שבת? לא בשבע?

היה הרבה יותר הגיוני לסיים את שעון הקיץ בסוף, ובכן, הקיץ. זו גם ככה התקופה של החגים והבלגן, אף אחד לא יודע מימינו ומשמאלו ואיזה יום היום ולמה, זה בדיוק הזמן לבלבל גם את השעה. יודעים מה? גם לחזור לשעון חורף במוצאי שמחת תורה זה סבבה. שנה חדשה, שעה חדשה, יהיה לנו הרבה יותר קל להתרגל לחבילה של שינויים במקום להנחית אותם עלינו אחד אחד. אבל לחכות חודש שלם, להרדים אותנו עם שגרה מנומנמת ואז להפיל עלינו סדרי חיים חדשים, ועוד בשתיים בלילה? וכל זה רק כדי שהפורום החילוני לא יוכל להגיד ששר הפנים עושה כפייה דתית? ממילא הם יגידו וגם ככה הוא כופה. או קופא. תלוי איך מסתכלים על זה. אז בשביל מה, נשמה, בשביל מה?

תיאום גרסאות

מה שהכי מבאס בהזזה של השעון זה השעה הבלתי אפשרית שמצווים עלינו לעשות את זה. כאילו ישבו גדולי גריניץ' לשיחת ועידה עם חכמי חלם ושאלו את עצמם באיזו שעה להורות על הזזת המחוגים אחורה.

"אנחנו מציעים תשע בערב", אמרו מן הסתם חכמי גריניץ'.

"לא טוב", החמיצו פנים חכמי חלם, "בתשע רוב האנשים עדיין ערים".

"שמונה בבוקר?", הציעו חכמי גריניץ'.

"שוב ערים", גערו חכמי חלם.

"שתיים בלילה, מוצאי שבת".

"מצוין!", אורו פניהם של חכמי חלם, "שתיים בלילה זה לא לפה ולא לשם!".

ועד היום מוצא את עצמו האזרח המבולבל יושב במוצאי שבת ומחשב חישובים מסובכים שאפילו אלברט איינשטיין היה מבקע בגללם את האטום מרוב ייאוש. "תגידי", שואל האזרח המבולבל את אשתו המנומנמת, "שעון חורף זה שעה קדימה או שעה אחורה?"

"לא יודעת", היא אומרת, "מה אומרים בגוגל?"

"שצריך להזיז את המחוגים סיבוב אחד אחורה".

"אז תזיז את המחוגים אחורה".

"לא יכול".

"למה?".

"השעון שלי דיגיטלי".

"טוב", היא אומרת, "אז הוא בטח מתעדכן אוטומטית כמו הטלפון, לא?".

"רגע", קופא הגבר במקומו, "הטלפונים מתעדכנים אוטומטית?".

"לפחות אלה שיש להם גרסה חדשה".

"ואלה עם הגרסה הישנה?".

"צריך להעביר אותם לזמן יוון. ככה אמרו בגוגל".

"גם ביוון עוברים הלילה לשעון חורף?"

"לא יודעת", היא זורקת עליו כרית, "תן לי לישון, אני צריכה לקום מוקדם בבוקר".

"אבל הלילה מרוויחים שעת שינה, לא?", אומר הגבר בחוסר ביטחון.

"לא מפסידים?", מפקפקת המפוהקת.

"לא יודע", הוא מורט את שערותיו שהלבינו בטרם עת, אי אז כשעדיין היה שעון קיץ.

"לכל זמן ועת לכל חפץ", היא מניחה את ראשה על הכר, "לילה טוב, ואל תשכח לכוון את כל השעונים בבית לפני שאתה הולך לישון".

"רגע, אז שעונים דיגיטליים מתכוונים לבד או שצריך לכוון אותם?", הוא שואל, אבל היא כבר צוללת לעולם שכולו מעל לזמן. האזרח המבולבל מציץ בשעון האדיש. משנה עיתים ומחליף את הזמנים, זה מה שאשתו מבקשת, אבל הוא אין לו מושג איך עושים את זה. עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ורק מי שהטלפון שלו מתעדכן אוטומטית הוא לבדו חופשי.

האזרח המבולבל מסתכל על הטלפון ומנסה להבין מה עושים. אם הוא יזיז אותו שעה אחורה, יכול להיות שיתברר שיש לו גרסה חדשה ואז בשתיים בלילה הוא יזוז עוד שעה אחורה והשעה תהיה אחת. זאת אומרת 12, כי הוא כבר הזיז אותו באופן ידני. אבל עכשיו 12, אז אולי השעה האמיתית היא 11 ובכלל צריך להזיז את השעון קדימה. מצד שני יכול להיות שלטלפון אין גרסה מעודכנת, ואז בשעה שתיים השעה תהיה שלוש, והשעון חייב לצלצל בדיוק בזמן כי אשתו הרי אמרה שהיא צריכה לקום מוקדם. עכשיו לך תדע אם השעון יצלצל כמו שצריך ביום ראשון בשש בבוקר במנגינה חרישית ורכה, או שבגלל המעבר הוא יתעורר ביום שני בשבע ויפצח בריקוד סירטקי סוער, כי הוא הרי מכוון על פי שעון יוון.

לא פשוט לכוון שעונים בעידן המודרני. היום כל מכשיר עושה מה שהוא רוצה, ובסוף האחריות נופלת על האזרח המבולבל הנרמס תחת גלגלי המהפכה הדיגיטלית. אילו היו עושים את זה כמו במעבר לשעון קיץ, בלילה שבין חמישי לשישי, אז מילא. מקסימום מכוונים לא נכון וקמים מאוחר, זה יום שישי והשבת ממילא מאחרת בשעה, אם היא יודעת לכוון שעון דיגיטלי. אבל להסתבך עם שעון חורף במוצאי שבת ולא לקום בזמן למשבר יום א' – או יותר גרוע, לקום שעה לפני הזמן ולהביא את הילדים לגן עוד לפני שהגננת קמה – זה כבר ממש מסוכן. באמת, כל כך קשה להחליף את השעון בשעה נורמלית, ביום נורמלי, זאת אומרת אף פעם?

אני, מתוך מטרה למזער נזקים, ישבתי במוצאי השבת שעברה ולא הזזתי את המבט מהשעון עד שהגיעה השעה שתיים בלילה וראיתי בעיניי שהמחוגים לא זזים מעצמם והטלפון כן והשעון הדיגיטלי אולי. אחד אחד עברתי בין השעונים במכונית ובמיקרוגל ובתנור האפייה ועל הקיר במטבח ובסלון ובמסדרון ובחדר הילדים ובחדר השינה, שם השעון עומד כבר שנה ומזמן הבטחתי לאשתי שאחליף לו סוללה, אבל גם אני עומד. אם כי לא בזמנים.

מקום תחת השמש

השבוע שוב שמעתי מראיין אחד שדיבר עם תושבת שדרות, וכשנגמרו לו השאלות הוא חזר לבנאליות הרגילה ושאל אותה אם עלתה בראשה המחשבה לעבור למקום יותר בטוח. היא ענתה מה שענתה, אבל אותי זה זרק לימי הפיגועים הקשים בכבישי יו"ש וגוש קטיף, כשכל תושב ננזף על ידי מראיין מדרג ט' בשאלה האלמותית: "תגיד לי, לא חשבתם אולי לעבור למקום יותר בטוח? מה יש לכם לחפש במקום כל כך מסוכן?".

ואני אומר: צודקים המראיינים. באמת, מה ההתעקשות להישאר בשדרות? מה היה לנו לחפש בגוש קטיף? מה איבדנו בלב השומרון? מה יש לנו לעשות בתל אביב? בואו ניקח את גורלנו בידינו, נתנתק מהפלשתינים, מהטרור, מהמנהרות, מהטילים, מהסכינים, מהעפיפונים, נגיד ביי ביי ותודה וניסע לנו למקום יותר בטוח. נגיד, פיטסבורג.

לתגובות: [email protected]