יעקב (כצל'ה) כץ
יעקב (כצל'ה) כץצילום: יונתן זינדל

בשבועות האחרונים יצא לי להשתתף בשני אירועים מכוננים, נותני כוח ומאירי דרך.

הראשון הוא כנס שהתקיים באמפיפארק אשדוד - כנס של לוחמי סיירת שקד לדורותיהם, יחידת עילית של צה"ל שפורקה בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. מפקדה הראשון היה עמוס ירקוני הבדואי, ואחריו פואד בן אליעזר ודני רהב (וולף), כולם ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים תא"ל אמציה חן (פצי), ספקטור ושיפמן. אחרוני החיילים ששירתו בשקד, יחד עם כמה חיילים מסיירת מטכ"ל, הקימו לימים את סיירת שלדג.

רק לאחרונה איבדנו שלושה מהלוחמים המהוללים של הסיירת: מנשה בן חיים (מזרחי), שנפגע אנושות בראשו בקרב על מוצב בודפסט ונפטר לפני שנתיים, תא"ל הרב אבי רונצקי, והמקובל ישועה בן שושן שנפגע קשה בקרב בסואץ, והיה מהלוחמים האמיצים שזכיתי ללחום עמם.

במהלך האירוע ניגש אליי אל"מ בר כליפא, מח"ט גבעתי, ואמר לי שלפני כ‑20 שנה שירת יחד עם בני הבכור ראובן באותו צוות בסיירת גולני. "תמתין שנייה", אמרתי לו, וקראתי לחברי רחמים סידיס מעכו, לוחם הסיירת שלפני כ‑43 שנים השתתף במרדף אחר מחבלים בבית לאהיא שברצועת עזה. במהלך המרדף נפל מפקד הכוח ראובן שפורן לבאר שעומקה 60 מטר ונהרג. היה צריך מתנדב שיירד קשור לחבלים, לבלון חמצן ולאלונקה לתחתיתה של הבאר כדי לחלצו. סידיס התנדב, ולמרות סכנת החיים ירד והעלה את גופתו. אמרתי לאל"מ בר כליפא: אצלנו בסיירת לא חילקו צל"שים, אבל בני ראובן ששירת עמך קרוי על שמו של ראובן שפורן, שגופתו חולצה על ידי הגיבור העלום והלא ידוע רחמים סידיס. בברכה לבאי הכנס שנשא יותר מאוחר, בר כליפא מצא לנכון להזכיר בדבריו את התפעלותו והערצתו לסידיס, הלוחם האמיץ בעל ריאות הפלדה.

האירוע השני התקיים לפני שבועיים בישיבת כפר הרא"ה: כנס של שבטנו 'להגשמה', שסיים את לימודיו בישיבה לפני כ‑50 שנה. זכינו ללמוד בישיבת בני עקיבא ולהסתופף בצלם של הרב משה צבי נריה, מחולל מהפיכת הכיפה הסרוגה, והרב אברהם צוקרמן המחנך האולטימטיבי, שניהם לצערנו זצ"ל.

ישבנו, שוחחנו והעלינו זיכרונות, בעיקר על חברינו בני שבטנו, חללי המלחמות והנפטרים במהלך השנים. אבל את לב כולנו שבתה דמותו הנערצת של הר"מ האישי שלנו, הרב בנימין הרלינג הי"ד. לא יכולנו לעצור את עצמנו בשטף הסיפורים על הדמות האגדית שהנהיגה, לימדה וחינכה אותנו.

ר' בניומין הצדיק, כך קראנו לו, היה איש מופת בכל הליכותיו, וכך גם במותו, כאשר נורה על ידי ערבים פורעים במהלך סיור בהר עיבל עם חברים מהיישוב קדומים, בעוד הוא מסתער קדימה לכיוון המחבלים עם העוזי הנצחי שתמיד היה תלוי על כתפו.

היינו נוהגים לומר שליד ר' בניומין הצדיק, אפילו סרגל היה עקום. כפליט השואה הנוראה הוא היה כולו אמונה, למדנות ומסירות נפש, וספוג כולו בהכרת הטוב לריבונו של עולם על המתנה הגדולה שזכינו לה - מדינת ישראל.

לדעת כולנו הוא היה מגדולי תלמידי הרצי"ה והרב גולדוויכט זצ"ל. ההקפדה שלו על לימוד התורה יומם וליל מחד, ומאידך חיפוש תמידי ובלתי אמצעי לעבודת אדמת הקודש ממש בידיו המיובלות, ההסתפקות במועט, הפשטות והישרות, עשו אותו לאחד הגיבורים העלומים של עמנו ומדינתנו.

הכותב הוא יו"ר מועצת המנהלים של קבוצת ערוץ 7 ויו"ר האיחוד הלאומי לשעבר