זעזוע משמעותי. הבחירות בבית שמש
זעזוע משמעותי. הבחירות בבית שמשצילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

גם יום השבתון לא הצליח לשנות את הנמנום של רוב אזרחי ישראל ביחס לבחירות המקומיות.

עלייה של חמישה אחוזים בלבד נרשמה בהשוואה לפעם שעברה. כמעט חצי מהאזרחים החליטו להישאר בבית או לצאת לפיקניק או לשופינג של יום פגרה. מבחינתם זה כנראה לא שונה בהרבה מבחירות לוועד הבית. המערכת הפוליטית והתקשורתית סערה כמובן, אבל באמת יש משהו מוזר בעוצמת האמוציות שמתנקזות לבחירות המוניציפליות. אין כאן שום ויכוח אידיאולוגי נוקב, אלא מאבק נטו על ניהול שליטה ותקציבים. כל המועמדים רוצים לקדם את העיר שלהם, אין תהום פעורה ביחס למטרות, וגם התוכניות והמצעים של רוב המתמודדים דומים. הרבה פעמים המצביעים מתלבטים, פשוט כי הם לא ממש יודעים לנסח מה ההבדל בין מועמד כזה למועמד אחר. ובכל זאת היו כאן כמה קרבות חשובים, והתוצאות בערים הגדולות ישפיעו באופן ישיר גם על הפוליטיקה הארצית. זו גם הזדמנות טובה לקבל הצצה כללית למה שצפוי כאן בבחירות המתקרבות לכנסת, וגם כלי אמין ביותר כדי לבדוק את הדופק במגזר החרדי.

הזהות הפוליטית אצל החרדים היא חלק מהגדרת החרדיות עצמה, ולכן היא חזקה יותר מבכל מגזר אחד. הפתק בקלפי הוא גם הדרך הטובה ביותר לבטא שייכות לקהילה ספציפית בתוך המגזר החרדי. אמור לי כיצד אתה נוהג ביום הבחירות, ואומר לך מי אתה. הפתק הזה מלמד באיזו ישיבה למדת, מהיכן עלו ההורים שלך, היכן מתחנכים הילדים שלך ובאיזה בית כנסת אתה מתפלל בשבת. בכל השנים ידעו כולם: חסיד מחויב תמיד לאגודת ישראל, הליטאים לדגל התורה, ספרדים לש"ס. גם המתוסכלים התיישרו ברגע האמת מאחורי הוראת הרבנים אל תוך הקולקטיב החזק. אפילו הפלגים האנטי ציוניים הגדירו את עצמם פוליטית בעצם העובדה שהחרימו את הבחירות.

לכן המבחן הפעם היה קריטי: כיסי האופוזיציה, אלי ישי והפלג הירושלמי, אומנם לא זכו לייצוג בכנסת, אבל מרידתם גרמה לכיווץ הגוש החרדי מ‑18 ל‑13 מנדטים בלבד. ברשויות המקומיות באופן טבעי הם ניסו לבסס אחיזה, כשבמקביל, הממסד החרדי הוותיק הסתכסך בתוך עצמו. אגודה ודגל נלחמו ראש בראש בכל רחבי הארץ. גפני וליצמן הריצו רשימות נפרדות ותמכו במועמדים שונים לראשות הערים. השילוב של כיסי התנגדות תוססים ומלחמת הכול בכול יצר את התחושה שאולי "האביב החרדי" כבר כאן. שהציבור החרדי הממושמע מתחיל למאוס בהוראות ובתכתיבים ומתחיל להצביע באופן עצמאי. שתם עידן ההוראות מגדולי הדור.

אבל התוצאות הראו תמונה מורכבת יותר. המקום היחיד שבו אפשר היה לראות זעזוע משמעותי היא בית שמש, שבה נרשמה תמיכה של חרדים ליברלים בעליזה בלוך, שאליה חברו אפילו כמה קבוצות חרדיות קטנות ומאורגנות שלא רוו נחת בכהונת אבוטבול.

בירושלים, לעומת זאת, תחת הסיסמה הקבועה "ועשית ככל אשר יורוך", הדיל בתמיכת הרב קנייבסקי והרב שלום כהן, שממלאים את מקום המרנים שקדמו להם, נחל הצלחה. במגזרים שלהם נרשם ציות מרשים. גם התמיכה החרדית במתמודדת קאליש בחיפה לא הייתה מרד, אלא הוראה מפורשת של אותם רבנים, שגם במקרה הזה הלכו ראש בראש עם החסידים.

המסקנה היא לא שהציבור החרדי לא משתנה, אלא שהתהליכים הללו מורכבים ואיטיים יותר. פוליטיקה זה משהו שנמדד באופן מוחלט עם שורה תחתונה: מי ניצח ומי הפסיד. אבל שינויים חברתיים לא. גם אם הדרך הטובה ביותר למדוד אותם היא בקלפי.

צעד קטן לדייטש

המקרה המרתק ביותר היא ירושלים. ברקוביץ' וליאון ייפגשו בסיבוב השני כדי לקבוע סופית מי יהיה ראש העיר. ליאון הוא הפייבוריט, אבל כדי להבין מה קרה כאן, ומה צפוי בסיבוב השני, דרושים קודם כול כישוריו כרואה חשבון: המספרים מבלבלים. לכל אחד יש תורה והסבר משלו, רק ניתוח קפדני של הקלפיות ייתן תמונה ברזולוציה מדויקת. ובכל זאת כבר אפשר לקבל תמונה כללית על בסיס גושי התמיכה הגדולים: ליאון הגיע למקום הראשון עם כמעט 80 אלף קולות, כשרשימות ש"ס ודגל התורה שתמכו בו הביאו לבדן 75 אלף. המשמעות היא שליאון הביא רק 5,000 מצביעים חופשיים, בדיוק כמספר המצביעים לרשימה שלו, שלא עברה את אחוז החסימה. הוכח שליאון נעדר בסיס כוח משלו. זה לא ימנע ממנו להיות ראש עיר, אבל הוא יהיה תלוי לחלוטין בשולחיו, דרעי וגפני.

אצל יוסי דייטש התמונה שונה: הוא הסתפק במקום הרביעי עם 41 אלף קולות, אבל כנראה הצליח לסדוק קצת יותר את גבולות הסקטור: 25 אלף מתומכיו הם החסידים אנשי אגודת ישראל, והיתר, כ‑16 אלף, הם מצביעים לא מאורגנים מחוץ לגוש החרדי. רובם חרד"לים, אנשי קינג, אלי ישי והר המור שתמכו בו, אבל לא רק.

במטה ליאון מציגים חישוב שונה: לדבריהם, כמה אלפי מצביעים של דגל התורה וש"ס העדיפו מאחורי הפרגוד להצביע למועמד החרדי דייטש, ולכן יש לחסר אותם ממספר התומכים החרדים בו, ולהגדיל את חישוב החרדים שתמכו בדייטש. לפי השיטה הזאת ליאון ודייטש הביאו כ‑10,000 קולות לא חרדיים כל אחד. בכל מקרה זה רחוק מ‑30 אלף המסורתיים והדתיים שעליהם דיבר ליאון לאורך הקמפיין.

הדיון המספרי הזה לא באמת רלוונטי, הרי קולות חרדיים ולא-חרדיים כשרים בדיוק באותו האופן בקלפי, אבל ברחוב החרדי מתנהל מאבק עיקש על הנרטיב ועל העתיד. כשיוסי דייטש יבקש לרוץ שוב בפעם הבאה, השאלה הראשונה שתיבחן היא האם הוא מסוגל להביא קולות מחוץ למגזר. ובאמת, דייטש ניהל קמפיין מרתק. הוא פגש חילונים, התראיין במאור פנים, ניהל דיגיטל משובח. אבל בסגירת הקלפיות המטה שלו היה הרבה פחות מגוון: כמה מאות בחורי ישיבה חסידים, צעירים, רובם אנשי גור, מילאו את האולם הקטן בבנייני האומה. הדוברת המסורה שלו שליוותה אותו במהלך כל הקמפיין גורשה בצעקות על ידי כמה מהם לחלק האחורי של האולם, כשהעזה להתקרב יותר מדי לבמה. דייטש עבר תהליך אמיתי, אבל אי אפשר לשכוח שעל גבו הוא נשא את רשימת אגודת ישראל עם מחויבות מלאה לרבניה ועסקניה. ייקח זמן עד שנציג חרדי יוכל להתמודד באמת במנותק מכבלי הסקטוריאליות, אבל יוסי דייטש עשה צעד קטן קדימה.

המפתח אצל גור

עופר ברקוביץ' ינסה לשחזר את המערכה שבה ברקת הביס את ליאון, למרות שליאון נתמך כמעט על ידי כל החרדים. בבוקר שאחרי הסיבוב הראשון ברקוביץ' לא הלך לישון, אלא הסתער בסבב ראיונות לתקשורת עם דף מסרים מחודד, ואחר כך התחיל להרים טלפונים, מנסה ללקט את כל מי שאפשר מתומכי אלקין ודייטש. ליאון עשה בדיוק את אותו הדבר, ומתברר שרשימת הטלפונים שלהם לא הייתה שונה בהרבה.

אלקין החבול, שלא רגיל להפסיד, השתדל לעשות זאת בכבוד. במטה ברקוביץ' מאמינים שיקבלו את תמיכתו, לפחות על הנייר, ומנגד במטה ליאון מאמינים שאלקין יישאר על הגדר. כך או כך, אלקין הוא לא מרן ולא מעביר את מצביעיו כמקשה אחת. ברקוביץ' וליאון יודעים שעם הפלג הירושלמי צריך לסגור לבד, וכך גם עם הגורמים בציונות הדתית שתמכו באלקין.

תומכי דייטש הם סיפור אחר: אם החסידים יתאחדו עם שאר הגוש החרדי, משה ליאון יודע שהסיפור גמור. לכאורה יש לו יתרון אצל הרבנים: הוא דתי, מחויב לחרדים, קרוב לעולמם ונתמך על ידי גדולי התורה, כשמולו מועמד חילוני צעיר שמצהיר שיעשה הכול כדי לשמור את ירושלים ליברלית. גם הרצון לאחדות חרדית אחרי כל השסעים משחק כאן תפקיד, ולכן חבר הכנסת החסידי מוזס מיהר להודיע באופן חריג שהמלצתו למועצת גדולי התורה תהיה להתאחד מאחורי ליאון.

המפתח הסופי בידי ליצמן והאדמו"ר מגור. חסידי גור והפלג הירושלמי הוכיחו כבר שהם מסוגלים לתמוך דווקא במועמד החילוני. כך קרה בפעם שעברה כשתמכו בברקת נגד עמדת כל הציבור החרדי, והרוויחו. הם הגישו לו את הניצחון, והוא בתמורה דאג לכל מחסורם. האיבה בין החסידים לליטאים גדולה, והעלבון צורב. גם על ההחלטה להעדיף את ליאון, וגם על הריצה המפוצלת שהסתיימה עם שישה מנדטים ליטאיים ורק שלושה לחסידים. השאלה אם המכה שחטף ליצמן (כמו גם בתל אביב, בערד, בחיפה ובעוד כמה מקומות שהובילו קו עצמאי) תוביל אותו לפיוס, או רק תלבה את המאבק הפנימי. מוקדם לדעת מה יכריע האדמו"ר מגור והאם אגודת ישראל תתפצל שוב, הפעם בין ליאון וברקוביץ', אבל את הסנטימנט של הקהל היה אפשר לשמוע היטב במטה דייטש: בכל פעם שליאון עלה על חשבון ברקוביץ' החסידים הצעירים שרקו בוז. הם יכולים לתרגם את הזעם הזה לאצבעות בעבור ברקוביץ', או שפשוט יעדיפו להישאר בבית ולא לעזור לליאון.

לתגובות: [email protected]