החתונה של אחותי

למה אורה מרגישה גם שמחה וגם קנאה מחתונת אחותה הקטנה? נחמה ביטקובר מסבירה איך להתמודד עם התחושה הנוראה.

נחמה ביטקובר , כ"ז בחשון תשע"ט

קנאה
קנאה
צילום: ISTOCK

היא היתה מהממת.

הכלה הכי יפה שראיתי.

עטופה בשמלה לבנה, בטול.

עטופה במשפחה, בחברות, בתפילות.

אבל ככה היא. זאת רחל. היא תמיד מהממת.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מקנאה.

היא קטנה ממני רק בשנתיים (שנה ושמונה חודשים, אם לדייק), וזו לגמרי זכותה להתחתן.

ידעתי שהיא נפגשת עם מישהו.

חברה הציעה לה בשירות, והיא הסכימה.

ומשם זה התגלגל די מהר…

"את צריכה לבקש רשות מאורה, שלא תקפיד עליך" שמעתי את אמא אומרת לה בשקט במטבח, לפני שהודיעו לכולם, אפילו שלא הייתי אמורה לשמוע.

כאילו שאני אמנע ממנה את הטוב הזה, שאני כל כך מצפה לו.

היא אחותי. אני אוהבת אותה.

אבל קשה לי.

קשה לי עם ההכנות, התכונה והתרגשות מסביב.

אני הבכורה.

החתונה הראשונה במשפחה היתה אמורה להיות שלי.

הכנתי מלא קינוחים לאירוסין. זאת ההתמחות שלי.

עוגות מקושטות, עוגיות מצופות, קינוחי כוסות, שיפודים מתוקים.

מאז שנולדה רחל, כשהייתי בת שנתיים, היינו החברות הכי טובות.

בכל התמונות באלבום רואים אותנו מחובקות יחד ומאושרות.

תמיד דאגתי לה, והייתי שם ללוות ולהדריך אותה בכל הרגעים המשמעותיים - ביום הראשון בכיתה א', כשהיא עברה לאולפנה, וכשהיה צריך לבחור שירות לאומי.

והיא, מצידה, תמיד שיתפה אותי ברגשות שלה, ובחוויות שעברו עליה.

ועכשיו…

אני מרגישה פשוט כאילו הכל פשוט נהרס. כאילו החברוּת שלנו, אחוות האחיות שלנו, שהייתה הדבר היקר יותר לליבי, כבר לא תחזור להיות מה שהיא היתה.

ידעתי שרחל יוצאת לדייטים. היא סיפרה לי, כמובן. כמו תמיד.

חודש שלם היא הסתובבה בבית עם חיוך מסתורי, בלי לספר כלום.

נכון שחשדתי, אבל ניסיתי להדחיק.

אני האחות הגדולה! אני זו שצריכה להתארס ראשונה, להודיע להורים הנרגשים, לבחור שמלת כלה, תזמורת, אולם… אני זו שאמורה לספר לרחל בהתרגשות שהכרתי מישהו, ושהוא מיוחד, ושיהיה בסדר וזה לא יפגע בחברות שלנו - להיפך, המשפחה שלנו תגדל.

ורחל היתה אמורה לשמוח ולהתרגש יחד איתי.

אבל זה לא מה שקרה.

זו רחל שהסתובבה מאושרת עם טבעת אירוסין עדינה על האצבע הרביעית.

ועכשיו - גם עם טבעת זהב ומטפחת.

ולי - למרות שאני כל כך אוהבת את רחל, באמת באמת, בכל זאת קשה לשמוח איתה בלב שלם.

כלומר, אני שמחה שטוב לה. ואביהוא החתן הוא אחלה בחור.

אבל תמיד יש את האבל הזה…

קשה לי להודות בזה, אפילו בפני עצמי, שלמרות כל עבודת המידות וכל המאמצים שהשקעתי, ולמרות שאני יודעת בשכל שלכל אחד ואחת יש את המסלול שלו, ו"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה" ושהקב"ה הוא טוב ומיטיב והוא בחר בטוב ביותר בשבילי…

עדיין קשה לי.

אבל אני מרגישה כל כך… נבגדת. שזה פשוט לא הוגן.

איבדתי את אחותי.

היא שלו.

והיא לא תחזור אלי.

ובדרך…

אני מרגישה, שאיבדתי

גם אותי.

*******************************************

וואו... כל כך, כל כך לא פשוט. וזה במילים עדינות.

יש בנות שפוגשות את החוויה הזו לאו דווקא עם אחיות, אלא עם חברות קרובות שמתחתנות.

כמובן שיש גם בנות שלא פוגשות את זה בכלל.

אבל לא עליהן מדברים כרגע...

זאת באמת חוויה קשה. קשה להרגיש ש''לקחו לי את המקום'', שאת מה שאני כל כך רוצה - תקבל מישהי אחרת.

יש בתוך כל אחת מאיתנו ילדה קטנה ומתוקה - שמצפה! שרוצה דברים! ושמרגישה שמגיע לה!

וכשמשהו קורה לא לפי הציפיות, ופוגע - אז זה פוגע!

ומילים קדושות ואמתיות לא תמיד מצליחות לחלחל למקום הזה, של הפגיעה, ולרפא אותו… כי ההתמודדות הזו היא מורכבת. וזה שימחקו אותה במשפטים של ''אין אדם נוגע' במוכן לחברו' לא ירפא את הכאב אלא יעצים את האשמה.

הקושי הזה כואב, ושורף, ומעורר קנאה. באמת.

ואולי הכי קשה... לשמוע את הצרחה הפנימית הזו: מה! זה קנאה! אסור!

גם קשה לי, גם כואב לי, וגם צורחים עלי בסוף?

מי אמר שאני תמיד יכולה ומסוגלת להרגיש את הרגשות ה''נכונים''?

כן. קשה לי. באמת באמת.

כאשר אנחנו נותנות מקום לרגשות הללו ולא חונקות אותם, הרבה יותר קל להתמודד וגם הרבה יותר אפשרי.

וגם התובנות הללו של ''אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה'' יכולות להגיע באמת, לעומק הלב ולתת כוח.

והקנאה הזו - יש בה חלק מאוד יקר. כן, יקר.

אנחנו לא מקנאות באסטרונאוטים או קניבלים (בדרך כלל...)

למה? כי זה לא שייך אלינו. תנסי לחשוב על דברים שמעוררים בך קנאה.

תמיד יהיה שם בפנים רצון עמוק ואמיתי מאוד, למשהו ששייך אלייך, שנכון לך.

הקנאה הזאת, היא הדרך של הנשמה שלך לקרוא לך: "אני רוצה את זה גם. זה שייך אלי".

אם נשארים ברובד הפשוט של הקנאה, היא יכולה לייאש, להפיל, לגרום לי להרגיש שאני לא טובה, ואיך יכול להיות שאני חושבת בכלל דברים כאלה.

אבל אם מגיעים לשורש של הקנאה, רואים שיש שבה משהו בריא - שמשקף לי שאני שייכת לזה. יש משהו כל כך בריא בלרצות להתחתן, ולא, זה לא מובן מאליו. לא כל אחת מרגישה שהיא רוצה, ובעוצמות כאלה. הרצון הזה הוא חיבור לבריאות פשוטה ויקרה, ומאפשר לצעוק אל השם מתוך מקום פשוט אמיתי - המקום של הילדה הקטנה, בלי התייפיפיות..

''השם! אני רוצה גם! זה כבר ממש דחוף! אני רוצה מישהו לידי, שיאהב ויכבד וישמח! רוצה לתת, להעריך ולאהוב! רוצה להיות חלק! לא יכולה כבר לחכות!''

ואולי דווקא המקום הזה… האמיתי, הילדי, הפשוט - פותח מקום עמוק כל כך לתפילה. ותפילה ממקום עמוק כזה - יש לה פוטנציאל גבוה מאוד.

וכמובן שיכול להיות גם שאת לא מרגישה את זה. שאת באמת באמת שמחה, רק שמחה בשמחת אחותך. אשרייך! זכית! זה לא אומר שאת מדחיקה, או שמשהו חסום ואת לא בסדר...ברוך השם!

וכמה מילים על הצד השני של התמונה - החתונות שלנו משמחות מאוד. אבל יכולות באופן טבעי ממש, לעורר קושי וכאב. ונכון שאני הכלה שצריך לפנק ונכון לא פחות… שחשוב כל כך שאהיה רגישה לאחות, לחברה, ששמחה איתי ומשמחת אותי, ואולי נושאת בתוכה בדממה ובגבורה את החיסרון והקושי.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.

פורסם בעלון ''קרוב אליך''