שקר וגנבת זהויות בדרך אל הברכה - לפרשת תולדות

אל ראשית חיי עם ישראל מתגנבת פרשת גנבת הזהות וההתחזות בדרך אל ברכת יצחק. למה נצרכת הדרך העקלקלה הזו? הרב אדרי לפרשת תולדות.

שמעון כהן , א' בכסלו תשע"ט

זהות לא ברורה
זהות לא ברורה
צילום: נתי שוחט, פלאש 90



טוען....

איך קורה שלידתו של העם כרוכה בסיפורים מפותלים ובעייתיים של שקר ומרמה, של גניבת זהות והתחזות לאחר בדרך אל הברכה?

העברות החמורות הללו בדין הפלילי של ימינו הופכות להיות חלק בלתי נפרד מעברו וקורותיו של העם. נראה שגם אם בסופו של יום המעשה מוצדק, וגם אם רבקה ידעה את נבואת 'ורב יעבוד צעיר' ולא שיתפה את יצחק, וגם אם הבכורה נמכרה ליעקב על ידי עשיו שהוכיח שאינו ראוי לה, עדיין תלויה ועומדת השאלה: גם אם הכול "חוקי" וכשורה, מדוע סיפור לידת האומה צריך להתגלגל דווקא במקומות וטקטיקות רמייה שכאלה? האם המטרה מקדשת את האמצעים?

אם נבחן את תכונתו של עשיו אל מול תכונתו של יעקב נראה שעשיו הוא איש ציד שכוחו הוא התחבולה, ההסוואה הטעייה ורמיית הניצוד, הוא גם מי ש"צייד בפיו". לעומתו יעקב הוא איש אמת, איש תם. רש"י מגדיר את תומתו של יעקב כ'איש תם שאינו חריף לרמות'. לבקש מאדם צדיק וישר כזה לרמות כדי לקבל את שלו נראה כבקשה בלתי אפשרית.

בחינת קורותיו של יעקב מלמדת שהוא שוב ושוב מתמודד עם רמאים, החל מהתכחשות אחיו ועד למפגש עם לבן, וכשזו הסביבה איתה מתמודדים אין מנוס מלדבר באותה שפה. שפת הרמאות היא שפת האמת במציאות שכזו. בין שבעים זאבים צריך לאחוז ביכולותיו של עשיו גם אם אתה באמת כבשה.

בפרשתנו עולה שאלת זהות היורש. הבכור אינו הראשון, אלא המוסרי והצדיק יותר. רבקה יודעת מיהו הצדיק יותר וממילא הוא הראוי יותר לברכת הנצח. ברכת הנצח ראויה למי שיודע להעריך את מהותה ואת כוחה גם בשעה שאינו זקוק לה כאן ועכשיו. מי שראייתו נצחית מבין את תכליתה של הברכה וממילא הוא גם ראוי לה. עשיו אינו כזה. הוא חושב על העכשיו ותמורת מעט לחם ונזיד עדשים הוא אומר למה לי בכורה, מה ייצא לי מזה כעת. מה שאיני זקוק לו עכשיו אינו חשוב לי. בכך עשיו נכשל במבחנו של המתברך.

המחשיב את מה שאינו נצרך כאן ועכשיו מוליד בתוכו אהבה בעוד המחשיב רק את מה שלפניו, את מה שנותן לו רווח מיידי, מצמיח בתוכו תאווה שהיא הרגעי והעכשווי. מהמטעמים שהוא אוכל יצחק מקבל השראה לברכה נצחית ולנבואה, בעוד כאשר הרשע אוכל הוא מואס בבכורה ובברכה

בכל הדורות נותר עם ישראל נותר בשלו גם כשנרדף והיה לו רע. גם כאשר דבקותו בבכורה ובברכה עלתה לו במחיר רכושו ואף חייו. הוא הרי יכול היה במילה אחת של המרת דת לבטל את כל הרדיפות והייסורים ולתת לעצמו מנוח עכשווי, אך הוא לא נהג כך. המבחן הוא תמיד ביכולת לזהות דבר קדוש ולא לבזות את מה שאין בו צורך.

רבקה נושאת שני גויים בבטנה ושואלת למה זה אנוכי. גם אנחנו נושאים שתי ישויות, יצר רע ויצר טוב, ושואלים מי אנחנו, טובים או רעים, מול הפיצול הזה. מול יצר הרע יש צורך לנקוט ברמאות קדושה. כאשר אנחנו בוחנים דבר עלינו לבחון אותו מתוך עין טובה, גם אם יש בכך מידה מסוימת של רמאות, לעיתים נדרשת רמאות כדי לראות את הטוב במי שעל פניו אינו כזה. כך גם עלינו להתגבר על רגשות שאינם טובים מתוך "רמייה" עצמית, של מי שעושה את עצמו בשמחה ובטוב ומתוך כך תבוא אותה שמחה, יבוא אותו טוב.