בשבע מהדורה דיגיטלית

חורבן הבית

תושבי פסגות יחד עם אנשים מכל הארץ מילאו השבוע את בית משפחת שושי ויריב עטר, וסיפרו זה לזה על זוג מופלא של אנשים צנועים

יוני רוטנברג , ל' בחשון תשע"ט | עודכן: 17:29

אסון מזעזע במיוחד. רכב המשפחה לאחר התאונה
אסון מזעזע במיוחד. רכב המשפחה לאחר התאונה
צילום: נתי שפירא

בערב האחרון של ימי השבעה בבית משפחת עטר שבפסגות, הסלון הומה מאדם וריח של תבשילים עוטף אותו.

האבלים מדפדפים באלבומים עבי כרס, מחייכים מדי פעם כשנזכרים ברגעים יפים שהיו. המנחמים הרבים משוחחים שיחות ערות, והחום שבפנים מכריח את כולם לפשוט מעילים. מחר, כשכולם ילכו, איש לא ישב בסלון, צחוק ילדים לא יישמע והטמפרטורות ירדו פלאים. רק הרהיטים והחפצים יישארו, מביטים בעצב על השיממון שקפץ עליהם פתאום. וגם הספר שראיתי מונח על סטנדר, 'משמיע ישועה', שרק לפני ימים ספורים יריב קרא בו בהתלהבות, מחפש אחר סיפורים שיוכל לספר לילדים בסעודת השבת.

"היה לנו מנהג כזה", מספר חגי מזעקי, חבר קרוב של יריב, "להחליף בינינו סיפורים טובים שקראנו כדי לספר לילדים בסעודת שבת. הוא מאוד אהב להביא סיפורים מהספר 'משמיע ישועה', שיש בו סיפורים על הרב צבי יהודה קוק. בפעם האחרונה שנסעתי איתו לעבודה ביחד, ביום שני שלפני התאונה, הוא ביקש לספר לי סיפור חדש שקרא בספר. הסיפור היה על בחור שרצה להמשיך בישיבה, אבל ההורים לחצו עליו ללמוד באוניברסיטה, ושאלו אותו 'מה יהיה עם התכל'ס?'. הרב צבי יהודה ענה: 'דע לך, שכשאומרים תכל'ס הכוונה עושר וכבוד!', ויריב כל כך היה נלהב מהמשפט הזה, הוא חזר עליו בפניי כמה פעמים. זה היה ממש כל אישיותו".

למזעקי הייתה מדי ערב חברותא קבועה עם יריב. הם נפגשו כשכנים בשכונת העי המרוחקת, וכשעברו לפני כשנה יחד למרכז היישוב פסגות המשיכו במסורת היומית. "לא משנה מתי הוא היה חוזר הביתה וכמה משימות יש לו, יריב לא היה מוותר על הלימוד בשום מצב", מספר חגי מזעקי, "אני יכול לראות עכשיו בעיני רוחי את הצעידה הזקופה והזריזה שלו, עם הספר ביד, ממהר לבית הכנסת כדי שלא להפסיד דקה. הלימוד איתו היה מפרה. זה לא היה סתם לימוד של איש עובד שרוצה לסמן וי, זה היה לימוד עם התחדשות, עם רצון ללמוד ולהתפתח".

הלימוד של השניים היה נגמר תמיד בשיחה קצרה בדרך הביתה, שלרוב הייתה מתארכת לשיחת נפש ארוכה. מדבריו של מזעקי עולה שההבדלה בין עיקר לטפל לא הייתה בשביל יריב רק אנקדוטה מספר. "הוא כל הזמן התבונן, בכל דבר שהוא עשה, מה המהות ומה העיקר. וככה הוא גם חי בפועל. יריב למד מחשבים והיה בדרך לקריירה, אבל החליט שהוא רוצה ללמוד במכון מאיר כמה שנים, וזה ממש עיכב אותה. אחרי זה הוא מצא עבודה מהבית בסטארט-אפ, עד שבשלב כלשהו המשכורת לא הספיקה. הוא קיבל הצעה גבוהה בהרבה מהמשטרה, לעבוד שם במחלקת המחשבים. הוא כבר חתם על חוזה, אבל אחרי שהבין שזה יגזול לו שעות עם המשפחה, הוא ויתר על זה. כזה הוא היה – מבחין בין עיקר לטפל בחיים".

אימהות טבעית

הנקודה של התמסרות למשפחה מתבלטת בפי כל מי שמדבר על משפחת עטר. רוני רוזנס, חברה של שושי מאותה השכונה, מספרת על דמות אימהית מעוררת השראה. "זה מתחיל במובן הכי בסיסי של האימהות – אצל שושי תמיד היו סירים מלאים על הגז, ותמיד היה שפע של אוכל. גם לשכנות היא בישלה בכמויות נדיבות בכל פעם שהיו צריכות. היית נכנס, והייתה הרגשה של בית. יש תמונה שעולה לי מול העיניים כשאני נזכרת בה, שהיא יושבת איתנו בספסל מחוץ לבית הכנסת, והילדים מטפסים עליה מכל הכיוונים, והיא שקטה ורגועה, זה בכלל לא מפריע לה. האימהות הייתה כל כך טבעית לה".

האימהות החמה של שושי מעוררת עוד יותר השתאות לנוכח ההיסטוריה המשפחתית שלה. חברה נוספת, רננה שלם, מספרת לנו ששושי עלתה ארצה מאיראן כשהייתה בת 12, יחד עם הוריה ועוד שלושה אחים. זמן קצר לאחר שעלו מתה אמה של שושי בתאונת דרכים, ובעקבות כך נפטר אביה משברון לב. שושי הצעירה נאלצה להפוך לאמא לשלושת אחיה, ודאגה להם עד יום מותה. "היא התחתנה בגיל יחסית מאוחר", מספרת שלם, "בגלל שהרגישה שהיא לא יכולה לעזוב את האחים. כשהיינו אומרים לה שהיא אמא טובה, היא הייתה אומרת לנו שזה מרגש אותה לשמוע, כי היא בכלל לא יודעת איך צריכה להתנהג אמא".

"למרות גדלות הנפש שלה, וההערצה שהייתה לנו אליה, היא עצמה הייתה כל הזמן במין מקום נפשי של למידה", ממשיכה רוזנס, "כל הזמן שאלה אותנו איך את עושה את זה, ואיך את מתנהגת במצב כזה. זאת מין צניעות כזאת, רצון לקבל מכל אחד".

שני חיי משפחת עטר

הבשורה המרה על התאונה שבה נספתה משפחת עטר הגיעה ליישוב פסגות בעיצומו של יום הבחירות למועצה המקומית, שבהן נבחר ישראל גנץ תושב היישוב. ברגע אחד כל ההמולה וההתרגשות סביב בחירתו התחלפו בקדרות. החגיגות באותו ערב בוטלו, והיישוב כולו התכנס לאבל כבד. "ההתמודדות במצבים כאלה היא לא בדיבורים", אומר הרב יוסף וייצן, רב היישוב פסגות, "היא מתחילה מאיך שאדם נראה ומתפקד אחרי האסון. ברגע שהאנשים ביישוב רואים שהמנהיגות של היישוב מתפקדת ופעילה, דואגת לזיהוי החללים והטיפול במשפחות, עוברת ביישוב כדי לראות אם יש מי שצריך תמיכה, זה נותן את היציבות והתחושה שלא נופלים לייאוש. מעבר לזה, עצם העובדה שכולם מתכנסים ביחד, זה עושה את רוב מה שהאנשים צריכים כדי לעבור את האסון".

המצב הנורא שנוצר, שבו לא נותרה משפחה לתמוך בה ולנתב אליה את העשייה, עורר את אנשי היישוב ליזום הנצחות מסוגים שונים למשפחה שאבדה. "אנחנו פתחנו דף במייל, שקראנו לו 'שני חיי משפחת עטר'", מספר הרב וייצן. "כשמישהו נפטר קודם זמנו, האור שלו ממשיך ללוות אותנו בעולם הזה. בדף הזה נרכז את כל היוזמות לזכר המשפחה הנפלאה הזאת. מדברים ויוזמות פרטיות וקטנות, כמו סיום שמונה פעמים שישה סדרי משנה, או להמשיך את הקביעויות והלימודים של יריב, ועד פרויקטים גדולים כמו חידוש בית הכנסת בשכונת העי לעילוי נשמתם, וגם ספר תורה שנכניס".

ביום שישי האחרון, שחל במהלך ימי השבעה, חוו תושבי היישוב פסגות מחווה אדירה של חיבוק מכל רחבי הארץ. "הדלת של הבית כאן נפתחה ונסגרה בלי הפסקה במהלך כל יום שישי", מספר דוד צביאל, דובר היישוב, "הגיעו לכאן משלוחים מכל הארץ ממש. אנשים באו לחבק, השאירו עוגות ומכתבים, השתתפו איתנו בצורה הכי אמיתית שיש. זה חימם את הלב בצורה בלתי רגילה".

במהלך השבת עצמה התארח ביישוב הרב שמואל אליה, וחיזק את התושבים בשיחות וכינוסים שנערכו. "היה כאן מצב מורכב, כי בכל אופן החיים ממשיכים ואחד מבני הקהילה נבחר לראשות המועצה, שזה אירוע משמח בשבילנו", מתאר צביאל את המורכבות של אותה שבת, "אבל מצד שני יש את האבל הנורא. הביטוי הכי חד לזה היה שהגבאי שמודיע את ההודעות בתום התפילה, שבדרך כלל מאלתר ומשעשע את הציבור, כתב לעצמו השבת טקסט מסודר כדי לדייק במילים וללכת בין שני האירועים".

יריב ושושי עטר וששת ילדיהם ז"ל
צילום: באדיבות המשפחה

הכביש לא אשם

ימים ספורים אחרי התאונה של משפחת עטר, אירעה תאונה נוספת שגבתה חיי אדם בכביש 90, אם כי באזור אחר של הכביש. סמיכות המאורעות גרמה לקולות רבים בתקשורת לקבול על מסוכנותו של הכביש, שבנוי משני נתיבים – אחד לכל כיוון – בלי הפרדה פיזית ביניהם.

"זה דיבורים פופוליסטיים של תקשורת, אין בזה שום טעם", פוסק נחרצות פרופסור דוד מהלאל, מומחה להנדסת תחבורה בטכניון ויועץ בכיר לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לשעבר. "זה הכביש הכי ארוך במדינה, אז זה מאוד הגיוני שיהיו בו הכי הרבה תאונות. אם רוצים לבחון באמת, צריך להשוות נתונים. בארצות הברית, 75 אחוזים מרשת הכבישים הבינעירונית בנויה בדיוק באותו אופן – דו-סטרית וחד מסלולית. אם יש מקומות ספציפיים שיש בהם יותר סיכון, צריך לטפל בהם לגופו של עניין. שם אפשר לשים הפרדה, או להשתמש במצלמות, שבניגוד להכפשות נגדן הן אמצעי מצוין אם יודעים להשתמש בו נכון. לשים הפרדה פיזית לאורך כל הכביש זה אסון, זה יגרום לטורים אינסופיים של רכבים ולהגדלה של זיהום האוויר".

המסקנות שכן יש להסיק לטעמו מהתאונות האחרונות, הן שתיים. "הפיקוח על שעות הנסיעה של נהגי המשאיות והאוטובוסים בארץ הוא ברמה מאוד נמוכה", הוא אומר, "באירופה כבר מופעלת מערכת עם צ'יפ שמזהה כל נהג, ושולחת בזמן אמת את נתוני הנסיעה שלו עצמו, ולא רק של הרכב. ככה יכולים לשבת גורמי האכיפה, ובלחיצת כפתור לדעת כמה שעות נוסע כל נהג. הנושא השני שצריך להעלות הוא רמת הבטיחות של הרכב. רכב שנמצא בתחזוקה שוטפת במוסך מורשה, והוא מדגם בטיחותי, לא אמור לעלות באש בצורה כזאת. המדינה חייבת להגביר את הפיקוח על תחזוקת הרכבים, ולהוריד מהכביש רכבים ישנים ולא בטיחותיים", מסיים מהלאל.