בשבע מהדורה דיגיטלית

יועץ כי ימלוך

דינה זילבר עברה על תקנון שירות המדינה והתבטאה כמו פוליטיקאית, ומן הראוי שהיא תמצא את דרכה אל מחוץ למערכת הייעוץ המשפטי.

שלמה פיוטרקובסקי , ל' בחשון תשע"ט | עודכן: 07:26

פגעה אפילו באמון של מנדלבליט. דינה זילבר
פגעה אפילו באמון של מנדלבליט. דינה זילבר
צילום: יח"צ פורום קהלת

מי בעל הבית במדינה, נבחרי הציבור או היועצים המשפטיים? הסוגיה הזאת, שמרחפת בחלל המערכת השלטונית כבר ארבעה עשורים, ומתחדדת בשנים האחרונות יותר ויותר, הגיעה ממש השבוע לנקודת הרתיחה המשמעותית ביותר מזה שנים.

האם שרי הממשלה מנהלים אותה, או שמא הסמכות נתונה בידי חבורה לא נבחרת שממונה מטעם עצמה על ייצוג האינטרס הציבורי ושמירתו? האם היועצים המשפטיים פועלים כמייצגי הממשלה, או שמא הם גורם עצמאי בעל סמכויות שלטוניות כמעט בלתי מוגבלות?

הרקע לפיצוץ שאירע השבוע הוא שלוש הצעות חוק שעלו לדיון בוועדות הכנסת השונות. שתי הראשונות מכונות יחד "חוק היועמ"שים" משום ששתיהן עוסקות בדרך מינוי היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים. הצעה אחת, רדיקלית יותר, הוצגה על ידי ח"כ אמיר אוחנה, ואושרה עד כה רק בקריאה טרומית. הצעה שנייה, מתונה יותר, היא הצעת חוק ממשלתית שיזמה שרת המשפטים איילת שקד, ועומדת כעת בשלב ההכנה לקריאה שנייה ושלישית. הדיון בשתי ההצעות בוועדת חוקה מתקיים במאוחד, מתוך הבנה שככל הנראה ההצעה שתגיע לבסוף לקו הגמר תהיה הצעת החוק הממשלתית, המתונה יותר, אולי תוך שילוב אלמנטים מתוך ההצעה הפרטית.

אולם בדיון שנערך ביום שני בוועדת חוקה קרה דבר מוזר. אחרי השלב שבו הקריאה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר מן הכתב את עמדת היועמ"ש מנדלבליט, שכללה הסתייגות מסוימת מהחוק, החליטה זילבר להוסיף כמה דברים משל עצמה. זילבר הבהירה שהיא מביעה עמדה אישית, וציינה: "אני חושבת שזה בסדר לשקף גם את העמדה, ולהביע התנגדות להצעות החוק". האמירה הזאת היא כמובן אמירה משונה מאוד, בטח כשהיא באה מפי משפטנית בכירה כזילבר, שמכירה בוודאי את תקנון שירות המדינה. בתקנון נאמר באופן מאוד ברור: "עובד המדינה הנקרא להופיע בפני ועדה של הכנסת, בכדי לייצג את עמדת משרדו בדיון בהצעת חוק (והצעת חוק היועמ"שים הממשלתית היא הצעה של משרד המשפטים שדינה זילבר עובדת בו - ש"פ) או בכל נושא אחר הקשור להחלטות ומדיניות הממשלה, חייב לייצג את עמדת המשרד ואת החלטות ומדיניות הממשלה בנאמנות. אסור לו להציג עמדה שיש בה משום התנגדות או סטייה מהותית מהצעת החוק המקורית שאושרה על ידי הממשלה, או מהחלטות ומדיניות הממשלה".

זילבר נימקה את התנגדותה להצעת החוק הממשלתית, תוך שהיא תוקפת את החקיקה ואת מניעיה ומכנה אותה "בלתי נחוצה וגם פוגענית". לדבריה, "ההצעות שמונחות כאן על השולחן משמעותן הפיכת משרת היועץ המשפטי למשרת אמון שזו מגמה הרסנית". וכאילו לא היו דבריה חריפים מספיק, טענה זילבר כי אם ההצעה תעבור ייווצר מצב שבו "כדי להתקדם במערכת אתה צריך לקרוץ ללא הרף לדרג הפוליטי, אתה צריך לרצוע את אוזנך על מפתנו של פוליטיקאי ולקשור את גורלך בגורלו".

יום אחד בלבד חלף, וביום שלישי בבוקר הגיעה זילבר לדיון בוועדת החינוך של הכנסת, בהצעת החוק הממשלתית שזכתה לכינוי "חוק נאמנות בתרבות". חשוב להבין, המילה "נאמנות" כלל איננה מופיעה בהצעה, מקורה בדיווחים עיתונאיים אודותיה, שמטרתם הייתה לתקוף אותה. אך למרות זאת בחרה זילבר לתקוף את ההצעה בדברים שנשאה בוועדה במילים הבאות: "הארץ שינתה את פניה. הימים אינם פשוטים והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים אלא גם מילים חדשות. משילות, נאמנות, התגברות. שיח לעומתי, פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג – מי לנו מי לצרינו. ואם יש מי שנאמן, אז גם יש מי שבוגד? גיס חמישי? הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אומנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה".

2

שתבחר מפלגה

צמד האירועים הללו העלה את חמתה של השרה איילת שקד, וביום שלישי בשעות הערב היא כתבה ליועמ"ש מנדלבליט מכתב נזעם בנושא. שקד ציינה את עבירותיה של זילבר על תקנון שירות המדינה והוסיפה: "אין מנוס מלקבוע כי תפיסתה הפוליטית של זילבר צריכה למצוא את ביטויה בריצה לתפקיד פוליטי במסגרת מפלגה ממפלגות הכנסת". לאור זאת הוסיפה שקד וקבעה: "אשר על כן, החל מהיום סיימה הגברת דינה זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת".

שקד הבהירה בפירוט רב: "היא (זילבר - ש"פ) אינה רשאית להגיע לממשלה או לכנסת כנציגת המשרד, ובכל דיון בו מבקשת הממשלה או הכנסת לקבל את עמדת משרד המשפטים בנוגע לתחומי הביטחון, דיני אוכלוסין, המשפט המינהלי, עבודת הממשלה, תמיכות, הנצחה, ביקורת שיפוטית, תרבות, מכרזים, סדרי דיון בבג"צ, שלטון מקומי, חקלאות וטוהר המידות (או כל עניין אחר עליו הייתה מופקדת זילבר עד היום). אבקש לתאם עם לשכתי הגעת נציג אחר אשר יציג את עמדת הממשלה".

"בנוסף לצעדים בהם נקטתי אבקשך לבחון מצידך את מעשיה של זילבר לאור כלליו של התקשי"ר, תקנון הממשלה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אמתין עד לקבלת המלצותיך", חתמה שקד את המכתב.

תגובתו של מנדלבליט לא איחרה לבוא. היועמ"ש קבע אומנם כי זילבר תחדל לייצג את הממשלה בוועדות הכנסת, עד סיום הבדיקה בשאלה האם עברה על התקשי"ר. אך מנגד, במכתב ששיגר כבר ביום רביעי בבוקר לשקד כפר בסמכותה לקבל החלטה בעניין. "איני מקבל את התפיסה העקרונית שעשויה להשתמע ממכתבך", ציין מנדלבליט והוסיף: "החלטה על התייצבותו של גורם משפטי הכפוף לי כנציג היועץ המשפטי לממשלה, הינה החלטה הנתונה לסמכותי ולאחריותי הבלעדית ואין מקום להתערבות בסמכות זאת".

3

לא הסוף

מנדלבליט אומנם הרחיק לעת עתה את זילבר מוועדות הכנסת, ככל הנראה משום שהרגיש שזילבר פגעה קודם כול באמון שהוא עצמו נתן בה. אך חליפת המכתבים בינו ובין שקד מביאה כאמור את המאבק בשאלה מי בעל הבית לשיא חדש. כאילו כבר התרגלנו לעובדה שכאשר המשפטנים מייצגים את הממשלה בפני בית המשפט הם מציגים שם את עמדתם, ולאו דווקא את עמדת הממשלה או השר שאותו הם מייצגים, מתברר שהבעיה רחבה יותר. אפילו בכנסת - הממשלה לא יכולה להיות בטוחה שמי שמציג את עמדתה חב חובת אמון בייצוג קודם כול לה.

בסיטואציה שנוצרה שקד חייבת לצאת למאבק כפול, למרות הקושי הרב שבדבר. מטרת המאבק הראשון היא לוודא שזילבר מוצאת בתוך זמן קצר את דרכה אל מחוץ למערכת הממשלתית, כשהיא כמובן מוזמנת להתמודד לכנסת ולקדם את עמדותיה בדרך זו. זהו מאבק חשוב מאוד אבל המאבק השני חשוב אפילו יותר. המאבק הזה הוא על סמכותה של שרת המשפטים בפרט והדרג הפוליטי בכלל לקבוע מי ייצג את עמדת הממשלה או שר משריה בפני הכנסת וועדותיה, וכן הממשלה וועדותיה. זו שאלה קריטית כי המייצג הוא בעצם בעל הבית. אם לשר יש מדיניות אבל מי שמשמיע את קולו מוביל מדיניות אחרת, אז השר איננו חופשי לקדם את המדיניות שבה הוא מאמין. סמכותו של השר לקבוע מי מייצג אותו בכנסת מקורה בחוק יסוד הכנסת. לא ברור איך מישהו יכול לחשוב אחרת.

חשוב להבין, בשום פנים ואופן לא מדובר בסוגיות של חוקיות. לא נולד השר שכאשר יועץ משפטי מסביר לו שצעד מסוים איננו חוקי הוא יבקש לקדם אותו בכל זאת. לכן הניסיון לצייר את מאבקם של היועצים המשפטיים לעצמאות כמאבק על שלטון החוק הוא ניסיון שקרי. המאבק הוא על רצונם של היועמ"שים להיות בעלי הבית. זה המאבק של דינה זילבר, זה המאבק שבא לידי ביטוי במכתב המחוצף שזכה לכינוי "מכתב היועמ"שים", וזה המאבק שבא לידי ביטוי במכתב החצוף ששיגר מנדלבליט אתמול בבוקר לשרה שקד. אם שקד וחבריה לא מוכנים להתפרק מסמכותם לקבוע מדיניות ולהוביל אותה, שקד חייבת לצאת למלחמה הזאת, וכל שרי הממשלה, כולל ראש הממשלה נתניהו, חייבים לתת לה גיבוי קולני ואקטיבי.

*** הפינה הכלכלית ***

מספרים מבהילים

זוכרים את חגיגות העלאת דירוג האשראי של מדינת ישראל? אם לא, כדאי שתעיפו מבט, תיזכרו ותנצרו את הרגע ההוא, כי ממש לא בטוח שבקרוב תיתן לנו הכלכלה הישראלית עוד רגעי נחת שכאלו. דירוג אשראי הוא כידוע בעיקר פקטור של התנהלות ממשלתית אחראית ומצב גאו-פוליטי יציב. את הסיכוי לשיפור של ממש במצב הגאו-פוליטי של ישראל כולנו מכירים, בשתי מילים: לא משהו. מה שכן פעל לטובת מדינת ישראל היה רצף השנים מאז 2003, שבהן התנהלה מדינת ישראל ובעיקר ממשלת ישראל באחריות. כמובן, לא מדובר היה ברצף שנים מוחלט של התנהלות מחושבת וחכמה. ניהול הכלכלה הישראלית לאורך השנים הללו סבל מכשלים רבים, ואפילו המשמעת התקציבית לא פעלה תמיד כמו שצריך. אבל נורמות בסיסיות כן היו, והן אלו שהביאו את מדינת ישראל עד הלום, למקום בהחלט סביר, אפילו די טוב.

השבוע התברר שכל זה בסכנה, אפילו סכנה גדולה. כי סיפורי סבתא אפשר לספר לנו בקלות, וגם להסתובב עם פנקס צ'קים פתוח ולחלק מתנות זה לא קשה כל כך. אבל ברגע האמת המספרים נחשפים, והאמת? הם לא פחות ממבהילים. מתברר שמדיניותו של שר האוצר כחלון הביאה את מדינת ישראל לגירעון תקציבי שכמוהו לא היה כבר זמן רב מאוד, בטח באופן יחסי למצבו של המשק. מנתוני משרד האוצר שפורסמו השבוע עולה כי הגירעון התקציבי המצטבר ל‑12 החודשים האחרונים (נובמבר 2017 עד אוקטובר 2018) עומד על 3.6 אחוזים, בשעה שיעד הגירעון לשנת 2018 עומד על 2.8 אחוזים. מדובר בחריגה עצומה מהיעד, שלא יכול להיות לה שום הסבר חוץ מאשר הפקרות תקציבית. זינוק כזה בגירעון מתרחש לא פעם בתקופות של האטה ומיתון, אלא שמצבו של המשק בימים אלה טוב מאוד, ובטח שהוא לא במצב שמצדיק זינוק שכזה בגירעון.

כבר כתבנו בפינה הזאת לא פעם שמראשית הקדנציה מתפקד שר האוצר כחלון כדוד טוב שמחלק מתנות, ולא כשר אוצר שאמור לשמור על הקופה. הגירעון המדווח שמזנק כרגע הוא רק חלק מהסיפור, וחוסר האחריות של כחלון בהתנהלות התקציבית של ישראל הוא רחב הרבה יותר. באווירת הבחירות שהמערכת הפוליטית נתונה בה כרגע לא ניתן יהיה לעשות את הצעדים הכואבים באמת שנדרשים, העלאת מיסים וקיצוצי תקציב, ולכן הדבר הנכון הוא ללכת כבר לבחירות. אחרי הבחירות חובה לוודא שמשרד האוצר נשאר במפלגת השלטון, עדיף בידיו של שר אפור יחסית אך מנוסה שלא מתכנן להיות בעתיד ראש ממשלה. אם זה לא יקרה, אנחנו עוד נתגעגע לגן העדן של שוטים שבו חיינו בשנים האחרונות.

לתגובות: shlomopy@gmail.com