בשבע מהדורה דיגיטלית

שביתה בשירות כחלון

מהלך הבזק שבו נכנסנו לחרדה לקראת שביתה כללית במשק, ובן רגע כבר נשמנו לרווחה כשהיא התבטלה, היה כנראה הצגה מתוכננת מראש.

ניצן קידר , ל' בחשון תשע"ט

עובדים בשיתוף פעולה. כחלון וניסנקורן
עובדים בשיתוף פעולה. כחלון וניסנקורן
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

השביתה שלא הייתה עוררה הרבה סימני תמיהה. ההתנהלות סביבה הייתה חריגה: בדרך כלל כשההסתדרות מכריזה על שביתה היא לא מתבטלת כל כך מהר.

לרוב ההסתדרות מקיימת דיונים במשך זמן מה, מתוך רצון שהאזרחים ירגישו את הלחץ יום או יומיים, ואז גם דעת הקהל תהיה כזו שתאפשר לארגון העובדים להשיג את ההישגים שבהם הוא מעוניין.

בתקופת אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות ומשה כחלון כשר האוצר, המציאות הזאת קצת שונה. יהיו שיאמרו שזה קשור בעיקר לידידות שנקשרה בין השניים. יכול להיות, אבל נראה שהידידות הזאת הלכה הפעם צעד אחד קדימה, מבחינת התעוזה הציבורית.

אין ספק שנושא תאונות העבודה ראוי למחאה וראוי לשביתה, אבל התזמון של הכרזת השביתה, והידיעה של שר האוצר יומיים לפני שנחתם הסכם שעוד רגע זה יקרה, נראים לא מקריים במיוחד. האם ניסנקורן וכחלון בנו לעצמם הזדמנות פוליטית ששניהם יוצאים בה מנצחים? זה לא מופרך כלל.

נזכיר שלפני יותר משנה וחצי כחלון וניסנקורן סיכמו על ריצה משותפת בבחירות להסתדרות. זה עבד להם היטב. אין ספק שדרכיהם לא נפרדו מאז. שימו לב שבשנים האחרונות הושבת המשק לחצי יום בלבד, לאות הזדהות עם עובדי טבע המפוטרים, צעד שניסנקורן היה חייב לנקוט, אחרת היה מבזה את ארגון העובדים שבראשו הוא עומד. פרט לכך אין עימותים בין השניים, אלא הרבה חיוכים בכל פגישה והרבה פרגון הדדי.

לכאורה מערכת יחסים חיובית שכזאת בין שר האוצר ויו"ר ההסתדרות איננה רעה. בנקודות מסוימות היא אפילו טובה מאוד. אבל לא בנקודת הזמן הזאת. נזכיר שבסביבת שני האישים יש קולות חזקים מאוד שמדברים על ריצה משותפת בבחירות הבאות, כשניסנקורן יוצג כאחד החיזוקים המרכזיים של רשימת כולנו. כנראה גם מצופה ממנו להביא, כדיבידנד, מצביעים רבים משורות ההסתדרות.

שאלנו השבוע כמה חברי כנסת מסיעות שונות על ביטול השביתה. כולם העריכו שהיה כאן תרגיל פוליטי משותף ותו לא. אולי בציבור יש מי שיקנה את הטריק, אבל במישור הפוליטי זה צריך להיות ברור: מצבו של כחלון לא מזהיר בסקרים, והוא יודע זאת. יואב גלנט, שהוכיח את עצמו היטב בקדנציה הנוכחית, לא יהיה ברשימה הבאה לכנסת, ולא בטוח שהוא היחיד. כחלון צריך אישים שמראים עשייה וניסנקורן מתאים לכך מאוד. אבל האם זה צריך לעלות במחיר של אשליה ציבורית? כנראה שכשריח הבחירות נמצא באוויר כל כך הרבה זמן, גם הפוליטיקאי שמעיד על עצמו כשומר הסף מוכן לעגל פינות.

איים בבחירות ומשול

הבחירות המקומיות שיצרו מצב חדש במפלגות החרדיות מורידות את חוק הגיוס, נכון לעכשיו, מסדר היום של הבעיות בקואליציה. נציגי הצדדים יושבים בימים אלה על נוסחאות לתיקון החוק, שתהיינה מקובלות הן על הצד החרדי והן על הצד של משרד הביטחון והשר ליברמן.

כל זה היה יכול להיפתר כבר מזמן, אך כאמור, כשאיומי הבחירות נמצאים מעל לראשנו כבר כמעט שנתיים, וראשי המפלגות היו מוכנים להישבע ביקר להם לפני כמה שבועות שעוד רגע נתניהו מכריז על הקדמת הבחירות, כל אחד מחפש הישגים מול ציבור מצביעיו.

נתניהו מביט מהצד בהנאה. הפאניקה שהוא יצר במערכת הפוליטית מבורכת מבחינתו. בשיחות סגורות הוא נשמע דווקא די אופטימי לגבי האפשרות שהבחירות ייערכו הרבה יותר קרוב למועדן החוקי, בעוד כשנה. יש לא מעט משתנים במשוואה הזאת שמתחזק ראש הממשלה שיכולים להשתנות בן רגע. לפחות שני שרים בליכוד ידעו לספר לנו בחודשים האחרונים, בשתי הזדמנויות שונות, שנתניהו היה במרחק נגיעה מלהכריז על הקדמת הבחירות – וחזר בו. דווקא בשבועות האחרונים נראה שהאצבע ירדה מההדק. לנתניהו יש עוד כמה תיקוני חקיקה שהוא רוצה להעביר בתקופת הכהונה של הממשלה הנוכחית, במיוחד לסגירת הלקונה שגילה בחוק בעניין המלצת הנשיא על זהות מקים הממשלה. מבחינה מדינית נתניהו נמצא במקום של רווחים שהוא עוד יכול למקסם.

שני דברים יכולים לערער את האידיליה: התקדמות בענייני החקירות מחד, ונסיגה משמעותית של הליכוד בסקרים מאידך. כל עוד אחד משני אלה אינו מתרחש, נתניהו ממשיך בסדר יומו. במערכת הפוליטית כבר מסרבים להאמין שהבחירות לא יוקדמו ממש בקרוב. נתניהו יושב מהצד ומחייך. הוא מושך בחוטים של ראשי המפלגות, או ליתר דיוק בעצבים שלהם, אבל מרפה רגע לפני נקודת הא- חזור. בינתיים זה משחק לטובתו.

תשפילם ותכניעם

אחד ההישגים שנתניהו יכול לזקוף לזכותו הוא הסנקציות החריפות שהוטלו על איראן השבוע, בעצם הגל השני של העיצומים על הממשל בטהרן. לא בכדי כינה נתניהו בכנסת את יום החרפת העיצומים כ"יום היסטורי". גם שר הביטחון שידר מסר של תודה לממשל טראמפ. המהלך כאן הוא הרבה יותר משמעותי: מבחינת ישראל לא מדובר רק בהחלשת איראן, אלא גם בחיזוק מדינות המפרץ שחיות גם הן תחת איומים מצד האיראנים.

האינטרס האמריקני הוא כפול: לאחד את ישראל ומדינות המפרץ למערכה אסטרטגית אחת, ובמקביל להדק את היחסים בין ארצות הברית לאותן מדינות. טראמפ משחק כאן על קלפים בטוחים – ולכן גם לא מתרגש מהביקורת הקשה שמגיעה מאירופה.

כשטראמפ ונתניהו שמעו השבוע את דברי שר החוץ של איחוד האמירויות, שמתח ביקורת על חמאס לאחר שהארגון גינה את העיצומים האמריקניים נגד איראן, סביר להניח שהם רוו נחת. "עמידתו של חמאס לצד הממשל האיראני מאששת את הטענה שהארגון מהווה כלי שרת איראני באזור", אמר שר החוץ של איחוד האמירויות.

ארצות הברית אומנם נתנה פתח קטן לכמה מבעלות בריתה לגבי הסחר עם איראן, אבל נראה שהפעם הסנקציות יכולות לתת מכה משמעותית מאוד לכלכלה האיראנית. אחרי שמערכת התקשורת הבין-בנקאית העולמית הודיעה כי לא תאפשר לבנקים איראניים להשתמש בשירותיה, סביר להניח שההשפעה אף תהיה משמעותית יותר.

חשוב לציין, לא ישראל ולא ארצות הברית חותרות להפלת המשטר האיראני. זו יכולה להיות תוצאה מעניינת וסביר להניח שרצויה, אבל אף אחד לא מכוון לשם. טראמפ מכוון בצעד שלו למטרה אחת: להוריד את האיראנים על הברכיים, להכריח אותם לפתוח את הסכם הגרעין ולתקן אותו. בשבילו זו הוכחה חשובה לכוח של ארצות הברית בזירה העולמית. זו גם אחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ שמנהל הנשיא האמריקני.

מבחינת האיראנים, שכמובן טוענים שהסנקציות לא יערערו אותם, לא בטוח שהסנקציות המוחרפות הן סוף פסוק. היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון כבר רמז שלממשל יש עוד שפנים בכובע. טראמפ משקיע מאוד בנושא האיראני והוא נכון למשא ומתן, שאת תוצאותיו קשה לשער, אבל רק אחרי שהיריב שלו יהיה מוטל על הרצפה ויתחנן לרחמים. נראה אם זה יקרה.

מה טוב לירושלים

תושבי ירושלים מהציונות הדתית נמצאים בימים אלה בדילמה לא פשוטה: מצד אחד ניצב מועמד לראשות העיר שהוא בן הציונות הדתית, ונראה אולי כאיש הטבעי לתמוך בו. בעל ניסיון בניהול מערכות גדולות, בעל חזון. מצד שני עומד מועמד צעיר יותר, שאינו דתי אבל יוצר את התחושה שלא משנה אם יש או אין כיפה על הראש – העיקר הוא העשייה למען העיר ותושביה.

אינני מקנא בבוחרים הירושלמים. אני אינני תושב העיר ואין לי שום אינטרס. את המועמדים אני מכיר מראיונות תקשורתיים בלבד. ובכל זאת, בבואם של המצביעים לבחון ולבחור את המועמד המועדף, ראוי שכמה נתונים יעמדו בפניהם.

לא משה ליאון ולא עופר ברקוביץ' ישנו את הסטטוס קוו בירושלים. לאף אחד מהם אין את הכוח האמיתי לשנות סדרי עולם, ולסגור מקומות פתוחים או לפתוח מקומות סגורים בשבת. אף אחד מהשניים גם לא יחלק או יאחד את ירושלים. ההחלטות הללו, שהיו חזקות בשיח הקמפייני, מצויות בידי חלונות גבוהים הרבה יותר מאלה שבמרומי בניין העירייה בכיכר ספרא.

הבחירות הן על מעשים למען התושבים. בתל אביב חלק ניכר מתושבי העיר מאוד לא אוהבים את ראש העירייה שנבחר לכהונה נוספת. זה לא מנע מהם מלבחור בו שוב, רק מחשש שהמחליף יהיה גרוע יותר. את העשייה של חולדאי הם כבר מכירים, לטוב ולרע. בירושלים זה שונה, כי שני המועמדים היו חברי מועצה אבל אף אחד מהם לא היה ראש עיר.

גם הניסיון, שאולי שיחק תפקיד כשהיה מדובר בארבעה מועמדים, משחק כאן תפקיד משני. בסופו של יום השאלה היא מי יפעל למען כלל התושבים ולא למען מגזר כזה או אחר, ומי יעשה הכי טוב לעיר. יש לי דעה אישית, אבל היא פחות רלוונטית ואני גם לא בא לשכנע אף אחד.

ירושלמים, בבואכם להצביע, חשבו באיזו דרך תרצו שתתנהל העיר שלכם. בדקו את יחסי הכוחות בתוך מועצת העיר, שהרכבה כבר נקבע בסיבוב הראשון. אל תקראו את שלטי החוצות ופרסומי הבחירות. נסו לחפור קצת ולהבין מה באמת חושב ונותן כל מועמד. בהתמודדות הזאת אין רעים – יש שני טובים, והטוב ביותר ינצח.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com