משה כחלון
משה כחלוןצילום: הלל מאיר/TPS

1. בתקשורת צוטטו הבוקר (ראשון) דברים שאמר שר האוצר כחלון "בשיחות סגורות", ואשר בדרך פלא בלתי מוסברת דלפו מהן אל הכותרות.

באותן "שיחות סגורות" התייחס כחלון לזינוק המדאיג מאוד בגירעון התקציבי ב-12 החודשים האחרונים, ואמר "הכלכלה זה הדבר הכי יציב במדינה כרגע. אנשים צריכים להיות מוטרדים מהשיח וההתקפות על שומרי הסף והדמוקרטיה לפני הכלכלה".

מתברר ששר האוצר לא חושב שלאזרחי ישראל מגיע הסבר של ממש על מידת האחריות התקציבית של שר האוצר שלהם, ולכן הוא מעדיף להתמקד בתפקיד שנטל על עצמו בלי שאיש ביקש ממנו: הלורד שומר החותם של האקטיביזם השיפוטי והיעוצי במדינת ישראל.

2. בואו נדבר רגע על הגירעון, וסליחה מראש אם זה יהיה קצת טכני. גירעון תקציבי, כלומר מצב שבו המדינה מוציאה יותר כסף ממה שהיא מכניסה, הוא לא מילה גסה. יש לא מעט כלכלני מאקרו בעולם שמאמינים שגירעון שנמצא בשליטה הוא אפילו עניין חיובי מאוד.

אולם, וגם על כך יש הסכמה מאוד רחבה, הרעיון הבסיסי בשימוש בגירעון כמנוף כלכלי הוא כזה: כאשר הכלכלה נמצאת בתקופה של צמיחה הגירעון צריך להיות קטן עד אפסי, ואם אפשר עדיף גם עודף תקציבי מסוים. מנגד, כאשר הכלכלה נמצאת בהאטה, ובוודאי כאשר היא במיתון, מן הראוי להגדיל את הגירעון (שלמעשה גדל במצבים כאלו ממילא).

הגישה הזו, שכאמור יש עליה הסכמה רחבה, מכונה בשפת הכלכלנים "פעילות אנטי מחזורית", והעובדה שבמציאות נורמלית זה בעצם קורה לבד מכונה על ידי הכלכלנים "מייצבים אוטומטיים".

ומה קרה אצלינו? מה שקרה השנה בישראל הוא שלמרות הצמיחה הנאה הגירעון צמח למימדים בעייתיים מאוד. מלכתחילה נקבע יעד גירעון לא מוצדק של 2.8 אחוז, בשעה שבתקופת צמיחה כמו עכשיו צריך לשאוף ליעד שהוא פחות מחצי מזה. בשבוע שעבר התברר כאמור שגם יעד הגירעון הזה נפרץ ובענק, וב-12 החודשים האחרונים עמד הגירעון על 3.6 אחוז.

3. למה זה קרה, אם לכאורה עמדה הממשלה בכללי ההוצאה שאמורים למנוע מצב כזה? התשובה נעוצה בכמה עניינים, אבל תרשו לי להתמקד באחד מהם: אשליית 2017.

שר האוצר כחלון מנהל מתחילת הקדנציה הנוכחית את משרדו במתווה קבוע של כלכלת בחירות. כחלון מפזר כסף, והרבה כסף, ישר מתחילת הקדנציה, על יעדים שלהערכתו יביאו לו מצביעים, בלי להתחשב התחשבות אמתית בשאלה מאיפה יבוא הכסף. במובן הזה, של הפזרנות, הוא כנראה שר האוצר הגרוע ביותר מאז משבר אמצע שנות ה-80.

מי שעקב למשל אחרי קודמו בתפקיד של כחלון, לפיד, זוכר בוודאי שלמרות שמדובר היה בשר אוצר כושל, המסגרות נשמרו והכסף לא פוזר בצורה כל כך מופקרת וחסרת אחריות.

ובכן, מהי אשליית 2017? אי שם לפני תחילת שנת התקציב שעברה הבינו במשרד האוצר שאין כסף בקופה בשביל כל הדברים היפים שכחלון מתכנן לפזר עליהם את הכסף. אז מה עשו? יצרו הוראות שעה תקציביות שיצרו אינטרס לחברות ויחידים להקדים תשלומי מס עתידיים ולשלם אותם באופן מיידי. התוצאה: הקופה באמת התמלאה מהר, בהרבה מזומנים. 2017 היתה גם חריגה לטובה במיסוי אקזיטים, כך שהחגיגה עוד היתה גדולה במיוחד.

ואז, במקום להגיד תודה ולהחזיק את הכסף חזק חזק שלא יברח, החליט שר האוצר לרוץ ולבזבז הכל, מהר מהר, באמצעות מתנות נוספות לאותה קבוצה שזכתה מאז תחילת הקדנציה לעיקר המתנות, והיא קבוצת המשפחות הצעירות עם ילדים קטנים.

4. 2017 היתה שנת שיא בתקבולי המס, אבל לא כל יום פורים. את התוצאה של ההסתמכות על נתוני 2017 בעת קביעת התחזיות ל-2018 וחישובי ההוצאה על פי כללי ההוצאה החדשים אנחנו רואים עכשיו: גירעון שיא שככל הנראה עוד ילך ויתפח בחודשים הבאים (כי גם תקציב 2019 שנבנה על בסיס אותן ההנחות עשוי כנראה להתברר כתקציב גירעוני מאוד).

מי שאשם בזה הוא קודם כל שר האוצר כחלון שהוביל את משרד האוצר למקום הזה. מי שעוד אשם ולא יכול לרחוץ בניקיון כפיו הם בכירי האוצר, שזרמו עם כחלון וסידרו לו תחזיות אופטימיות כאלו שכל בר דעת צריך היה לדעת שהן תלושות מהמציאות.

אבל כחלון לא מעוניין שנדבר על כמה הוא שר אוצר גרוע, ומעדיף שנדבר על כמה איומה ונוראה היא שרת המשפטים איילת שקד. בדרך הוא משתיק שרים בכירים ממפלגתו שחושבים בדיוק מה ששקד חושבת בסוגיית האקטיביזם השיפוטי והיעוצי, ועושה שימוש רב בעובדה שהוא ורק הוא יקבע את רשימת המפלגה לכנסת הבאה.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את כחלון מדבר על הצורך להגן על מערכת המשפט ועל שלטון החוק, תנסו רגע לחשוב למה זה כל כך מטריד אותו, ולמה הוא מעדיף שכולנו לא נשים לב.