לא רק אנ"ש

מי שחרד לשלומה ושלמותה של ירושלים צריך להצביע לעופר ברקוביץ שלפחות מתכוון לנסות לשמור עליה ככזו.

תהלה פרידמן , ד' בכסלו תשע"ט

תהלה פרידמן
תהלה פרידמן
צילום: אבישג שאר ישוב

לעם שלנו יש היסטוריה ארוכה מאד, אבל חשיבה לטווח קצר במיוחד. אין כרגע שום סכנה לשלמותה הפיזית-טריטוריאלית של ירושלים.

אך יש מי שנדמה להם כי הדרך הבטוחה ביותר לוודא את שלמות העיר במקרה של הסכם מדיני על השולחן, הכולל את חלוקת ירושלים, היא למסור את העיר לניהול המפלגות החרדיות.

גם 500 שגרירויות שיעברו לעיר ומיליון טקסים פומפוזיים של הכרזות "נצח נצחים" לא יעזרו אם תהיה זו עיר שרוב עם ישראל מרגש מנוכר ממנה ואדיש לנעשה בה. וכבר היינו שם. כבר היו לנו שנים שילדות הולבשו בשקים בטקס ממלכתי. יש לנו שכונות במערב העיר, שחיילים במדים לא יכולים לצעוד בהם בבטחה, כבר היו מקרים בהם תיירים הותקפו בשבתות.

ירושלים עברה בשנים האחרונות מהפכה של ממש והנהגת העיר השקיעה מאמצים רבים בכדי להפוך אותה לעיר שכל יהודי יכול להרגיש שייך אליה. מצביון השכונות דרך אירועי התרבות וכלה בחלוקת המשאבים העירונית. מחשבה רבה הושקעה בשאלה איך עושים עיר "שעושה את כל ישראל חברים". איך עושים עיר "שלא חולקה לשבטים".

בסבב הבחירות השני שיתקיים בשבוע הבא נצטרך לבחור ראש עיר חדש. שתי הברירות הניצבות לפתחנו אינן מושלמות. עופר ברקוביץ הוא צעיר וחסר ניסיון ניהולי משמעותי. משה לאון הוא מנוסה אך הוא נושא עימו שובל ארוך של חקירות משטרתיות וחשדות. ההבדל המשמעותי ביותר ביניהם הוא באופן שבו הם רואים את ירושלים. ברקוביץ מחויב מאד לחזון של ירושלים כעיר של כל עם ישראל על כל גווניו. בעוד משה לאון, במוצהר ובגלוי, בא לשרת את המגזר החרדי בלבד. ליתר דיוק את החלקים הקיצוניים והמסתגרים של המגזר החרדי. תשאלו את מרבית "החרדים החדשים" המבקשים למשל בתי ספר ממלכתיים-חרדיים לילדים, ופועלים נמרצות לטובת עופר ברקוביץ ונגד בחירת משה לאון, מהסיבה הזו ממש.

כשסיים לופוליאנסקי את תפקידו כראש עיריית ירושלים הוא התראיין לעיתון יתד נאמן והתגאה בהישגיו המשמעותיים והמרכזי שבהם - הפיכת רמת אשכול לשכונה חרדית. מי שזוכר את סניף בני עקיבא הגדול שהיה בשכונה ואיננו עוד, מבין שאנשי לופוליאנסקי דאגו לסלק לטובת "אנ"ש" את הציבור הדתי-ציוני, לא את החילוני. כי בסופו של עניין השאלה אינה חרדים-חילונים אלא שאלת יכולת ורצון לדאוג לכולם אל מול מבט צר, מגזרי, ילדותי אפילו, של דאגה עצמית קצרת טווח אל מול היכולת לראות את האינטרס הלאומי הרחב והכולל.

לפני כמה שנים ישבתי עם שני מנהיגים בכירים מחסידות גור. שאלתי אותם "הרי יש לכם אינטרס שאוכלוסיה ציונית תישאר בעיר. ולו רק בגלל שזו אוכלוסיה משלמת ארנונה. מדוע אתם כל כך מצרים את צעדיה? מדוע אתם יורדים לחייה?" "את צודקת" הם השיבו. אבל "זו לא האחריות שלנו. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים שלנו ושהממשלה תדאג שהעיר לא תקרוס". ואם העיר תקרוס כלכלית, התעניינתי. "אז נעבור למקום אחר" היתה התשובה.

מי שחרד לשלומה ולשלמותה של ירושלים צריך לדאוג שהיא תהיה עיר שלכל עם ישראל יש בה מקום ושכל עם ישראל יכול לחוש אליה חיבור וזיקה. מי שחרד לשלומה ושלמותה של ירושלים צריך להצביע לעופר ברקוביץ שלפחות מתכוון לנסות לשמור עליה ככזו.

הכותבת היא מנהלת תוכניות במכון שחרית ועמיתת מחקר במכון הרטמן