בשבע מהדורה דיגיטלית

חופשי על חזירי הבר

עם רובי ציד ורישיון, יוסוף, צ'רלי ואדוארד מסתובבים בשדות ובמטעים של הגליל העליון והורגים את חזירי הבר שגורמים נזקים לחקלאים

דביר עמר , ז' בכסלו תשע"ט | עודכן: 07:12

מנסים לשנות את התדמית. השדות ההרוסים
מנסים לשנות את התדמית. השדות ההרוסים
צילום: רע סופר

יום ראשון, תשע וחצי בערב. אנחנו נמצאים במטעי האשכוליות של קיבוץ הגושרים שבגליל העליון, הציידים מניחים את הרובים בצד ונחים מהסיור השגרתי.

צ'רלי מחמם את כוס הקפה לאביו יוסוף סולימאן ולחברו אדוארד. תוך כדי דיבור אני שואל: "מה יקרה אם יעבור חזיר בר מולכם עכשיו?". "אני כבר 30 שנה בציד ולא ראיתי חזיר מופיע מולנו כשאנחנו נחים", עונה יוסוף. לא עוברות כמה שניות ולפתע נשמע קול חזק מהשיחים, ולפתע רץ לעברנו חזיר בר גדול מימדים. יוסוף מניח בזריזות את הפלאפון בצד, תופס את הרובה ועוד לפני שהוא מאיר על החזיר בפנס נשמעים קולות ירי. למרות הירי הישיר החזיר נמלט לכיוון המטעים, כשיוסוף רץ לעברו וממשיך לירות. "אני לא יודע איך הוא לא נפל ישר. אף פעם לא היה לנו סיפור כזה", נדהם יוסוף.

חזירי הבר הפכו בשנים האחרונות לאחת הבעיות המרכזיות של חקלאים בארץ וגם של חלק מתושבי הערים והיישובים. הם נכנסים לשדות ולמטעים ועושים בהם שמות, ואפילו מסתובבים ברחובות ערים כמו חיפה והופכים פחי זבל. החקלאים והרשויות לא יכולים לעשות דבר, מכיוון שכמו כל חיות הטבע, גם חזירי הבר נחשבים לחיות מוגנות. עם זאת, משרד החקלאות בשיתוף מחלקת המדע של רשות הטבע והגנים נותן אישורים מיוחדים בתאריכים ספציפיים לפגיעה בחזירים. גם כשיש אישורים לא תמיד הציד מתבצע בפועל, מכיוון שבשביל החקלאי מדובר בעלות די גבוהה. כתוצאה מכך כמות הציידים הולכת ופוחתת. אם בעבר היו כ‑3,000 ציידים ברישיון, כיום מדובר על פחות מ‑2,000.

לסיור שמטרתו למנוע מחזירי הבר להרוס את החקלאות יצאנו מהמרכז מסחרי גן הצפון ליד קיבוץ הגושרים. לאחר מטרים ספורים עברנו גדר חשמלית, שממנה הוביל אותי עופר סיון לעבר הציידים שהיו כבר משש בערב בשטח. עופר עובד כאחראי על מניעת נזקי בעלי חיים בחברה לחקלאות של המועצה האזורית גליל עליון, והוא מבקש לשנות את היחס כלפי הציידים שעליהם הוא אחראי. "אצלנו זה לא ציד, זה מניעת נזקים והסמנטיקה מאוד חשובה. האנשים הם אומנם ציידים בהוויה, אבל אצלי הם עובדים בתור מונעי נזקים, לא בשביל החוויה של הציד. נכון שאני משלם להם לא מעט כסף ואין ספק שהם נהנים, כי אחרת הם לא היו עושים את העבודה כמו שהם עושים, אבל המטרה שלנו כאן זה רק מיגור נזקי חקלאות".

את הציידים, נוצרים תושבי כפר מרר, אנחנו פוגשים כבר בשטח. האווירה קלילה ולאורך כל הסיור חוש ההומור שלהם בולט במיוחד. אני יושב מקדימה לצד הנהג יוסף סולימאן ורובה הציידים שלו. על גג הטנדר, צ'רלי ואדוארד מאירים ביד אחת עם פנסי ענק למרחוק וביד השנייה אוחזים ברובי הציד.

דקות ארוכות הטנדר עובר שביל אחר שביל ומאיר את השטח כדי לסרוק ולחפש את חזירי הבר במטעי התפוזים, הקלמנטינות והאשכוליות. "לדעתי נצליח היום בציד", משדר יוסוף אופטימיות זהירה. כבר בתחילת הסיור מובילים אותנו הציידים לצד מקומות פתוחים הסמוכים לשדות, שבהם ביצעו הציידים כמה דקות קודם הגעתנו את משימתם. מראות החזירים המתים, יש לומר, קשיים לצפייה. "החזירים בסך הכול רוצים לאכול", אומר יוסוף בכאב, "ואני באמת מרחם עליהם, אבל כשאני מסתכל על החקלאי ורואה שכל הפרנסה שלו הולכת, אני יותר מרחם עליו".

דפיקה על הגג מסמנת שאדוארד וצ'רלי ראו חזירים. הרכב מאט ופונה לאחור. הציידים מדברים ביניהם בערבית ומחליטים להמשיך הלאה. "הם שמעו את הרעש וברחו, אלה לא חזירים גדולים, 30‑40 קילו". החזירים בורחים אל מבין העצים, "בשטח פתוח יותר קל לתפוס אותם, חזיר תמיד אוהב להתחבא. במקום סגור אף אחד לא רואה אותו, לכן הם מתחבאים מתחת לעץ".

הציד הוא לא האופציה הראשונה של החקלאים, אלא אמצעי בלית ברירה. "שמנו גדר שעולה המון כסף, אבל היא לא מונעת את הבעיה כי גם חזיר ששוקל 100 קילו פלוס מסוגל בקלות לקפוץ 2 מטר, ואם החזירים רעבים אז בכלל אין שום בעיה מבחינתם", מעיד עופר. "אמא שיש לה גורים תעשה כל מה שצריך כדי להביא להם אוכל. היא מתרוממת בשתי רגליים, תופסת ענף, שוברת אותו ואז הגורים מתחילים לאכול. היא אלימה בצורה בלי רגילה, בוודאי אם היא חושבת שאתה מאיים על הגורים שלה".

החיילים מפחדים

כמה דקות עוברות ולפתע עצירה פתאומית, הציידים ראו חיה. הם מאירים עליה, ומיד מבינים שמדובר בתן שמסתובב בפרדסים. "תנים עושים לנו נזקים אדירים, הם נושכים את הטפטפות וטורפים את העגלים הקטנים של הבקר". במהלך הסיור נגלות לנגד לעינינו שלל חיות וציפורים ומזכירות לנו שאנחנו נמצאים בטבע, מטרים ספורים מנחל שניר, החצבני. "תראה איזה יופי", אומר יוסוף. מול הרכב מדלג במהירות דורבן מרהיב ביופיו וקוצי הזנב הלבנים שלו יוצרים מראה גדול ומרשים. "הדורבן מזיק אבל לא כמו החזיר. אותו אסור לצוד. מי שצד מסתכן בתיק פלילי, בהחרמת הרובה ובהרבה בלגן".

"מותר לנו לצוד רק מה שרשות הטבע והגנים כותבת בהיתר, אנחנו לא מחפשים לעשות חגיגה על החזירים", אומר עופר. "וכל פעם שבא צייד אני חייב להודיע לפקח ולהכין אותם באור כדי לראות איפה לנסוע ואיפה לעשות מרדף אם צריך".

כשאנחנו עוצרים להפסקת קפה החבר'ה מראים לי את קבוצת הווטסאפ של הציידים שפועלת בכל רחבי הארץ, מחיפה והשומרון ועד מחנה עופר שליד ירושלים. "בחיפה הם מגיעים למדרגות של הבתים. הזמינו אותנו למחנה עופר, חיילים פחדו כי הסתובבו להם 12 חזירי בר בבסיס. הורדנו את כולם".

הסיור ממשיך, והחבר'ה נהנים מכל רגע. "אני והבן שלי צ'רלי אוהבים וכיף לנו לטייל בטבע. בשטח פתוח, אתה מריח משהו נקי", אומר יוסוף. "פה אתה מנקה את הראש", מוסיף אדוארד. בשבילם הצייד הוא עבודה מהצד. "צ'רלי הוא קבלן שיפוצים ואני מתעסק בשמן זית".

הריטואל קצת חוזר על עצמו. דפיקה על הגג, הרכב עוצר בפתאומיות, פונה אחורה, הפנסים מאירים לעברם של החזירים ולרוב אין ירי. הנימוק המרכזי הוא מרחק. "החזיר רחוק והנשק יורה עד שבעים מטר. עקרונית יש לי כדורים למאה מטר אבל אני לא יורה. כי אם יש חס וחלילה אנשים שיעברו בטעות, זה יהרוג אותם". החשש של יוסוף לא מופרך. "לפני חודש עבדתי בקיבוץ דפנה, כיוונתי לעבר החזיר והוא היה רחוק, אז החלטתי להגיע מהצד השני. הסתובבתי לצד השני, ולפתע אני רואה באמצע המטעים נערים שיכורים יושבים שם". גם הציידים עצמם חשופים לסכנה. "בבית הלל הייתי לבד ולפתע ראיתי חזיר שרץ אליי. יריתי בו והוא נעצר כשהיה במרחק אפס ממני. אם הוא היה פוגע, הוא היה מעיף לי את האוטו מרוב הגודל שלו".

לפתע נשמעת צעקה מהציידים מלמעלה: "שייף" (אני רואה בערבית). הטנדר דוהר לעבר החזיר, והפעם ידם של הציידים על העליונה. למרות זאת, במאבק הכללי אין ספק שידם של החזירים על העליונה. "הבעיה היא שהם מתרבים יותר מדי. כל נקבה יש לה 10 או 12 ילדים. מספיק 10 נקבות ויש לך מאתיים חזירים תוך שנתיים", אומר יוסוף. "אחרי לילה שאנחנו כאן, הם מפחדים ומתרחקים מהמקום ובינתיים זה עוזר לחקלאים הרבה. לצערנו אנחנו יודעים שבעוד שלושה או ארבעה ימים הם שוב יחזרו".

הציידים יישארו בשטח עד השעות הקטנות של הלילה, אבל עופר כבר לוקח אותנו חזרה למתחם שממנו התחיל הסיור, ולפני שאנחנו נפרדים לדרכנו הוא אומר לי בכנות: "נוצר רושם כאילו החקלאים שונאים בעלי חיים. אבל באמת זה לא נכון, אנחנו אוהבים בעלי חיים. נכון שאני כל היום מתעסק בלגרש שקנאים מבריכות הדגים, להבריח עגורים מהשדות ולהביא ציידים כדי להבריח חזירים או לירות בזאבים ובתנים שטורפים לנו חיות, אבל זה כי אין לנו ברירה אחרת. אני מדריך טיולים באפריקה, ומי שבא איתי מקבל שיחות על בעלי חיים, אהבתם וההתנהלות שלהם בטבע".

הבעיה, לדבריו, נוצרה בעקבות סדרי עולם שהשתנו. "בטבע לכל חיה יש את האוכל שלה, ויש גם את הטורף שלה שישמור על איזון. היום אין לזאבים, לתנים ולחזירים מי שיטרוף אותם, ולכן הם מתרבים בלי סוף. לכן יוסוף מבחינתנו הוא טורף העל. בסוף המטרה שלו ושל החקלאים היא שהם והציבור יוכלו לקנות לעצמם אוכל".