לליאון לקח זמן לעכל את המהפך הרגשי. חגיגות במטה המנצח
לליאון לקח זמן לעכל את המהפך הרגשי. חגיגות במטה המנצחצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

גם אחרי שהסתיימה ספירת הקולות וניצחונו של משה ליאון הובטח, עשרות בחורי ישיבה צרודים לא הפסיקו לגשת לעמדת התקשורת במטה ולברר עם העיתונאים שהפעם זה סופי.

ספירת הקולות הייתה טראומטית בשבילם. מרגע שנספרו שלושה אחוזים ועד שנספרו כמעט שמונים אחוזים, ברקוביץ' הוביל באופן עקבי. פתאום נדמה היה שהמועמד שהגיע כפייבוריט, עם תמיכה מאורגנת ודילים פוליטיים חזקים, עוד צפוי להפסיד בשנית. כשהפער התקרב לעשרה אחוזים לטובת ברקוביץ' בכירי הקמפיין של ליאון נעלמו מהמטה, וחלק מבחורי הישיבות והפעילים כבר התחילו להתפזר. אלא שאז התחילו לזרום התוצאות מהקלפיות בשכונות החרדיות, שבהן כמות המצביעים הגדולה ביותר, ולכן הספירה בהן ארוכה יותר והן מגיעות בסוף. הפער נמחק. התוצאה הסופית התאימה לתחזיות.

סדר זרימת התוצאות יצר אשליה שברקוביץ' מנצח, אבל אחוז ההצבעה הנמוך סיפר כבר מתחילת הערב שליאון ביתרון. הוא נהנה מבסיס תמיכה מוצק של ש"ס והליטאים, בתוספת קולות החרד"לים וחלקים מהציונות הדתית ואחרים שהביאו אותו לכמאה ועשרה אלף קולות. ברקוביץ' ידע שהוא זקוק לאחוז הצבעה מעט יותר גבוה כדי להפתיע ולנצח.

זה היה קמפיין מרתק וצמוד: ברקוביץ' קיבל את כל מכסת הקולות האפשרית שאפשר לגרד בשביל מועמד חילוני מהציבור החרדי. פילוג חסר תקדים שם הביא לו תמיכה ישירה של אנשי הפלג הירושלמי והימנעות רשמית של אלפי חסידים. בשעה האחרונה להצבעה נרשמה בקלפיות המזוהות עם גור אפילו נהירה של חסידים צעירים שביקשו להכריע בשבילו את הקרב הצמוד, אבל מה שהספיק לברקת לפני חמש שנים לא עזר לברקוביץ'.

המפתח לניצחון של ליאון נמצא בידי הציונות הדתית. המצביעים אומנם עצמאיים, אבל החלטת הבית היהודי, ובעיקר החלטתו של הרב דרוקמן, ללכת עם ליאון, השפיעה כנראה על אלפי הקולות הבודדים שעשו את ההבדל, יחד עם הקמפיין שהצמיד לברקוביץ' את תווית הקרן החדשה והתדמית החילונית. הממסד והפלגים החרד"ליים תמכו בליאון, באגפים הליברליים יותר תמכו בברקוביץ', ורבים פשוט לא הגיעו להצביע בסיבוב השני. התוצאה היא שלראשונה ראש עיריית ירושלים הוא חובש כיפה סרוגה, גם אם הציונות הדתית לא ממש התכוונה. עכשיו רק נשאר לאחל בהצלחה רבה, למשה ליאון ולירושלים.

"ליצמן הביתה"

שעה ארוכה המתינו הפעילים לליאון שבושש להגיע ולשאת את נאום הניצחון. הוא ישב בבית עם המשפחה הקרובה וניסה לעכל את המהפך הרגשי, אחרי שכבר הטעימו אותו בטעם התבוסה המרה. בחורי הישיבות הצעירים ניצלו את הזמן לסגור חשבון עם כל מי שאפשר. קריאות ״שש-שלוש״ קצובות, שמסמלות את ניצחון הליטאים על החסידים. שירת ״המה כרעו ונפלו״ שגם היא הפכה לסמל וצעקות ברורות ״ליצמן הביתה!״.

ליאון ניצח, אבל הקרעים בציבור החרדי יישארו עוד זמן רב אחרי שתעמולת הבחירות תישטף מהרחובות. דרעי, ובעיקר גפני, יצטרכו להחליט עכשיו האם פניהם להסדרה פנים-חרדית או למערכה כוללת. ראשונים לשלם את המחיר הם אנשי הפלג הירושלמי, שפעלו באופן רשמי נגד ליאון. בימי ברקת הם היו שותפים לניצחון וקיבלו תפקיד בכיר בעירייה ותקציבים למוסדותיהם. כעת בדגל התורה מתכננים לדרוס אותם ולדכא את המרד. גם החסידים שהושפלו בסיבוב הראשון חטפו מהלומה נוספת בסיבוב השני. הישיבה על הגדר וקריצות העין לברקוביץ' לא הספיקו כדי שינצח. אם היו מתייצבים לימינו בגלוי הוא כנראה היה ראש העיר והם היו שותפיו הבכירים. אם היו מצטרפים מלכתחילה למחנה ליאון, היו נוהגים בהם נדיבות. בישיבה על הגדר הם יצאו קירחים מכאן ומכאן. תקוותם היחידה היא אם יחליטו הליטאים בנדיבות של מנצחים על פיוס כלל-חרדי. היצרים והאמוציות לא שם עדיין, אבל הבחירות לכנסת שנמצאות בפתח יכריחו אותם לקבל החלטה זריזה. בהיעדר פיוס, אנחנו עשויים לראות גם ריצה נפרדת של אגודת ישראל ודגל התורה לכנסת.

הבחירות המקומיות היו מבחן להנהגה החרדית הוותיקה. כישלון של ליאון בירושלים היה מתווסף לתבוסה בבית שמש ולהפסד הטכני באלעד, ומזרז חילופי דורות בגזרת דרעי וגפני. אבל ניצחונו של ליאון מכסה על אלה, ומי שמוצא את עצמו חבול הוא יעקב ליצמן. זה היה בשבילו חודש מהגיהינום. הקו החסידי התקיף בעניין הגיוס נשבר והמועצה נאלצה להתקפל בפומבי, כנראה לחינם. מועמדותו של דייטש בירושלים כשלה, וגם ההימור על הגדר בסיבוב השני גרר את האדמו"רים לביזיון נוסף. גם בצפת הפסיד המועמד החסידי, ובערד חוו כנראה את הכישלון החמור ביותר בעיני האדמו"ר מגור, כשראש העיר ניסן בן חמו מטעם 'יש עתיד' נבחר שוב. כשמצרפים לכל אלה את הדיווחים על המאבקים הפנימיים בחצר גור, שהובילו את ליצמן בין השאר להתפטר מתפקידו כשר ולחזור להיות סגן בלבד, המסקנה היא שמי שהיה הנציג החרדי הבכיר ביותר בקדנציה האחרונה עוד עלול שלא להישלח לכנסת הבאה.

לא מתמסרת בקלות

ועוד מילה על המפסיד: עופר ברקוביץ', צעיר אלמוני בן שלושים וחמש, סוגר כאן קמפיין מרשים, אומנם לא חף מטעויות אבל כזה שהביא לקלפי יותר ממאה אלף ירושלמים שהצביעו לו. בשכונות החילוניות והליברליות של העיר נרשמה התגייסות שהביאה מספרים יפים, בלי שעמד מאחוריו מנגנון מפלגתי ארצי או דיל פוליטי חזק. בניגוד לתחזיות הקודרות על הדמוגרפיה ועל חיסולה של ירושלים הליברלית, ברקוביץ' דווקא הוכיח שמוקדם להספיד את החלקים האלה בעיר.

טובתה של ירושלים היא שתישאר עיר שבה כל המגזרים מרגישים בנוח. בלי ציניות, דווקא מי שחרד לקדושתה ולמעמדה של ירושלים צריך לקוות שהיא לא תהיה עיר לדתיים בלבד. שחילונים ושמאלנים ירגישו מחוברים אליה לא פחות, ולברקוביץ' יכול להיות חלק בזה.

וכאן ההזדמנות להבהיר נקודה שעלתה במהלך כל הקמפיין: ברקוביץ' אינו שמאלן קיצוני ואינו שליח הקרן החדשה. בקמפיין הזה לראשונה נתקלתי באופן מוחשי ובהיקפים גדולים ב״פייק ניוז״ אמיתי. לא טעויות או אי דיוקים אלא חדשות מזויפות לכתחילה. מידע שקרי שנשתל כמידע חדשותי. החל במסרונים עם דיווחים על מעצרו של ברקוביץ' בהפגנת שמאל אלימה שהובילו לסרטון קצר ביוטיוב. כשאיתרתי בארכיון החדשות את הסרטון המלא התברר שמדובר בכלל בהפגנה בנושא דיור לצעירים שהתקיימה מול הכנסת כחלק מהמחאה החברתית ב‑2011. וכלה בשיחות מטעם ״הקרן החדשה״ לאלפי מצביעי ימין כדי "לעודד" אותם להצביע לברקוביץ'.

ירושלים, מתברר, לא מתמסרת בקלות. ניר ברקת הפסיד פעם אחת כדי להתמודד שוב אחרי חמש שנים ולנצח. כך גם משה ליאון. אם ברקוביץ' ירצה להתמודד שוב ב‑2023 הוא יצטרך לעבוד קשה בחמש השנים הקרובות כשבידיו כוח משמעותי – הסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר. ואולי זה יהיה מבחנו האמיתי, אם יישאר במועצת העיר למרות ההצעות שבקרוב יופנו אליו מצד לא מעט מפלגות, שישמחו לקשט עם עופר ברקוביץ' את הרשימה שלהם בבחירות הקרובות לכנסת.

לתגובות: [email protected]